אהרן ירושלמי שנפטר בי"א בשבט האחרון, היה סופר לאומי, סופר המאבק והתקומה. לא רבים יכולים לשאת תואר כה מחייב, כה מלא משמעות. ירושלמי לכד את תשומת לב הביקורת בעיקר כאמן הסיפור הקצר, קבצי סיפוריו הקצרים היטיבו לבנות את שמו כמספר בעל יד בוטחת הרוקם עלילות קולחות ומושכות, ועם זאת עמוסות בתובנות אנושיות אוניברסאליות.
כך למשל, קובץ הסיפורים "החוש השישי" הדיף ריח חריף של סיפורי ים וילדות וניכר בו, ששאב הרבה מחייו של ירושלמי. קובץ סיפורים אחר שלו, "אהבות נעורים" חשף פרקים מן ההיסטוריה המשפחתית, שלמראית עין נראה כמין צירוף של פרקי סיפור שונים וקצרים. אך מי שקרא את הקובץ בשלמותו חש כי כל סיפור הוא יחידה בפני עצמה, כולם מתחברים לאותה עיירה, לאותן דמויות, לאותה מציאות חברתית.
אהרן ירושלמי חשף בספריו הרבה חומרים אוטוביוגרפיים, וניכר היה שהספר "אהבות נעורים" די קרוב לעולמו ולחייו: יש דמיון מה בינו לבין הנער הגיבור, דן. עם זאת, המארג הכולל מעיד על עיצוב אמנותי ספרותי. ירושלמי עיצב עולם בדיוני המושתת על עיירה יהודית בימים הנפתלים שבין מלחמת העולם הראשונה
ירושלמי הוציא לאור קבצי סיפורים נוספים. כך, לדוגמה, הקובץ "הבופור", שכל כולו סיפורים של הישתנות ושל מאבק. גם כאן, כמו בשאר ספריו, אנו מוצאים קורטוב של מאבק, קורטוב של התמודדות עם העצמיות, עם צלם אנוש. כיוונים אלה בולטים במיוחד בעלילות המסועפות שפרש ירושלמי בכמה אפוסים בפרוזה שפרסם. הביקורת לא טרחה לעסוק ברומנים שלו, וחבל, כי יש בהם ניסיון לעצב סאגה יהודית ציונית של גולה וגאולה.
לירושלמי הישג במיוחד בטרילוגיה שלו "המאבק", שבה פרש לפנינו תקופה של מאבק: גורל צעירים יהודיים בזמן מלחמת העולם השנייה, חיים במחנות שבויים, בריחות נועזות ומאבקים בדרך להקמת מדינת ישראל. באפוס הגדול על המאבק אנו מוצאים את כישרונו החד של ירושלמי לשרטט לא רק מצבים ועלילה, אלא גם נקודת מבט מדויקת, אנושית מאד. המספר חושף שוב ושוב את הזווית האישית של האירועים, ואנו עדים למבט מקרוב על מוראות המלחמה. המספר מתאר, לדוגמה , את הצלקת הנותרת בטבע, בשל הקרבות וההפגזות: "בדרך מצ'אסמה חלפנו על פני כפרים. מאות גני פרי ונוי מוזנחים, עצים קורסים מכובד פרי הדובדבנים, תפוחי עץ ואגסים ללא יד קוטפת. פרי חמד, שנועד לתועלתו של האדם, נושר ארצה ונרקב. קשה לשאת את העובדה שהכיליון נגזר על הפרי" ("המאבק", עמוד 522).
גם כשהוא מתאר תלאות של מלחמה או הפגזות או מחנות שבויים, חשוב לו להעביר לנו את הפילוסופיה שמעבר לגיבורים, את התחושה שיש מבט מעל,מבט לאחור: "מצאתי את עצמי תמה, שמא במשך הזמן הלא רב ששהיתי בארץ זו, החמצתי משהו. משהו עמוק יותר משנאה, פחד, הרס והרס? ואם כן, מהו אותו דבר שהחמצתי. לראות, להבין, לדעת? אולי אומללות הגורל הרובצת עלינו? בדומה, אולי לאומללותו של קין, שנגזר עליו להיות ונע ונד כל חייו, נחרץ עליהם להילחם איש נגד רעהו כל הימים. שאלה נוספת הייתה: לאן פנינו מועדות? והעיקה עליי התודעה, כי אנו נעים על גחלים רושפות כל העת" (שם, עמוד 533).
