כך חולפת תהילת עולם?

מבוא

צר לי, אבל אני מתרשם כי מוסד היועץ המשפטי לממשלה ופרקליטות המדינה, יחד עם משטרת ישראל [שספגה ביקורת קשה ונוקבת בבית המשפט בתיק פרשת חיים רמון] השליכו והגישו לציבור ה"רעב" כל כך וה"צמא" כל כך ל"דם" - את ה"גופה" ה"תורנית" לאכול, לנגוס ולטרוף אותה ב"קולוסיאום" הציבורי שלנו ולעקל אותה במשך ימים עד דק. נחום ברנע מכנה את השר רמון "טמבל". עד לאן הגענו. הדם נוזל לנו כ"ריר" מהפה, ואנו כבר חפצים ב"מנה השנייה". עם טורף אנו. עם צמא דם. עם מוזר. כמה שנאה, כמה שמחה לאיד - פחד אלוקים. אני קורא את טובה צימוקי שכותבת בידיעות אחרונות ולא מאמין למקרא הדברים: "בבית המשפט העליון מרוצים - טוב שרמון הורחק סופית" וכן "גורמים בבית המשפט העליון הביעו אתמול אנחת רווחה עקב הרחקתו הסופית של ח"כ חיים רמון ממשרד המשפטים ומהצמרת המשפטית". אני קורא שוב, חוזר וחוקר, ומתקשה להאמין למקרא הדברים. הדברים הללו, אצלי על כל פנים, מעוררים צמרמורת, מחשבות ותהיות באשר לשאלה אם באמת נאמרו ועל-ידי מי?. לאדם סביר, ברורה ה"נגזרת" מהמשפטים המובאים על-ידי טובה צימוקי, אשר באו מגרונותיהם של שועי משפט בירושלים. סימני שאלה לי - רבים - וה"קול הקורא" הזה מפי שועי המשפט בירושלים באמצעות טובה צימוקי - שמא מעיד על מניעים נסתרים כלשהם. אגב, לומר דברים אלו, בטרם נשמע ערעור, יש בהם, לבד, הפרת חובת הסוביודיצה.

עם כל הכבוד, נדמה לי, כי מני מזוז, ערן שנדר ואח' הפכו עצמם בין יום ל"שר החינוך" בישראל מקום בו טוב היה לו יתמקדו בתפקידם "נטו"- מיגור הפשיעה בישראל על מיגור השחיתות בה, לצד יעוץ משפטי שוטף למשרדי הממשלה ולרשויות העושים כבתוך עצמם ומתנהלים דרך המדרון החלקלק. אני תמה על כי ראו בתיק רמון "אייטם" משפטי - או "אישיו" משפטי אשר עליו יקום ויפול דבר. האומנם - עניין לנו ב"אייטם", אשר בערבו של יום יש להגיש בעניינו כתב אישום?.

יותר מכך: בדיעבד, מסתבר, כי כל שביקשה המתלוננת לקבל - לא היה אלא התנצלות - התנצלות המגיעה לה ביושר ובצדק. חיים רמון - אינו פושע - ואינו איש מושחת - אליבא דכולי עלמא - אלא הוא קורבן של עצמו - של מעשיו הבלתי ערכיים. קורבן של נורמה פסולה ונפסדת. מגלם הוא את המאצ'ואיזם הישראלי - בעל הביטחון העצמי המופרז - השולף מימרות וידיים ו ... לשון - לא מתוך כוונה פלילית, חלילה, לא מתוך מחשבה פלילית, אלא מתוך חולשה אנושית או מבנה אישיותי לקוי.

"גבר" עאלק. "מאצ'ו". "שופוני אנש". זה כן. אבל: לא עבריין הוא בעיני - לא מחשבה פלילית היתה לו בהתנהגותו הפסולה הראויה לגינוי ערכי. היה אומנם אותו "אקטוס ריאוס"" נחוץ - אלא, שלמיטב הבנתי, לא היה אותו "מאנס ריאה" כדרישה המשפטית - המחייבת. בית המשפט, עם כל הכבוד, שגה בניתוח עניין זה, שמא, הושפע, כפי שהוא עצמו מודה, מהעליהום התקשורתי הקיצוני והפסול. אמור מעתה: לא היה הרי, ב"התנצלות" [אם היתה] "למחוק"/"לאיין" "מחשבה פלילית" ומכאן ניתן גם להבין כי חסרה היתה מחשבה פלילית.

