חז"ל קשרו את כל אחד מאבותינו למידה מסוימת: את אברהם למידת החסד, את יצחק למידת הדין, ואת יעקב למידת האמת, שהיא השילוב של חסד ודין. מדוע מיוחסת מידת האמת ליעקב אבינו?
נראה שבנוסף למאבקיו של יעקב עם אויביו, עשו ולבן, הוא נאבק כל חייו עם עצמו, עם התלבטות נמשכת אשר לא הניחה לו עד יום מותו, עם מושג האמת: מהי האמת, מתי לומר את האמת, כיצד לומר אותה, וכיצד לתרגם אותה למעשים בפועל. למאבקיו יש חשיבות רבה עבורנו כבניו, כי כפי שהסביר הרמב"ן: "מעשה אבות סימן לבנים", לנו, עד עולם. מסתבר, שכמו סבו, אברהם אבינו, שהתנסה בעשרה ניסיונות, גם נכדו התנסה בעשרה ניסיונות - כולם בתחום האמת.
הבה ונראה את עשרת ניסיונותיו של יעקב אבינו עם האמת:
פגישתנו הראשונה עמו הינה כאשר התורה מכנה אותו: "ויעקב איש תם ישב אהלים". רש"י במקום מסביר ש"תם" הינו אחד ש"כליבו כן פיו", או במילים אחרות, איש הדובר אמת. ועוד מסביר רש"י ש"ישב אהלים" - הכוונה לעובדה שיעקב למד ב"אהלו של שם ואהלו של עבר". מה למד שם יעקב? תורה - שהיא האמת. לכן, כבר בתחילת מסעיו,יעקב מוגדר כאיש אמת הלומד אמת.
נסיונו השני של יעקב אבינו עם האמת אירע כאשר הוא ואחיו היו בני חמש עשרה. כזכור, עשו בא מן השדה רעב ועייף, ויעקב קנה ממנו את הבכורה. כל משמעות קניית הבכורה היתה בפרסומה, לפחות לאביו. אבל יעקב לא סיפר לאביו שעשו מכר לו את הבכורה. לו היה יצחק אבינו יודע, יש להניח שלא היה מהסס מלברך את יעקב בברכת הבכורה, ויעקב היה חוסך מעצמו את המירמה שהוא נאלץ לבצע - אנוס, כפוף ובוכה. שתיקתו של יעקב במעשה קניית הבכורה, קרי העלמת האמת מאביו, היתה החלטה חשובה ביותר שעליה עירער יעקב, לדעתי, פעמים רבות, מאוחר יותר.
בנסיונו השלישי של יעקב עם האמת הוא נאלץ להכריע בין כיבוד אמו הנביאה והאמת שלה לגבי מי מבין בניה ראויים לברכת הבכורה, לבין אמצעי המירמה שהוא נאלץ לבצע כדי לזכות באותה ברכת אמת. יעקב עשה את הדבר הנכון מבחינת האמת הנצחית, אבל השמץ של רמייה שבה הוא נטל את הבכורה, הביאה עליו את לבן הארמי, הרמאי, שרימה אותו בליל הכלולות כאשר נתן לו את לאה במקום את רחל, ובמשך עשרים שנה, כאשר שינה את שכרו עשרת מונים. יש להניח שלילות רבים בפדן ארם חשב יעקב על ההשלכות של ההחלטה ההיא בהיותו בן חמש עשרה, להסתיר מאביו את עסקת קניית הבכורה, ועל כל תוצאותיה המרות.
נסיונו הרביעי של יעקב היה בביתו של לבן. יעקב הבחין בזריזות באופיו של לבן, ולכן כאשר נתבקש על ידו לקבוע את שכרו אמר לרמאי: "אעבדך שבע שנים ברחל בתך הקטנה". יעקב לא הסתפק באמירת שמה בלבד, אלא הוסיף שהוא חפץ בבתו, ולא רק בבתו, אלא בבתו הקטנה. כל זה לא עמד לו בפני לבן. "ויהי בבוקר והנה היא לאה". ברם, יעקב לא דרש לבטל הנישואין עם לאה, למרות שהיתה זאת זכותו, אלא הוא הבין שאם למרות כל מאמציו למנוע את המזימה של לבן, בכל זאת הוא קיבל את לאה, זה רצון ה' - וזו האמת האלוקית שבה הוא מכֻוון ללכת ע"י הקב"ה. יעקב השלים עם העובדה שלפעמים האמת נכפית על האדם ממעלה ועליו לקבלה בשמחה ובהכנעה.
