שלום לכם כל קוראי הנאמנים. עברה תקופה ארוכה מאז עדכנתי אתכם במצב בריאותי. מצבי הבריאותי די יציב, אני תקווה כי כך ימשכו הדברים עוד עשרים שנים לפחות.
הסרטן החי לו בתוך גופי לא מראה כל שינוי והוא פועל ברמה מאוד נמוכה אשר לא מהווה כרגע כל סיכון בריאותי. הכבד התייצב ברמה גבוהה מעל הממוצע אך ברמה כזאת שאפשר לחיות איתה. בסה"כ המצב הוא די טוב יחסת למה שהיה ויחסית למחלה המקננת בתוכי.
בקשר לחברנו מ.א. אשר טופל בניו-יורק ועליו סיפרתי מדי פעם הוא חזר לארץ. הכסף בארצות הברית הלך ואזל. בריאותו לא השתפרה נהפוך הוא, המצב הסתבך. כרגע מ.א מקבל טיפולים בארץ בבית החולים הדסה בירושלים. נקווה שיצליח להיחלץ ממצבו המסובך. נחזיק לו ידיים, הוא עובר תקופה קשה ביותר אך לפחות אנו יודעים כי הוא נמצא בידיים טובות של פרופ' דינה בן יהודה מבית החולים הדסה.
ברצוני להתייחס בפרק הזה להצעת חוק אשר הולכת ומתגבשת בארץ על קיום רצונו של חולה סופני אשר אפסו סיכויו לחיות, להפסיק את הטיפול בו. דבר זה של הפסקת הטיפול ומוות בכבוד עולה בראשו של כל חולה במחלה סופנית מדי פעם. אף אדם לא רוצה למות בצורה משפילה. אף אדם לא רוצה ליפול לנטל על משפחתו. אף אדם לא רוצה למות אך הוא גם לא רוצה שמשפחתו תזכור אותו שהוא מת בצורה משפילה ולא מכובדת. החזקת אדם בחיים כאשר הוא לא מודע לקורה לו, כאשר הוא עושה את צרכיו בחיתול, כאשר הוא מונשם וחי רק הודות למכשירים אשר מחוברים לגופו, או לחיות חיי צמח ולהמתין ליום בו תמות - קשה למות כך בכבוד. הציוד הרפואי יכול להחזיק אותך כך חי גם עשרות שנים כאשר בפועל אתה לא חי ולא יכול גם למות. זהו ביזוי האדם. אין זה חיים ממש, אין איכות חיים בחיים בעזרת מכונה, כאשר כולם יודעים שברגע שאתה מנותק מהמכונות אתה מת מיד.
אני שמח שמנסים לחוקק חוק כזה שאדם יחתום בעודו בהכרה מלאה שאם הוא יחלה במחלה סופנית קשה וישאירו לו כשישה חודשים לחיות(בהתאם לרוח החוק המוצע) אז אפשר יהיה לקיים את בקשתו ולנתקו מהמכשירים או לתת לו למות מוות טבעי. החוק המוצע מדבר רק על מחלות סופניות וכאשר נותרו רק שישה חודשי חיים לפי חוות דעתם של הרופאים. אני חושב וממליץ להרחיב את החוק לכל סוגי המחלות, כאשר בטוח שאין כל ריפוי למחלה. כאשר האדם הופך לצמח. כאשר האדם מחליט שהוא לא רוצה לסבול כל הדרך אל המוות הבטוח. אין טעם להחזיק אדם כאשר הוא צמח כל ימי חייו, זה יכול להימשך שנים, החיבור למכשירים מאריך את חייו. הוא לא חיי בזכות עצמו. איזה מין חיים אלו. איזה מין חיים אלו כאשר אדם מתפלש בצואתו ואין כל סיכוי לריפוי. האם זה לא ביזוי כבודו של האדם החולה. איזה מן חיים אלו כאשר אתה חי רק בזכות המכשירים שאתה מחובר אליהם וכל ניתוק שלהם ימית אותך מיידית.
אני חושב שזה ביזוי כבודו של האדם. אני חושב שיש לחוקק חוק שייתן לאדם את האפשרות לסיים את חייו בכבוד במקרה שאין כל סיכוי להחלים לדעת כל המומחים. אני חושב שיש לתת לאפוטרופוס הממונה מטעם בית המשפט על גופו של החולה להחליט את ההחלטות הגורליות אם החולה לא הספיק להשאיר הוראות מה לעשות איתו אם קורה אירוע כגון זה. כמו כן להרחיב את החוק לכל סוגי המחלות הסופניות, כמובן רק למקרים ברורים שאין כל סיכוי לשרוד מעבר לשישה חודשים.
אני ממליץ לכם לעשות זאת כאשר אתם בריאים לחלוטין. אני ניגשתי לעורך הדין שלי ובעדותם של שני עדים חתמתי כי אני מבקש לסיים את חיי אם אגיע למצב כזה שאני חי בעזרת מכונות. או אני צמח. או אני מאבד כל צלם אנוש בזמן אשפוזי. אין לי כל רצון למות מבוזה. או להיות נטל על משפחתי ושהם ימתינו חודשים ארוכים למותי כאשר אני כבר לא אדם. אני לא חי ולא מת ואין לי כל איכות חיים ורק שוכב וממתין למותי בבית החולים. גם למות בכבוד זה חשוב. אין כל טעם בחיים שאין להם כל ערך וכולם ממתינים למותך בכדי לגאול אותך מסבלך. כבודו של האדם צריך להישמר גם כאשר הוא נוטה למות.
אני מצטער שאני מכניס אתכם לדיון כה קשה אך כל אחד מאיתנו לא חסין לכלום וכדאי תמיד להתכונן לגרוע מכול והלוואי שלא יבוא אף פעם. שתהיה לכם שנה אזרחית חדשה טובה ומהנה ושתרוו נחת מכל יום שאתם חיים. האמינו לי אין כל חשיבות לכלום רק למיצוי החיים היום יומי. לא לרכוש. לא לתארים. לא לכבוד רק למצות את טובם של החיים ככל שניתן יותר, כי לעולם הבאה אנו לא ניקח איתנו כלום, רק את עצמנו ואת זיכרונותינו במקרה הטוב. אז להתראות בפרק הבא.