העם שלנו, שבע הצרות והמרורים, תאב לקבל, מעת לעת, את ה"מנה היומית" שלו ב"חוצות העיר". הוא לא יכול בלעדיה. הוא חייב "גופה" בכיכר העיר - חבוטה ומרוסקת - "תלויה" על גרדום" - פצועה ונוטפת דם - נעה ונדה בראש שמוט על עמוד - חבל תליה ממש - כי אחרת אי אפשר. לא כך ברא אותנו הקב"ה - כחיות בצלם אדם אלא ש"גילה" הוא עצמו, בחלוף זמן לא רב, וכינה אותנוו "עם כבד עוון, זרע מריעים בנים משחיתים ... ".

אז, הנה, הגישו לנו כעת את ה"מנה הראשונה" לקראת ה"מנה העיקרית" [פרשת הנשיא קצב]. אלא, שנדמה כי בעוד ש"המנה העיקרית" - פרשת הנשיא קצב - היא מנה דשנה, מוצקה, "טעימה" מאד מבחינה פלילית - ראייתית [מסכת שלמה של מתלוננות ומעשה "שיטת ביצוע או מעשים דומים" כלשוננו המשפטנים] הרי שפרשת רמון הינה פרשה אומללה, ודאי מן הפן המשפטי בעיקר מיותרת. מי שסבור כי מטרתה היתה "הרמת רף" שוגה שגיאה משפטית.

בפן הציבורי - הערכי - אין בליבי ספק כי פרשת חיים רמון הינה פרשה חמורה - ולא ארחיב בכך. די אם אומר את דעתי בקליפת אגוז ובקצירת האומר - לפיה חובה על איש ציבור, בכלל, שר בפרט, גם זה בלי "תיק"..., שר משפטים [!] על אחת כמה וכמה, לנהוג תחת אמות מידה ערכיות, מסריות, מזוקקות, ולא לתחוב לשונו לפיה של קצינה [יפה ומושכת ככל שתהיה] העובדת ב"אזורך" - המשרתת בלשכת ראש הממשלה, בין אם רצתה, בין אם "שידרה", בין אם "יזמה" ובין אם לאו. לא לתחוב יד. לא לתחוב לשון. לא להעיר הערות "סקסיסטיות" ולא "להתעסק" - לא עם נשים ולא עם ...מניות, בין בעתות שלום ובין בעיתות מלחמה... . את הפן הציבורי ערכי - ישפוט הבוחר - ביושבו על "כס הקלפי" ויחליט את מי רוצה הוא כח"כ וכשר ואת מי לא.

קוסטה ריקה "עאלק".

שאלת תם. מה יכול להבין גבר ישראלי מצוי ["גבר סביר" - "גבר מן הישוב"] מהצעה הבאה מבחורה - חיילת במקרה זה, על סף שחרור, קצינת צה"ל, להצטרף אליה לנסיעה משותפת לקוסטה ריקה. האמנם אין בכך משום "הצעה מגונה"? - שימו יד על הלב ותשיבו. אבל רגע - אל תמהרו להשיב - ודאי לא לפני שתזכרו כי הצעה דומה ממש העבירה אותה מתלוננת ממש - עוד קודם לכן - גם למזכיר הממשלה ישראל מימון. זה האחרון, לבטח נשוי באושר, עם ילדים, מוזמן על-ידי אותה חיילת לטוס עמה גם לקוסטה ריקה. את כולם היא מזמינה לקוסטה ריקה [חוץ ממני קנאי שכמותי].
מה יש בקוסטה ריקה לעזאזל? מוזיאונים? נוף? תרבות? או שמא הכוונה אינה אלא ל"נסיעת בילוי וכייף". מזמינה היא להצטרף לטיול בקוסטה ריקה ורק שכחה לומר ולהדגיש כי יבלו אומנם - יחד - אך ודאי ילונו בחדרים נפרדים... . מה יכול להבין גבר נשוי עם ילדים מתוכן הזמנה מפתה אשר זו?. זה מטריף אותי - פשוט לא מבין כיצד זה "עובר" בבית המשפט כך סתם. מה כי תזמין בחורה צעירה גבר נשוי [ישראל מיימון] לחו"ל - לטיול משותף. פשוט נשגב מבינתי.

