ששון ושמחה פשטו בציבור שאינו אוהב את אהוד אולמרט, ומתנגדיו הפוליטיים מיהרו לדרוש השעייתו, לשמע הידיעה כי פרקליט המדינה הורה לפתוח בחקירה משטרתית נגדו, בפרשת המכרז לרכישת בנק לאומי.
אקדים ואציין, כי אני משתוקק לראות את אולמרט מושלך לביתו מכל תפקיד ממלכתי, על-מנת שלא לחזור, ולבטח לא לראותו עוד כראש הממשלה. לא בשל מעשי השחיתות המיוחסים לו מדי יום, אלא בשל פרשת ההינתקות שהוא מתגאה בהיותו מראשי מחולליה. תועבה זו חייבת לעלות לו באובדן הקריירה שלו, ואני מתעצב על כל יום שהוא נותר בתפקידו.
ואולם, מדינת ישראל עברה כל גבול של סבירות, בהתייחסות הציבור לחשודים שהמשטרה חוקרת. יהא הנחקר-החשוד אשר יהא - נשיא, ראש הממשלה, שר או בעל-תפקיד אחר - ומיד תישמע הזעקה להדיחו, להשעותו, ומוטב גם לתלותו על עץ גבוה חמישים אמה, אף בטרם החלה החקירה הרשמית נגדו ולבטח בטרם הועמד לדין ונשפט.
לכמעט-שיא הגיעו הדברים כאשר חברת הכנסת שלי יחימוביץ הודיעה, כי נפגשה עם המתלוננת בפרשת הנשיא קצב, וכי היא מאמינה להאשמותיה של זו כלפיו. כל אדם אחר היה מבין כי האמון שהוא רוחש למתלוננת שווה כקליפת השום, הואיל ודרושות גם ראיות עצמאיות ולבסוף גם הפרט הקטן, אמון השופט והרשעת הנאשם על-ידו ולא ע"י חברת הכנסת. ואולם, יחימוביץ אינה עוצרת בשל זוטות שכאלו. היא מאמינה למתלוננת, ולכן קצב חייב לעוף מיד לביתו.
ומדוע כמעט-שיא? משום ששיא השיאים שייך לבילי מוסקונה-לרמן (בימינו, כל בלהה הופכת לבילי, שכן צריך שם אמריקני). מטרוניתה זו קראה ברבים לגב' גילה קצב לזנוח את בעלה, הפושע הנורא, בשל הדברים המתפרסמים נגדו בתקשורת, ובעצם הציגה את הגב' קצב כשוטה וכפתיה כנועה, בשל עקשותה הלא-מובנת שלא לעזוב את בעלה. לא ברור מדוע אותה בילי לא קראה לגב' קצב, לקחת בידיה את המאכלת ולכרות את ראש בעלה, כפי שעשתה יהודית להולופרנס. הרי התקשורת אמרה!
גבירותי ורבותי, השתגענו. כל פקידונת וכל חורץ לשון ומקלדת (הכוונה אינה לחורצי לשון מסוגו של חיים רמון) יכולים כיום לחרוץ, בהבל פיהם ובאבחת מקלדתם המשועממת, את גורלו של כל איש ציבור. די בכך שיפרסמו מידע כלשהו על כך שהאיש לקח שוחד, הטריד מינית או עשה מעשה אחר. אין כבר צורך בחקירת המשטרה, ומקרהו של קצב יוכיח, שכן הקריאות להדחתו נשמעו עוד בטרם פורסם כי מספר המתלוננות עלה. איש לא ראה צורך להמתין ולראות, שמא באמת יש קנוניה נגדו, או עדות כוזבת בשל אינטרס כלשהו, אם כי בפרשת רמון לא הססו עיתונאים לרמוז כי שלוש הנשים שהעידו עדות נוספת, רקחו קנוניה כלשהי לטובתו.
העיתונאים הם השופטים, ובעצם אפשר לפטר את השופטים ולחסוך הרבה מיליונים, המבוזבזים ללא כל צורך על משכורותיהם ועל ניהול המנגנון הגדול, אך המיותר לחלוטין, של בתי המשפט ועובדיהם.
שום מדינה אינה יכולה להתנהל על-פי תלונות, בטרם נבדקו אלו ונבחנו ע"י כל מערכת הצדק ולבסוף ע"י בית המשפט. אם ראש הממשלה חשוד במעשה שחיתות, אין בשום פנים ואופן להדיחו, לכל הפחות כל עוד לא הוגש נגדו כתב אישום - ובשלב כזה באמת אסור לו-עצמו להישאר בתפקיד, כאשר מדובר במשפט מסובך העלול לגזול את מירב זמנו ותשומת-לבו.
כבר ראינו ראשי ממשלה בעבר שנחקרו, ולמיטב זכרוני, היחיד שהתקרב לשפיטה ולהרשעה היה עד כה יצחק רבין, בפרשת חשבון הדולרים. לא שכחנו את פרשת עמדי, שבה ידעה המשטרה לבזות ולהכפיש את ראש הממשלה נתניהו, ולבסוף לא קרה דבר.
לפיכך, למרות התנגדותי הנחרצת - מטעמים אידיאולוגיים ופוליטיים - לעצם כהונתו של אולמרט כראש הממשלה, אני קורא להמתין לסיום החקירה ולהחלטת היועץ המשפטי בדבר הגשת כתב-אישום, אם בכלל.
אהוד אולמרט נבחר כדין, לצערי, וגם הדחתו ממשרתו חייבת להיעשות אך ורק כדין ועל-פי סדרים ממלכתיים תקינים והוגנים.