סיפור חייו של אהרן ירושלמי
סיפור חייו של אהרן ירושלמי נשמע כסיפור של גיבור 'אקסודוס' מודרני, ואכן הביוגרפיה שלו מגלה כי יש לו קשר משפחתי עם אחיין רחוק, ליאון יוריס. ירושלמי נולד באחד במאי 1914 בוולקוביסק פולין, היום רוסיה הלבנה. את ילדותו ונעוריו עשה בבית אדוק, למד ב'חיידר' בתחכמוני הגבוה בביאליסטוק והגיע לבדו כתייר לתל אביב במרץ 1932 לתערוכת "הגמל המעופף", היום תחנת המסחר הישנה.
מספר ירושלמי: "הייתי קרוב לגיל 18 ובאתי לאבי ואמרתי לו, איני יכול לגור בגולה, אני עולה לארץ ישראל לבדי. אבי יוסף ואמי לאה כיבדו את הצעד שלי, וניסיתי להיות איתם בקשר". הצעיר האמיץ נותר בלתי-ליגלי בתקופת המנדט, עבד בפרדסים, בבניין וכך גם הכיר את אשתו יהודית בלומנפלד, שמשפחתה התייחסה לרבי ישראל ב'ק, שעלה ארצה ב 1830 והיה המדפיס העברי הראשון ביישוב, והוא זה שהקים את היישוב העברי הראשון במירון, הקרוי הג'רמאק - והיה מייסדו ועורכו הראשון של "החבצלת". לימים מסר את העריכה לחתנו ישראל דב פרומקין. ישראל ב'ק היה גם רופא וצייר. הטרילוגיה של ירושלמי על משפחת ב"ק והשתרשותה בארץ, כללה את "הגזע", "הענפים" ו"הבית מאבני הכורכר".
ירושלמי נישא ליהודית ב-1934, והם חיו ביחד במשך 70 שנה, עד למותה. כצעיר התגייס לצבא הבריטי. בתקופה שבה לחם ועבר תלאות של שבי ורדיפות, היתה משפחתו בגולה, נתונה בצבת של רדיפות נאציות, והקשר עמם נותק. רק לאחר המלחמה נתברר לו גודל הזוועה והמחיר ששולם: אמו ואחותו נספו בשואה. בראשית 1941 נפל בשבי הגרמני יחד עם אלפי חיילים בפלפונס ביוון. ב-11 ביוני הובלו בקרונות משא לגרמניה. בעת דהירת הרכבת קפץ ירושלמי עם שני חיילים נוספים, משה ויינבוים ואשר שוורץ, ויחד החלו לנדוד בכפרים לחפש מחסה ומזון. השלושה מצאו מסתור אצל משפחות יווניות. היוונים דאגו לו לסירת מילוט, כדי שיוכל להפליג למצרים. המשטרה היוונית עצרה אותו בלב ים והובילה אותו לכלא היווני. השוטרים חשדו שהוא מרגל.
לאחר חקירות העבירו אותו לגרמנים ומשם הוסע למחנה מעבר בסלוניקי. באפריל 1942 הובילו אותו ברכבת יחד עם עוד בורחים בריטיים. אחד הבריטים הצליח באמצעות אולר לפתוח את סגר הדלת של הרכבת, והשניים קפצו. ירושלמי איבד את ההכרה וכאשר התעורר הגיע שותת דם לבית איכרים. לאחר כמה חודשים בקרב הפרטיזנים, נתפס והובל לגרמניה ביולי 1942 לסטאלג 18א, ושם שהה כשנתיים במחנה עבודה. במאי 1944 ברח עם שני שבויים, אלברט פרוסר וריימונד בראון, וביוני של אותה השנה הגיעו ליוגוסלביה. כאן נפלו לידי הפרטיזנים של טיטו והצטרפו לראובן דפני, יונה רוזנפלד ואבא ברדיצ'ב, חבריה של חנה סנש. לאחר תלאות הוטס לבארי באיטליה וכעבור ארבעה חודשים הגיע לביתו בתל אביב.