אני, נאיבי שכמותי, לא יכול להבין מהצעה שכזו, אלא ורק אלא הצעה בת פיתוי. הצעה בעלת גרעין של פיתוי. רמיזה עבה ל"הסכמה" לעשות "כייף". "כייף" למי? אחרי הצעה כזו אסור לנסות להתנשק? אחרי הצעה כזו אין דרך להבין כי עשויה לפחות, להיווצר הסכמה [הנחוצה] לנשיקה?. בבחינת "הכייף" מתחיל מהנשיקה. את השאר נמשיך במטוס / במלון. לא הגיוני? לא נגזר?

רכיב/יסוד ה"הסכמה" או "היעדר הסכמה"

בכנות, קשה עלי החלטת בית המשפט הנכבד, עם כל הכבוד. עזבו רגע נשיקה ולשון. נתחיל ממקרה קל הרבה יותר - ניסיון לחבק, ניסיון לגעת בכף היד, "להצמיד". ישובים להם זוג במסעדה, בפאב, בדירה, בחדר במלון או אפילו ברכב [הישראלים הרי השיבו בסקר שנערך אודות חיבתם למעשים כאלו ב...אוטו]. הגבר מנסה, בפעם הראשונה, בפגישה הראשונה, אם תרצו - שמרנים שלי - בפגישה השנייה [להרגעת האמא הפולנייה], לחבק אישה, להצמיד אישה אל הגוף, לגעת בכף ידה, לנשק על לחיה [לא אקט פולשני...], על מצחה, על אפה [לא על חמתה...]. הכיצד זה יבין, אותו גבר "הסכמה" מראש או אי בכמה מראש? הכיצד לעזאזל?. אז החדיר לפיה לשונו - אז מה? - זו פליליות זו? - ספק אם המשפטנים הדגולים ידעו זאת - עד להכרעת הדין.

הקשה: מהן אותן "הוראות ההפעלה" - המשפטיות - במצב דברים אשר זה? האם כפתיח נחוץ לו המשפט: "המסכימה גבירתי כי אחבקך"? כי "אצמידך לגופי"? "כי אגע בכף ידך הענוגה"? "כי אלטפך"? "כי אנשקך על לחייך הסמוקה במייק אפ אדמדם"?, "על אפך"? "על פיך"?. או אולי כך: "את מושכת אותי מאד. אני ממש חושק בך, שמא אפשר לגעת בך"? "לנשקך"?, "לחבקך"?. "אנא - הביעי הסכמתך". ומה פסול תהיה הדרך הפשוטה הזו למשל: בהיעדר הסכמה, תהדוף האשה כל ניסיון - ובא לציון גואל.

בית המשפט מתמקד בעובדה כי היתה זו פגישה אקראית בין השניים, בלתי מתוכננת, לא היה קשר אישי מתפתח ולא היה רצף אירועים מקדים. עם כל הכבוד, גם לכך קשה לי להסכים. הקשה: האם כל נגיעה, מזמוז, חיבוק, ליטוף, יש וייעשה רק לאחר "קשר אישי מתפתח" ומה רע, וסליחה על הביטוי, ב"סטוץ" קליל בלתי מתפתח או ב"חפוזון" קטן.... עניין שבשגרה בימים אלו - בכל באר או פאב שכונתי - תקופה פוסט שמרנית?. פתאום נעלם לו הביטוי "בתוך עמי אני יושב"?.

ה"מצב נפשי" - וה"רס גסטה".

