רגע לפני סיורה הראשון של להקת בת שבע בארצות הברית ב-1970, נפצעה הרקדנית רנה שינפלד ולא יכלה לרקוד במשך שמונה חודשים: "עיקמתי את הרגל ואף אחד לא ידע אם זה גיד או שריר. מקומם אותי מאוד שרקדנים לא שומרים על עצמם, אבל אני מניחה שזה טרנד, הצורך לספק את רצון הקהל, ללכת עד הסוף ולהתאבד על הבמה. שמעתי את זה גם ב'נולד לרקוד': 'את מתאבדת'. אני לא חושבת שזה צריך להיות ככה. עם זאת, יש בזה גם דברים חזקים ויפים, ואם מתאמנים כמו שצריך אז אפשר בקלות להימנע מפציעות".
האם באמת רקדנים חשופים יותר לפציעות מבעבר? אם לשפוט על-פי מחקר אקדמי חדש שפורסם לאחרונה ב"גרדיאן", נראה שהתשובה חיובית. במחקר הושוו ביצועי הרקדנים בעיבודים שונים של הרויאל בלט הבריטי ל"היפהפייה הנרדמת", בין השנים 1946-2004, ונמצא שבאופן הדרגתי, רגליהם התרוממו גבוה יותר ויותר מעיבוד לעיבוד. הסיבה לכך, קבע הצוות בראשותה של האיטלקייה אלנה דפרטי, היא חיבתו של הקהל המודרני לצורות לא טבעיות וקיצוניות.
"רקדנים צריכים ללחוץ חזק יותר ולקחת יותר סיכונים בהרבה מובנים בימים אלה", הודתה ג'נטה לורנס, מנהלת שותפה של הרויאל בלט. "הכוריאוגרפים המודרניים דורשים מהם להיכנס לתנוחות קיצוניות יותר. לפני 50 שנה רקדנים היו הרבה פחות גמישים. היום כולם עובדים על גמישות מקסימלית. כולם רוצים להרים את הרגליים גבוה ככל האפשר".
"רקדנים נעשו יותר קיצוניים בתנוחות שלהם", הוסיפה, "וזה נובע בין היתר מצפייה בכוכבים גדולים ונערצים כמו סילבי גיאם". גיאם, בלרינה צרפתייה שמופיעה בקובנט גארדן, משכנו של הרויאל בלט זה 20 שנה, היא מתעמלת לשעבר וניחנה בגפיים ארוכים ובפיסיות ייחודית.
כואב להסתכל
הרקדנים של לורנס, אומרת רנה שינפלד, עוד יוצאים בזול. "הרבה מהטכניקות היום דורשות מהרקדן לקפוץ על הברכיים. לעתים קרובות פשוט כואב לי להסתכל. יש איזה טרנד כזה של סיכונים כמו ב'הישרדות'". הפציעות השכיחות ביותר, לדבריה, הן בברכיים, בכפות הרגליים ובגב.
נירה פז, מורה לבלט קלאסי, סבורה אף היא שהאשם במחול המודרני. "הבלט הקלאסי מאוד מאורגן, מסודר, טכני. אצל רקדנים קלאסיים קורה מדי פעם שהשריר לא חם מספיק ואז הוא נקרע, נמתח או מתכווץ, אבל בזה זה נגמר", היא מדגישה. "רקדתי יותר מ-30 שנה ולא חוויתי דברים מסוכנים או כאלה שלא יכולתי לעשות, לא הייתה הגזמה בדרישות. גם הפציעות המעטות שהיו לי לא היו דרמטיות. הסגנון של היום, לעומת זאת, משלב תנועות כוחניות ונפילות על הרצפה בלי חשבון. אני רואה את הרקדנים נופלים על הברכיים פעם אחר פעם, וזה פשוט רצח בעיני, הם מקצרים לעצמם את חיי המחול".
בעיני פז, המחול המודרני אף הולך ונעשה תובעני וקיצוני יותר עם השנים: "המודרני של פעם נחשב היום ללירי. המודרני של היום הוא יותר התעמלות אקרובטית מריקוד".
