לא כל דבר מצדיק ריצה לבית משפט. מרים שפירא תבעה את יצחק מויאל בבית המשפט לתביעות קטנות בירושלים בסכום של 17,500 שקל לאחר שלא הייתה מרוצה מעבודתו. מכתב התביעה עלה שבחודש אוקטובר 2005 הזמינה ממנו סגירת אלומיניום עם חלונות זכוכית וקירוי למרפסת בביתה תמורת 10,000 שקל. לטענתה, בסיום העבודה התברר שסגירת המרפסת אינה הרמטית, חדרו אליה גשמים בחורף, ולא ניתן היה להשתמש בה כחדר ילדים. "מאז שבוצעה העבודה פניתי לנתבע פעמים רבות כדי שיתקן את הפגמים ויאטום את הפתחים, אולם הוא לא הגיע". לדבריה, התחמקותו של מויאל גרמה לה לעוגמת נפש ולנזקים ממוניים.
בכתב ההגנה טען מויאל שהגיע מספר פעמים לביתה של שפירא, תיקן את הפגמים והחליף את הקירוי של המרפסת, למרות שההחלפה הייתה מיותרת. "אין פגמים בסגירת המרפסת והפגמים שנמצאו, לרבות בעניין הקירוי, תוקנו והוחלף כל מה שצריך היה להחליף". מויאל הוסיף שהעובדה שחלון לא נסגר, אינה מצדיקה פירוק של המרפסת, וגם לא את הגשת התביעה. "דובר בחלון שהיה צורך לכוונו ולבצע בו תיקון פשוט מאד".
השופטת מרים בר-אשר צבן הסכימה עם מויאל "שאכן מדובר בתביעה שאינה מוצדקת. אפילו היו פגמים בסגירת המרפסת, אזי אלו תוקנו. כך למשל, כאמור, אין חולק שקירוי המרפסת הוחלף. מכל מקום, בוודאי שלכל היותר מדובר בפגמים קלים הניתנים לתיקון, ובוודאי שלא הצדיקו תביעה בסכום הנתבע".
השופטת שאלה את שפירא מדוע לא הזמינה בעל מקצוע אחר שיתקן את הפגמים במשך למעלה משלוש שנים, במהלכם חדרו מי גשמים, והיא השיבה שחששה שאם תתקן לא תוכל לתבוע את מויאל. על כך כתבה השופטת בפסק הדין: "אינני סבורה שיש לקבל הסבר זה. נראה כי אילו אומנם היו חודרים מי גשמים, כטענת התובעת, היא הייתה מתקנת זאת, ובדרך זו יכולה הייתה גם להוכיח את קיומם של פגמים ממשיים בסגירת המרפסת, אשר בפועל תוקנו, וגם יכולה הייתה להוכיח מה עלות התיקון הממשית. העובדה שלא עשתה כן ולא תיקנה דבר, מעלה סימני שאלה ביחס לשאלה אם אומנם חודרים מי גשמים למרפסת שנסגרה. מעבר לכך, משלא תוקנו הפגמים שלקיומם היא טוענת, גם לא ניתן לקבוע מה עלות תיקונם, ככל שפגמים אלו אומנם קיימים. עלות תיקון הפגמים בוודאי אינה מתקרבת לסכום הנתבע בנסיבות אלו ומן הטעמים המפורטים מעלה, התביעה נדחית". לפנים משורת הדין, שפירא לא חויבה לשאת בהוצאותיו של מויאל.
