|
לונדון וקירשנבאום. גאווה [צילום: יח"צ]
|
|
|
|
|
להלן רשימה של אנשי טלוויזיה שאני מעריך/אוהב מסיבות שונות ולעתים משונות. הסדר די אקראי ("די" - כי אחרי שסיימתי לכתוב באופן חופשי, שיניתי מיקומים. ובכל-זאת - יותר אקראי מאשר מדורג), ומאחר שיש עוד כמה דמויות שנותרו בחוץ, אולי בתשעה באב אפרסם את חלק ב'.
שלומי אלדר - מתעקש להישאר אנושי (משימה כמעט בלתי אפשרית באטמוספירה גזענית שמדרגת אנשים על-פי מוצאם, צבעם, מינם וכו'); מתעקש להביא את הסיפור של הצד השני (משימה כמעט בלתי אפשרית בשדה תקשורתי שמודד רייטינג על בסיס יומי); מתעקש להזדהות עם מה שלעתים קשה להזדהות איתו (משימה כמעט בלתי אפשרית במקום שמתעקש להזדהות בעיקר עם עצמו). אם התקשורת היא גוף, שלומי אלדר הוא הנשמה.
אילנה דיין - פה ושם נאלצת להתעסק עם עברי לידר ושאר סלבס שלא קשורים לסיבה שלשמה התכנסנו, אבל מה לעשות שהמטחנה דורשת בשר ושהפרנסים לא מתים על תחקירי ישראייר למיניהם. העובדה שהיא מחזיקה כל-כך הרבה שנים בתוכנית אחת רצינית, באווירה שכולה קשקוש בלבוש, ראויה להערכה.
דוד ויצטום - מאובן פעיל מתקופה שבה הזמן עבר לאט יותר. כשאני צופה בו אני מבין למה התכוון מילאן קונדרה כשקרא לספרו הקצר והמרתק "ההנאה שבאיטיות". ויצטום נותר מהיחידים שעדיין מקשיבים למרואיינים ושואלים שאלה נוספת, לרוב עמוקה יותר, בעקבות התשובה שקיבלו. חבל שידידו עמנואל הלפרין בחר להשאיר אותו לבד במערכה, כי ברור שבקרוב מאוד תוכרז התבוסה הסופית.
מוטי קירשנבאום - אני אוהב את העייפות החיננית שלו, את האנפוף בקולו רגע אחרי שהתחיל בדקלום השאלה, את עצביו הרותחים כשהוא נתקל במניפולטור, את חוסר החשיבות העצמית שלו, את החוכמה שלו, את ההומור שלו, את הידע העצום שלו, את היכולת שלו לתת לירון לונדון להוביל רק כי לונדון חייב להוביל. קירשנבאום ולונדון.
גאולה אבן - האשה הנכונה במקום הלא נכון. לא אשכח את תגובותיה הנסערות/משעשעות/חשובות כמגישת היומן, כשלצדה אורי דן ז"ל, שופרו הלא רשמי של ראש הממשלה דאז אריאל שרון. יש לה הכל: חכמה, דעתנית, מדויקת, יפה, אמפתית במידה, לוחמנית כשצריך. אין לה דבר אחד: צופים. מישהו יכול לברר מדוע היא עדיין משדרת במוזיאון של רוממה?
איל ברקוביץ' - עבור חובב כדורגל כמוני מדובר במנת חמצן קטנה באוויר שכולו פיח. הוא אומר מה הוא חושב ולא תמיד חושב על מה שהוא אומר. זה היה יכול להיות פאתטי, אם כל שאר הפרשנים לא היו כאלה שמרוב מחשבה לא אומרים כלום.
עדי אשכנזי - הדבר הכי קשה בטלוויזיה זה להצחיק. אז נכון שגם שלום אסייג גורם ללא מעט אנשים לצחוק, אבל זו רק ההוכחה שלא תמיד צריך להיות מצחיק כדי להצחיק - לפעמים מספיק קורט של איוולת כדי לעשות את העבודה. עדי אשכנזי היא מהבודדות בישראל שמצליחות לעשות את השטויות האלה כמו שצריך.
עפר שלח - לעולם לא אבין איך הוא יכול לעשות כל כך הרבה דברים במקביל (פרשן כדורסל, פרשן פוליטי/צבאי, מגיש תוכנית טלוויזיה, כותב ספרים, מעביר הרצאות), אבל כשהוא על המסך אני נשאר בערוץ. אני יודע שהוא מתמחה בלהישמע בקיא, ושהוא מכיר את הקסם שבצימוד האינטלקטואלי "במובן הזה" (שמקנה חשיבות לכל משפט שייאמר בהמשך) - אבל עפר שלח הוא איש תקשורת טוב ומעניין. אין הרבה כאלה.
ירון לונדון - האיכויות תמיד היו שם: ידע עצום, בקיאות מזהירה, ניסוח מדויק, עברית מצוחצחת. לצד אלו היו גם לא מעט פגמים: נפיחות, התנשאות, פסקנות, יהירות. הזקנה והניסיון הפכו את האיכויות לנדירות ואת הפגמים לנסבלים. לעתים אפילו חביבים. עוד נתגעגע לאנשים כמותו.
יורם ארבל - שדר הספורט היחיד בישראל. מדוע: כי הוא מבין שספורט הוא תרבות ושתרבות משדרים מתוך אהבה, ורצון להתענג ולענג. כשהוא משדר אני שומע מוזיקה, גם אם היא לא מכוונת לגמרי בשנים אחרונות. בניגוד לעמיתיו הכוחניים/טרחניים/צרחניים, יורם ארבל הופך את השעתיים של הכדורגל לחגיגה. במדינה בלי כדורגל קשה להמעיט בערך ההישג.