ירושלמי קיבל עיטורים מהצבא הבריטי - והחשוב שבהם, עיטור העוז מטעם מלכת בריטניה, עליו חרוט שמו. לירושלמי עיטורים נוספים מטעם מדינת ישראל, והיקר ביותר בעיניו הוא האות מטעם משרד הביטחון שבו מזכים אותו ב"אות הלוחם בנאצים" וכן ב"עיטור לוחמי המדינה". סיפור חייו נחשף בפרקים שונים של רומנים שונים שכתב: "שלושה שברחו" (1956), "כוכבים דועכים" (1961), "הפואמה הגדולה", "ברברה ליאונידס" (1973), "הגזע" (1978), "הענפים" (1981) ועוד.
ניכר בסיפור חייו כי היה מונחה ע"י תחושת שייכות חזקה לעם היהודי
סיפור חייו נפרש בספרים שונים, וניכר בו שכל חייו הוא מונחה על-ידי תחושת שייכות חזקה לעם היהודי ולחזון הציוני. מעבר לאותה מחויבות אישית לעמו, יש בכתיבתו כושר לספר סיפור מרתק, כושר לבנות עלילה מסועפת - והעיקר: לבנות דמויות ועלילה רבת עניין. הקורא נשבה בקסמם של הסיפורים ומסיים את הקריאה מתוך תחושה שיש למסופר ערך אנושי, ערך אוניברסלי אמיתי.
כל יצירתו מתחברת לילדותו, לסיפור חיי משפחתו, ובספר "אהבות נעורים" הוא יוצק תוכן אנושי עדין ומיוחד לסיפור ההתמודדות של היהודים בעיירה היהודית עם השלטון הזר, המתנכל להם, דוחק אותם לפינה. כך, לדוגמה, בסיפור "הפסנתר" הוא מציג התמודדות של אם יהודיה העומדת באומץ מול פורעים שמנסים לבזוז את הפסנתר של המשפחה, את פנינת התרבות של חייה. ירושלמי בונה בסיפור זה, שהוא יהלום ספרותי בפני עצמו, עולם יהודי כל כך חסר אונים מול המציאות הגויית, והקורא אינו יכול שלא לחוש התרגשות והזדהות עם הדמויות הנפתלות בין מציאות מרה לבין אשליה מתוקה בלבו של עולם מתפורר. בניגוד לרבים מהמספרים שבחרו ללעוג לעיירה היהודית ולתאר יהודים מעוררי סלידה, עטו של ירושלמי הוא עט אוהב, מרחם, מזדהה, ורק לפרקים אתה מגלה בו יחס דו ערכי של משיכה ודחייה, אהבה ורתיעה.
הסיפור "הפסנתר" פותח בתיאור היופי שבילדות, החן הקסום של העיירה וכל זה כפתיחה שקטה בטרם תישמע הירייה באוויר, כל זה כהכנה לפורענות המתקרבת. אמו של הילד מצליחה באמצעות הפסנתר לשוב אל עברה, אל זיכרונותיה כנערה ואל אותה כמיהה לשיר, לשחק על הבמה, לנגן. מעגל החובות והשגרה שחק אותה, והיא כמהה למימוש חלומותיה. המשפחה מגלה כי חיילים רוסיים פרצו לביתם והוציאו את הפסנתר החוצה. האם תובעת מן החייל להכניס את הפסנתר לביתה בחזרה, אך דווקא חוצפתה ועיניה מושכות את החיילים להתקרב אליה.