נסיונו החמישי של יעקב אבינו היה כאשר נולד לו יהודה, בנו הרביעי מלאה. רחל קינאה באחותה והפצירה ביעקב "הבה-לי בנים ואם-אין מתה אנכי. ויחר-אף יעקב ברחל ואמר התחת אלקים אנכי אשר-מנע ממך פרי-בטן". תגובתו הנכונה עובדתית כלפי אשתו העקרה זכתה לביקורת קשה מצד חז"ל. הרמב"ן מזכיר שבבראשית רבה צויין שהקב"ה אמר ליעקב, "כך עונין את המעיקות, חייך שבניך עתידין לעמוד לפני בנה". יעקב בסך-הכל רצה לומר לאשתו שעליה להתפלל בעצמה להקב"ה כי צערו אינו כצערה, ולא כצער אביו, יצחק, שלא היו לו בנים, כי לו, ליעקב, כבר היו בנים. אבל הדרך שבה הוכיח יעקב את רחל צרם לחז"ל. האירוע הזה מלמדינו שבמקרים רבים, חובה לומר את האמת, אבל השאלה הינה כיצד...בעדינות ומתוך הזדהות, או בנוקשות ובאפטיות.
התמודדותו השישית של ישראל עם האמת היתה במעשה דינה. אחרי ששמעון ולוי בני השלוש עשרה הרגו את שכם שאנס את אחותם, וטבחו בכל זכרי העיר, כעס מאוד יעקב על בניו באומרו: "עכרתם אתי להבאישני בישב הארץ...ואני מתי מספר ונאספו עלי והכוני ונשמדתי אני וביתי". במקרה ההוא יעקב כלל לא התייחס לאמת - לסוגיה ההלכתית שבאירוע: האם היה מעשיהם של בניו מוצדק הלכתית אם לאו. עפ"י הרד"ק, הוא "היה מפחד כמנהגו". הדגש של יעקב על "אני" ו"אותי" רומזים על הדאגה הרבה שלו מתוצאות המעשה, ולא מהאמת שבמעשה בניו. כאשר הם ענו לאביהם: "הכזונה יעשה את אחותנו" שתק יעקב. כידוע, ע"פ הרמב"ם, כאשר כל אנשי העיר לא דנו את שכם על מעשהו הנורא, הם הפרו אחת משבע מצוות בני נח, ודינם היה מוות. נראה שהקב"ה נתן גושפנקא לעמדת האחים כי נאמר בתורה שבעקבות נקמתם: "ויהי חתת [פחד] אלקים על-הערים...ולא רדפו אחרי בני יעקב". ובכל זאת, יש האומרים שיעקב מחה, לא על מעשה בניו, אלא על דרך המירמה שבה הם הלכו כדי להשיג את נקמתם. אחרי עשרים ושתיים שנות גלות שבאו עליו בעקבות מעשה גניבת הברכה, הבין יעקב אבינו שהאמת בדרך חשובה לא פחות מהאמת שבתוצאה.
נסיונו השביעי והטרגי במיוחד של יעקב עם האמת קרה בהיותו שוב בארץ כנען. מכל בניו אהב ישראל את יוסף ועשה לו כתונת פסים. חז"ל מספרים שיוסף היה החכם מבניו, ושכל מה שיעקב למד משם ועבר מסר לבנו. יעקב ראה את מעלותיו העצומות של יוסף, והראה את אהבתו היתרה אליו בפני כל בני ביתו. האם את האמת הזו היה צריך יעקב להפגין בפומבי? חז"ל במסכת שבת (י, ב) אמרו "לעולם אל יטיל אדם קנאה בין הבנים שבשביל חמשת סלעים מילת שהוסיף יעקב ליוסף על בניו נתקנאו בו האחים ונתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים". שלום בית דוחה את חשיפת כל האמת ללא שיקול דעת. קרי, מותר לשקר למען שלום בית ובכך להעדיף את פן החסד שבאמת על פן הדין שבה. אין דוגמא טובה יותר ל"אפקט הפרפר" בתחום המוסר מאשר פרשת כתונת הפסים שבה מעשה קטן של חשיפת האמת הוביל לשרשרת אירועים קשים וגורליים להרבה אנשים במשך שנים רבות.
