|
|
רצח בדם קר [צילום אילוסטרציה]
|
|
|
|
|
בית משפט המחוזי בירושלים הרשיע (יום ב', 4.5.09) את פנחס ברוך, בן 70 מענתות, ברצח גרושתו זיוה ברוך. בהחלטה כתבו השופטים יעקב צבן, גילה שטייניץ ורפי כרמל, כי ברוך התכוון לרצוח את גרושתו, שכן גם כאשר נוכח בתוצאות החניקה, לא טיפל בה ולא הגיש לה סיוע רפואי. התביעה דורשת להטיל על ברוך מאסר עולם.
מכתב האישום עולה כי ברוך והנרצחת היו נשואים במשך 32 שנים. כשנה לפני הרצח התגרשו והנרצחת, זיוה ברוך, עברה לגור בפסגת זאב. אלא שהגרוש, פנחס, החל לחוש "בדידות וייאוש" והפציר בה לחזור אליו. הוא אף ביקש מילדיו לשכנע אותה לחזור אליו. כחודש לפני הרצח איים ברוך על גרושתו כי אם לא תשוב אליו יהרוג אותה ואת עצמו.
גרם לה לשברים בעצמות הצוואר
כעבור כשבוע, ביום הרצח, התקשר אליה ואמר לה שהוא רוצה לבוא אליה. הוא נהג ברכבה אותו נטל מבנו המתגורר עימו. הגיע לחניון הבניין שבו התגוררה וביקש ממנה לרדת אליו. זיוה ברוך ירדה אל החניון והנאשם ביקש ממנה שוב לחזור אליו אך היא סירבה והחלה לצאת מהרכב. הנאשם תפס בידה של גרושתו, החזיר אותה לרכב בכוח ובין השניים פרץ ויכוח במהלכו תפס ברוך את גרונה של גרושתו והחל לחנוק אותה. "זיוה ברוך ניסתה להילחם בנאשם, בעטה לכל עבר ואף התחננה שיפסיק - אך ללא הועיל. הנאשם המשיך לחנוק את המנוחה, תוך שהוא גורם לה לשברים בעצמות הצוואר ולנזק בדרכי הנשימה, עד שאיבדה המנוחה את הכרתה".
לאחר מכן, השכיב אותה על המושב שעליו ישבה וכך נסע ברכב לכיוון ענתות. במהלך הזמן שוחח עם מספר אנשים בפלאפון שלה אך לא גילה לה דבר בנוגע למצבה של גרושתו. הוא אף התקשר לחברו זאב כהן וסיפר לו ש"היא התעלפה. הוא ביקש מכהן להגיע אליו, בסמוך ליישוב ענתות". החבר הורה לברוך להזעיק אמבולנס מיד, אך ברוך לא עשה זאת והחבר הוא שעשה זאת. אך כשהגיעה העזרה ברוך כבר הייתה "מחוסרת הכרה, ללא דופק וללא נשימה". גם ניסיונותיו של הצוות הרפואי לנסות להצילה באמצעות החדרת צינור נשימה אל גרונה לא צלחו "בשל העיוות הקשה בגרונה של המנוחה, אשר נגרם כתוצאה ממעשיו של הנאשם".
היא "לא הרגישה טוב"
כאמור, בית המשפט הרשיע אותו ברצח. השופטים דחו טענת ברוך באמצעות בא-כוחו עו"ד ראובן בר-חיים, כי התכוון רק להשתיק את גרושתו ולא לרצוח אותה. הטענה "אינה מתיישבת עם לחץ משמעותי, מתמשך ותוך מאבק על איבר הנשימה. התנהגות הנאשם לאחר החניקה מלמדת אף היא על הלך נפשו וכוונתו. הנאשם ראה כי זיוה המנוחה אינה מדברת, שמוטה ואף תיאר כיצד היה מונח גופה".
הם הוסיפו כי ברוך הודה שגרושתו "לא הרגישה טוב אחרי החניקה והבין כי גרם לה נזק, ולמרות זאת נמנע מהגשת עזרה, והמשיך בנסיעה סתמית, ללא מטרה זמן רב. במצב זה של המנוחה – הימנעות מהגשת עזרה וטיפול – פרושו רצון להגשים התוצאה הקטלנית".
"אם רצה למנוע המוות, היה עליו להזעיק עזרה ולא להתקשר לאנשים שונים, ...אין חולק כי היו לנאשם שפע הזדמנויות לדווח על מצבה של המנוחה ולהזעיק עזרה, אך הוא נמנע מכך. אלמלא רצה בתוצאה הקטלנית היה פועל למתן עזרה". באותו פרק זמן גורלי שנמשך כחצי שעה, ברוך "לא עשה דבר כדי לעזור ולסייע או לחשוב על הצלה. נסיבות המעשה מעידות, אפוא, על החלטה להמית".