ירושלמי בונה אווירה מחשמלת: נוצר מתח ארוטי בין היהודייה שגדלה על ברכי יהדות ומצוות ואורח חיים יהודי, אך מצד שני יש בנפשה כוחות בוערים יצרים אמנותיים, חלומות על משחק וחופש - ובכוחותיה היא מעיזה להחציף פנים כלפי החיילים הצעירים. הצעירים הגויים מוקסמים מן הברק בעיניה, מהתרסתה הנלהבת, מיופיה ומחוצפתה. הסיפור משרטט ברגישות את הלבטים, את הקונפליקט בין החשש מן הבעל הצופה לבין הרצון העז לתת הצגה אדירה של שחקנית נשמה. הריקוד הסוחף הוא פשוט פנינה ספרותית. לצלילי הפסנתר המפיח בה רוח חיים היא חוזרת לעצמה. היא רוקדת ו"מסרבת להאמין כי זאת היא ולא מישהי אחרת. עיניה עצומות, נמנעת להביט אל החייל המנתב בעדינות את תנועותיה בקלילות משובבת - וכל העלילה מהלכת עלינו קסם ומתארת מציאות בלתי אפשרית.
ירושלמי אינו זר לתהליכים האנושיים העדינים שבקשרים בין בני אנוש: לאחרונה הוציא שני ספרים "בית מוגן", המתאר את החיים בבית גיל הזהב, וכאן בעזרת עלילה בדיונית, הוא מקרב אותנו לעולמו הפרטי. ספרו האחרון "שלוש נשים - שלוש אהבות" נראה כספר רומנטי, אך צלילה בין דפיו מגלה ספר מסע, שמוביל אותנו לחשיפת קורותיו של צעיר יהודי שנשבה וזכה לאהבתה של צעירה יווניה. אביו הרופא היוצא בעקבות סיפור חייו של הבן מנסה לחשוף את סודות העבר ובעצם מגלה את הקשר בין המאבק טרם קום המדינה ובין פילוסופיית המאבק של חיינו כאן.
ניסינו לדלות בשיחה עם אהרן ירושלמי מה מניע אותו בכתיבתו.
מה הקו המוביל אותך בכתיבתך? האם חשוב לך לחשוף את העבר?
אני מוטרד לאורך שנים בשאלת הזהות שלנו, בשאלת המאבק לאורך ההיסטוריה שלנו כעם. יש ספרים שבהם אני מנסה להבין את הפסיכולוגיה שלנו כעם, את הייחוד שלנו. כך למשל, בקובץ "החוש השישי" ניסיתי להבין את הקשר של יהדות אמריקה ליהדות ארץ ישראל. תהיתי הרבה על קנקנה של יהדות אמריקה, כדי להבין לאן אנו הולכים כעם. חשוב היה לי להבין כיצד יהדות זו רואה עצמה מבחינה לאומית, רוחנית, מבחינת השייכות שלה לעבר. זו שייכות מוזרה, שונה. קשה להגדיר זאת כשייכות מפוצלת. יצרו שם יהדות של שעטנז, חנוכה עם כריסמס. ההוויה שנוצרת שם זרה למה שנוצר כאן בכור ההיתוך הישראלי. ועדיין ישראל היא בעיניהם בית, סמל המשפיע על הווייתם. אנו קיימים ככתובת, שאולי חלק מהם יפנו אליה ברבות הימים.
עיקר סיפוריך נסבים סביב המאבק - לפני קום המדינה, לאחר קום המדינה. מה מניע אותך בכתיבה זו? האם זה קשור בקורות חייך?
קורות חיי קשורים בקורות חייו של העם שלי. בגיל 27, כשהייתי נשוי עם שני ילדים, הצטרפתי לפלוגה עברית שקציניה היו אנגלים. הפלוגה שלנו הגיעה ליוון. הגרמנים הפציצו אותנו. עברתי דרך תלאות של בריחות, שבי, מסע ברכבת של שבויים, בריחה מן הרכבת דרך צוהר ורבים מסיפוריי נפרשים בספריי על אותה תקופה. המאבק וההישרדות הם הנושאים המרכזיים: ברור שלקורות חיי יש חלק בכך.