בתה של פז, טליה, מבכירות הרקדניות בארץ, חושבת כי זו בסך-הכל התפתחות טבעית של התחום: "גם בספורט התוצאות הולכות ומשתפרות עם כל אולימפיאדה, וכך גם הטכניקה והיכולות. לפני 20 שנה לא ניצלו את היכולות של הגוף עד הסוף. ארבסק אצל מרגוט פונטיין (בלרינה ילידת 1919 שרקדה במשך תקופה ארוכה לצד רודולף נורייב) היה 45 מעלות, עכשיו אין דבר כזה, רקדן שלא מרים את הרגל בזווית של 90 מעלות לא נחשב לרקדן".
פז מספרת כי היא עצמה נפצעה לפני עשר שנים ברצועה הצולבת ברגל - פציעה שאופיינית לשחקני כדורגל - ומאז היא רואה יותר ויותר רקדנים שזה קורה להם. "הצרה היא שרקדנים נעשים חכמים רק אחרי פציעה. הרקדנים היום הם ברמה טכנית כל כך גבוהה, הם מגיעים לטווחי תנועה מדהימים ומבצעים 14 פירואטים ברציפות. אי-אפשר שלא לשאול - עד איפה נגיע? אבל זה כך בכל התחומים. מעניין שדווקא הטכניקות המודרניות, טכניקת גרהם וטכניקת קאנינגהאם, נותרו די סטטיות, בזמן שהטכניקה הקלאסית הולכת ומתפתחת. פעם ילדים היו עושים שני פירואטים ודי, היום המינימום הוא שלושה".
אתלטיקה לא קלה
"אני מניח שהממצאים שפורסמו בכתבה נכונים באיזשהו אופן", אומר ד"ר ישראל זיו-נר, מנהל המחלקה לשיקום אורתופדי בבית החולים שיבא בתל השומר, שהיה רופאה האישי של ז'נט אורדמן עד יום מותה. "בעידן הכפר הגלובלי, שבו כל אחד רואה את
החידוש האחרון מכל מקום, ביוטיוב או בטלוויזיה, התחרות היא מאוד קשה. השנים האחרונות הן מאוד אתלטיות, וזה ללא ספק חושף למאמצים גדולים".
אבל ד"ר זיו-נר אינו מקיש מממצאי המחקר על עלייה פוטנציאלית באחוז הפציעות. "הפציעות במחול נובעות משימוש יתר, אבל רובן אינן פגיעות קשות. עם זאת, גם פגיעות מסוג קרעים במיניסקוס וברצועות הן לא כאלה שקורות ביום אחד. יש תהליכי שחיקה ובליה שקורים כתוצאה מהיי פרפורמנס, יום אחד עושים את הטעות הקטנה ונפצעים, בעיקר כשאתה לא מחומם או לא שם לב. בארץ אין עלייה בפגיעות מהסוג הזה, ובהחלט יש פה היי פרפורמנס. בסך-הכל עובדים נכון וטוב.
"מדובר בשני תהליכים שקרו במקביל - מספר הרוקדים עלה, וישנה גם עלייה בהתמקצעות, וכך התוצאה היא שיש פחות פגיעות בזכות השקעה רבה בחינוך למניעה. רקדנים, לעומת מוסיקאים למשל, מבינים שהגוף שלהם הוא כלי בעיסוק אקסטרימי לכל דבר ועניין. הם עושים פילטיס ומשקיעים זמן בחימום. התוצאה צריכה להימדד ביחס להכל - יש פגיעות מסוימות שכמעט נעלמו, כמו למשל מה שכונה בעבר 'דלקת גידים של הרקדנים', פגיעה בכף הרגל שהייתה בעבר מאוד נפוצה. אני זוקף את זה באופן חד-משמעי למניעה. אשר לפגיעות קשות, קריעות של רצועות וגידים, זה כמעט לא קורה בארץ. ראיתי את זה אצל רקדנים שרקדו בלהקות בינלאומיות והגיעו לשיקום בארץ, אבל גם שם זה לא בהיקף גדול".