נסיונו השמיני של יעקב אירע כאשר הוא פגש את פרעה. כאשר פרעה שאל לגילו ענה יעקב: "שלושים ומאת שנה מעט ורעים היו ימי שני חיי". זו היתה האמת הסובייקטיבית של יעקב, שנזכר בצרותיו עם עשו ולבן, ובעת האחרונה בסבל של העדרו של יוסף למשך עשרים ושנים שנה. ע"פ המדרש, אמר לו הקב"ה: "אני הצלתיך מלבן ומעשו ומשכם, והחזרתי לך דינה ויוסף, ואתה אמרת מעט ורעים חייך, חייך אני נוטל מהם כפי חשבון התיבות שאמרת". לכן, קיצר הקב"ה שלושים ושלוש שנים מחייו של יעקב שהיה אמור להגיע לגיל 180 שנה כמו אביו, והגיע רק ל-147. שלושים ושלוש - כמנין המילים בין שאלתו של פרעה עד תום תשובתו של יעקב וגם כמספר האותיות בתשובתו של יעקב. עלינו להאמין שכל מה שקורה לנו אינו מקרי, הכל מודרך ומתוכנן היטב ע"י אבינו שבשמים. מכיוון שהוא אמת, כל דבר בעולם כפוף לו, ולרצונו. לכן, אין מקום, לפחות לצדיקים, להביע שמץ של ערעור על גורלם, קרי, על תבונתו של הקב"ה.
בנסיונו התשיעי של ישראל עם האמת הוא נמצא במיטתו על ערש דווי...הוא שיכל את ידיו בברכו את אפרים ומנשה, "כראובן ושמעון יהיו-לי". מכיוון שיעקב ראה ששניהם היו ראויים וצדיקים, הוא לא חשש שאחד ישנא את אחיו כפי שעשו שנא אותו, ולכן האמת הנצחית יכלה להיאמר, ונאמרה בצדק ע"י ישראל אבינו.
בנסיונו האחרון, לפני מותו, ישראל אסף את בניו כדי לברכם, אבל עוד לפני שבירך את כל אחד ואחד מהם, הוא ניסה להגיד להם "את אשר יקרה אתכם באחרית הימים". במילים אחרות, הוא ניסה, בעזרת השכינה, לגלות להם את תכלית ההיסטוריה, לאן העולם כולו, ועם ישראל כמובילו של העולם, הולכים. אבל ע"פ רש"י נסתלקה השכינה ממנו, קרי, הקב"ה לא רצה לגלות לבני ישראל אז את האמת הנצחית. מדוע? אולי מפני שהיא רחוקה מדי, אולי מפני שהיא תגביל את בחירתם החופשית , אולי...
ולכן, לכל אורך חייו של יעקב אבינו, במאבקיו הגשמיים היה פן נוסף של התמודדות נפשית עם האמת: מהי, כיצד להביע אותה, כיצד לתרגם אותה למעשים , ומתי להסתירה מן הבריות. ולכן יעקב אבינו כבכיר בין האבות, כמודל לחיקוי של עם ישראל לדורותיו, האיש שנאבק אם כל פניה של האמת, הוא איש האמת. עשרת ניסיונותיו של יעקב אבינו עם האמת מהווים סימן לבניו, והכשירו אותו להיקרא: יעקב איש האמת. מיעקב אבינו למדנו שהאמת היא היא הערך העליון והנשגב ביותר, כי אלוקינו הוא אמת, תורתו אמת, ואנו כבניו מחוייבים ומחוברים לו ולתורתו -נ לנצח.