נכון הוא, כי בדיעבד, הסתבר שהמתלוננת היתה בסערת רגשות קשה, תוצאי התנהגות חיים רמון. בעובדה, שתפה היא את "הסביבה" הקרובה לה בתחושתה הקשה וה"רס גסטות" שהביאה התביעה מעידים, אלף מונים, אודות סערת הרגשות בה נתונה היתה המתלוננת. על כך, אין חולק. מפריעה לי רק על כי הנאשם, לא יכול היה לצפות, מראש, כי ניסיון זה, יביא לתוצאה שכזו. בית המשפט הנכבד, רואה בכך, פזיזות, מצד הנאשם, כדרישת סעיף 20 לחוק העונשין - תחת מחשבה פלילית - בין אדישות, בין קלות דעת, לגרימת התוצאות האמורות.

"טעות במצב דברים"

זהו המצב המשפטי הנראה לכותב שורות אלו, כנכון וכצריך לעניינו של חיים רמון. על כך מדבר סעיף 34 יח' תחת כותרת "סייגים לאחריות פלילית". מדובר בעצם, בטעותו של הנאשם, על מצב דברים של קיים, בבחינת חשב, או יכול היה לחשוב, כי יש בחיבוק, בצילומים, בהצעות לנסיעה משותפת, כאילו "הזמנה" מצד המתלוננת. יותר מכך, התנהגותה של המתלוננת, לאחר האירוע, משמסרה לחיים רמון את הטלפון הנייד שלה, על פתק, מדברת בעדה. לדעתי, בית המשפט הנכבד, שגה, בכך שלא מצא לראות בהתנהגות זו כ"מזמינה" בסופו של דבר. אלא, שקטונתי מלהתווכח כי ההרכב, ואני מכבד את הכרעתו, בקידה. אני , עם כל הכבוד, סבור כי עניין לנו במקרה מובהק שבו ניתן לעשות שימוש מוצדק בסייג זה - "טעות במצב דברים".
עדויות "כבושות"

צדק בית המשפט הנכבד על כי מצא את עדויותיהן של שלוש העדות האחרונות - שנתגלו ב"דקה התשעים" - כעלו מן "האוב" ממש - ומשראה בעדויות אלו עדויות כבושות. שגה חיים רמון, עם כל הכבוד, על שהביאן בכלל. ריח רע, לשון המעטה, עולה מ"בישול" עדויות אלו, כך סתם, מן האוב, "בדקה התשעים", ונדמה כי הזיקו לו המה - היזק קולוסאלי. צודק בית המשפט הנכבד כי במצב דברים אשר זה - אין להתייחס לטענת "הגנה מן הצדק" הדורשת ניקיון כפיים מהצד הטוען להגנה זו שהינה פרי פסיקה, וטרם באה לעולם בלשון החוק [הגיעה הזמן...].

תנ"צ מירי גולן - ראש יאח"ה - המשכנעת הלאומית.

בית המשפט מותח ביקורת נוקבת על תנ"צ מירי גולן, על התנהגותה, ועל התנהלות המשטרה בפרשה. ואני שואל ותוהה: יושבת לה תנ"צ מירי גולן עם המתלוננת בבית קפה [!] יחד עם האלוף גדי שמני [מזכירו הצבאי ל ראש הממשלה] ומשכנעים תחת לחץ של ממש את המתלוננת להגיש תלונה. מירי גולן מטעה ומפחידה את המתלוננת. טוענת בפניה, מירי גולן, כי היה ולא תגיש תלונה, ודאי יגיש נגדה הנילון - השר - תלונה או תובענה לעניין לשון הרע. הנה לכם - בכל מקרה - לשון היתה כאן... אומר אני בציניות. לשון רעה - מכל פן שתביטו. לשון - תרתי משמע. והנה - מירי גולן משכנעת - מירי גולן גם זו שתחקור. המשכנעת הלאומית, תחת אמצעים פסולים, כפייה ממש, תחקור גם את תלונת המשוכנעת - ואיך תיראה ההמלצה שתצא מלפניה בסופו/בערבו של יום [של הליך]? - להגיש כתב אישום. התקין הדבר בעיניכם?