המטפל אילן לב, שעובד עם רקדני להקת בת שבע וגם עם מוסיקאים וספורטאים, סבור אף הוא שהעלייה בשיעור הפציעות אינה מחויבת המציאות. "הפציעות של היום נובעות לא פעם מהדרישות של הכוריאוגרפים. מיצו כל כך הרבה אפשרויות תנועה והופעה, כך שהתחרות היום היא מי ידהים את הקהל בבלתי אפשרי. זה מקביל לסרטי אימה - מיצו כל כך הרבה את היצ'קוק כך שהוא כבר לא מפחיד. צריך ליצור משהו יותר מזה כדי שיהיה קהל. זה שייך לסף הריגוש של הקהל, ובצדק, הקהל רוצה שירגשו אותו. בעבר הריגושים היו נעוצים בפירוטכניקה ובווידאו ארט, אבל לאחרונה יש חזרה לאמן עצמו ועליו לעשות את הבלתי אפשרי, הבלתי יאומן. כדי למצוא את המקום בלהקה וכדי להצדיק את המיקום אצל הכוריאוגרף, הרקדנים מוכנים להסתכן יותר ויותר מבלי להיות מוכנים. למרות זאת, אני לא חושב שזה מחויב המציאות שתהיינה פציעות. פציעות קורות כשהרקדנים לא מוכנים פיסית. לבני אדם יש טווח רחב מאוד של יכולות שהם לא מודעים להן".
צעדי מניעה
עיקר המענה לסוגיית הפציעות בלהקות המחול המקומיות הוא בביטוח אובדן כושר עבודה, שמבטח את הרקדנים במקרה של פציעה בלתי הפיכה שמונעת מהם להמשיך לרקוד. הפרמיה לביטוח אובדן כושר עבודה, שנכלל על-פי רוב בביטוחי מנהלים, משולמת באופן מסורתי הן על-ידי העובד והן על-ידי המעביד. בבלט הישראלי, אומר הלל מרקמן, ממייסדי הלהקה, הרקדנים אינם נדרשים לשלם את חלקם בפרמיה, אף ש"הרבה פעמים הפציעות נגרמות באשמתם, כשהם לא מתחממים מספיק לפני או כשהם לא משקיעים במניעה".
בלהקת מחול בת שבע יש צוות מטפלים בראשותו של דודי קישבן, פיסיותרפיסט בעל תואר שני במנואלתרפיה (שיטות טיפול ידניות) שהתמחה במחול בהולנד. הוא דואג לאיזון בין שעות העבודה לשעות המנוחה של הרקדנים, למעקב צמוד אחר מצבם הגופני והפיסי, ולטיפולים מלווים כמו פלדנקרייז, שיאצו ודיקור.
"מטרתו של הקונצפט שבנינו בשנים האחרונות היא בכלל לא להגיע לפציעות", אומר קישבן. "עוד עניין חשוב הוא שמבחינת ראיית הגוף, אנחנו משלימים את הגאגא, כך שיש התאמה בין שפת התנועה לבין שיטת הטיפול".
נעמי פורטיס-בלוך, מנכ"ל להקת בת שבע, רואה חשיבות עליונה במניעה: "בת שבע מבטחת על חשבונה הן את רקדני הלהקה והן את רקדני האנסמבל בביטוח אובדן כושר עבודה מקצועי למחול, ויש לנו מענה כמעט 24 שעות ביממה במקרה של פציעה. הביטוח זה יופי, אבל זה פותר רק את הבעיה הכספית. אצלנו יש מערך שלם שתפקידו למנוע מראש".
סיוון כהן, מנהלת צוות בלהקת המחול הקיבוצית, מתארת מצב מעט שונה. "הרקדנים בלהקה הבוגרת שלנו מקבלים ביטוח מנהלים, ובו יש ביטוח אובדן כושר עבודה שהפרמיה שלו מתחלקת בינם לבין הלהקה. לשמחתי, בכל שנותי בלהקה היה רק רקדן אחד שנזקק לביטוח הזה. הוא נפצע בברכו, נותח ולא היה יכול לחזור לרקוד. הביטוח נותן 75% משכר מהרקדן למשך עד שלוש שנים, החל בשלושה חודשים אחרי הפציעה. בנוגע לרקדני הלהקה הצעירה, כולל המתלמדים, משום שהם עובדים באחוז משרה שונה יש להם פנסיית חובה שכוללת אובדן כושר עבודה מלא. רק המעביד משלם את הפרמיה שלה. מלבד זה, יש להם שני מטפלים קבועים, שנותנים להם טיפולים שלושה ימים בשבוע, לפי מידת הצורך. כשצריך יותר הם מקבלים יותר".