הקשה נא: האם פרט למירי גולן המשכנעת אין די קצינים במשטרה לחקור משכבר שימשה מירי גולן בתפקיד משכנעת?. התקין הוא שהמשכנעת היא זו אשר גם תחקור? המשכנעת אובייקטיבית היא? הנה כי כן - נשתבשה דעתה של משטרה חובבנית אשר לנו. אני לא זוכר את זיגל האגדי ביאח"ה - הוא "זיגל האיום, - משכנע מאן דהוא להתלונן. זיגל היה חוקר - לא משכנע מתלוננים. היום במקום לחקור - הם משכנעים. את בית המשפט - בנקודה זו - בה פעלו - דרך נפסדת ופסולה - לא שכנעו המה.

התקשורת - תשקורת

מי שהורשע בפסק הדין היתה התקשורת. בית המשפט הנכבד, בסייפא לפסק הדין, מותח ביקורת קשה על התקשורת ואומר בקול רם [שחור על גביי לבן - מבלי היסוס - באופן חד, נוקב וברור] כי התקשורת ביקשה להשפיע על תוצאות המשפט. מדובר בצעד אמיץ ויוצא דופן בו נקט בית המשפט. צעד כזה, ראוי להערכה. על היועץ המשפטי לממשלה לקום כעת ולעשות מעשה, תוצאי דריסתה עד אפר של חובת הסוביודיצה. כעת נראה את מני מזוז "האמיץ" קם, פועל, עושה מעשה כנגד התקשורת. אנא מני - אל תהיה גיבור רק על חלשים. מני מזוז לא יכול עוד להתעלם מפסיקת בית המשפט הנכבד בבחינת "קול קורא". כך כותב בית המשפט:

"לא נוכל לסיים משפט זה בלי התייחסות לתקשורת. לטעמנו, בתיק זה נחצו כל הקווים האדומים, המושג סוב-יודיצה דורדר לתהומות שלא הכרנו. תוכן עדויות פורסם באמצעי התקשורת, טרם עדים השמיעו את עדותם וכך התוודענו, במספר מקרים, ל"זיהום" עדויות. האיסור שלא לפרסם את עדות המתלוננת הופר ברגל גסה ע"י פרסום מילולי של העימות, שהיווה חלק אינטגרלי של העדות. ראיות מתיק המוצגים, לרבות צילומים, פורסמו ברבים, טרם ביהמ"ש אמר את דברו. אמצעי התקשורת עשו שימוש נלוז בבדיקות פוליגרף לשלוש עדות ההגנה האחרונות, בניסיון ליצור בציבור את התחושה שהמשפט מתנהל בתקשורת ולא בבית משפט. תחושתנו היתה שנעשים ניסיונות, לעתים ע"י מסרים מוסווים, לעיתים בבוטות, להטות משפט. ליבנו היה גס בנאמר. לנו השופטים אין אלא את צו מצפוננו והוא הוא בלבד שמנחה אותנו. התופעות החמורות שנתגלו במהלך ניהול משפט זה אינן יכולות להישאר ללא מענה. ראוי שהאחראים על מערכת אכיפת החוק יתנו דעתם לאותן תופעות פסולות וינקטו בצעדים הנדרשים".

כעת, יש לקרוא לשופטת דליה דורנר, הנשיאה הנכנסת של מועצת העיתונות, לקום ולעשות מעשה, ללא חשש, מורא ופחד.

"מעשה מגונה" - האמנם?

מעתה אמור, בלשוני שלי, כי מי אשר הורשעה, בערבו של הליך בביצועם של "מעשים מגונים" [פסולים, נפסדים, אסורים על-פי חוק] לא היתה אלא התקשורת. "התקשורת אשמה" - הפעם לא כביטוי ציני אלא כמימרה קשה מאד מפי בית המשפט עצמו.

על ה"מידתיות" ועל "מבחן בוזגלו".

פתאום, אין בצריך שימוש במושג כה חשוב, שבתי משפט בישראל, נוהגים תדיר לעשות בו שימוש? במקרה בו עסקינן, ננגסה, כאילו לא היתה כלל, אותה מידתיות הצריכה - כאילו עפר ועפר היתה. ממה נפשך? - בכל זאת, מעשה חפוז ומיותר, מעשה בעל נורמה פסולה ונפסדת, התנהגות בלתי היגיינית, ברגע של חולשה, טירוף הדעת, נשיקה, ממיתה לה בהינף קולמוס ואגודל [הכרעת דין] אסון קולוסאלי על איש ציבור, על שר בישראל, המאבד קריירה ארוכה ומפוארת שבנה בעשר אצבעות [בין נאום כרישים לנאום כבשים...], נוטש כסא שר משפטים, מאבד לחלוטין את עתידו הפוליטי, ספק רב אם ישמש ח"כ, תחת ההרשעה, ספק אם לא יאבד רישיונו, בלשכת עורכי הדין, לתקופת מה, יוכתם בכתם ההרשעה הפלילית, בגין ביצועה של עבירה חמורה בדמות "מעשה מגונה". אין ולא היתה כאן מידתיות צריכה. אומר יותר מזה: דרוש נא מהיועץ המשפטי לממשלה לפרוס בפנינו כמה תיקים "פליליים" חמורים ממקרה זה, גנז הוא או עיכב בהם הליך פלילי.

אני זועק - ה"מידתיות, - היכן היא?, נעלמה היא, מה איתה?. נדמה, כי המקרה כאן מעיד, לכאורה לפחות, על אכיפה סלקטיבית. כנגד חיים רמון הוגש כתב אישום במקום בו "בוזגלו" נהנה מפריבילגיות - אז תפסיקו כבר לחזור ולשלוף את "מבחן בוזגלו" של הנשיא ברק - מבחן שבמקרה כאן לא רק שפעל הפוך - אלא גם פשט את הרגל.

מורי המלומדים באקדמיה - יש לי פנטזיה

לכבוד היה לי ללמוד את מקצועות הפלילים, במשפטים, ממספר מלומדים, ידענים, בעלי שם: כבוד השופט יעקב קדמי, שופט בית המשפט העליון, (בדימ.), המומחה מס' 1 בישראל, אליבא דכל, למשפט הפלילי [בית המשפט עצמו נעזר בפסק הדין בספרי המלומד קדמי], פרופ' אלי לדרמן, פרופ' יורם שחר. שלושתם - ידענים של ממש, מומחים של ממש במשפט הפלילי.

פנטזיה היא לי, לכנס ולהושיב את שלושת המלומדים, יחד, זה לצד זה, על קתדרה אחת, ביום עיון, מיוחד, לשמוע אותם מנתחים את פסק הדין המרשיע ומביעים דעתם המלומדה. הוסיפו נא על הקתדרה מומחים בעלי שם כמו פרופ' ש.ז. פלר עתיר הידע והניסיון, אבי המשפט הפלילי בישראל. מעניין לשמוע אותם, איש איש בדרכו, איש איש מניסיונו, מקדימים וטוענים האם בכלל היה מקום להגיש כתב אישום בתיק הלז. מעניין לשמוע אותם, מנתחים את אותו "מאנס ריאה", בעיקר לאור נסיבות החיבוק, הצילומים, ההערות הסקסיסטיות - המזמינות לנסיעה משותפת בחו"ל - אל מול הניתוח המשפטי שעשו שלושת שופטי ההרכב. אגב, לכבוד גדול היה לי ללמוד גם אצל הד"ר דנה פוגץ' אלא שדעתה ודאי כדעת בית המשפט, מתוך הצהרותיה, תדיר, בתקשורת, בעניינים אחרים, ומכאן לא "צירפתיה" לפורום ה"פנטזיה" שלי - הקתדרה.

לסיכום: פרשה עגומה, ודאי בלתי ערכית, לאו מוסרית היא, ספק פלילית, "מחוררת" היא, מותירה שאלות קשות וסוגיות למכביר וראויה היא, אך מתבקשת, להבחן בערכאת הערעור בבית המשפט המחוזי בת"א. ומי ישפוט את התקשורת? אולי כבוד השופטת דליה דורנר תרים את הכפפה - ותיזום מהלך - מתוקף תפקידה החדש כנשיאת מועצת העיתונות בישראל.