והמאבק הוא עיקר קיומו, חוט השני של הקיום שלנו?
ברור לי, שההיסטוריה חוזרת על עצמה ודברים יכולים לקרות. אנו בתהליך של מאבק כל הזמן. גם פוגרומים שתיארתי בספריי, אינם רק נחלת העבר. הגורל היהודי רובץ לפתחנו כל הזמן. גם השקט של יהדות אמריקה ויהודי הגולה הוא שקט מדומה. חיינו כעם הם בתוך מאבק מתמשך. בסיפור "הבופור" אני מתאר מאבק ויחד עם זה יש סיפור של זהות, של שרשים, של נפתולי זהות מתבוללת. גיבור הסיפור חצוי מאד, אמו נוצרייה, האב שלו יהודי - והוא יוצא לחפש את שורשיו: האם הוא יהודי או נוצרי. הוא מגיע לישראל לפתור את התשבץ ומלחמת של"ג היא נקודת ההצטלבות. מעבר למלחמה בשדה יש מלחמה פנימית עזה. נושא המאבק אכן רב משמעי. זה מסע לגילוי עצמי.
זו הדוגמה למשמעות הרחבה של נושא המאבק. מאבק אינו רק סיפור של מאבק לאומי או מאבק בתוך רקע היסטורי. יש לי סיפורים הנוגעים למאבק על צלם אנוש. כך למשל הסיפור "הצינוק" או "גן הירק האבוד" או "העכברים בגרנד מוטל" או הסיפור על אותה אחות גוססת, שייסוריה האיטיים קשים מנשוא - וזה סיפור אישי, וידויי, סיפור שבו מובלט קודם כל הצד האנושי. המאבק לחיים מדריך את מנוחתי כל הזמן. אותה חולה סופנית, המתוארת בסיפור לא אומרת נואש, רק משום הרצון לפצות את יצר החיים שבה, בעקבות הפלת תינוק שעשתה בנעוריה. הדבר היחידי שיכול לרומם את מצב רוחה במצבה הסופני הקשה, הוא אותו תינוק שלא זכה לחיות. בהיעדרו היא חשה מנותקת והיא נאחזת בציפורניה בחיים, להציל את המעט, לחיות מה שאפשר. כך גם ב"מקרה טביעה", גם כאן אני מתאר מאבק להציל נטבעת שהוצאה מן המים. שוב מאבק לחיים. כל ספריי הם מאבק בלתי נגמר. ובכל זאת מה שחשוב לי מעל לכל: ערך המאבק וערך האדם.
הרבית בעיקר לכתוב על המאבק בזמן מלחמת העולם השנייה, על החיים במחנות שבויים, בשואה. האם אנו למדים משהו מתקופה זו?
הטרילוגיות שלי אכן נסבות סביב החוט המרכזי הזה. כך, למשל, בסיפור "סוף הדרך" אני מצייר שואה במיקרוקוסמוס, בעיירה קטנה. למעלה מעשרת אלפים יהודים נספו לאחר שהובלו לטרבלינקה והאלפים שנשארו בעיר נותרו בתחושה של חרדה, בסיר הלחץ של העיירה, מצפים לבלתי נודע. סיפוריי נולדו על-רקע הביוגרפיה שלי כחייל שיצא עם הצבא הבריטי, נפל בשבי, ברח ושוב נתפס, ברח ושוב נתפס. גם החיים בקרב הפרטיזנים של טיטו השפיעו עליי.
ובכל זאת בספר "החוש השישי" התמקדת במצבים קיומיים יותר, פחות במאבק.
נכון, כי רציתי להבליט את העובדה שלאדם יש חוש נוסף. חוש שהחיים המודרניים מקהים אותו, מטשטשים אותו. בתקופת חיי כשבוי, כפליט, כחייל נרדף, גיליתי שיש לנו חוש שישי, חוש הישרדות. יצר חיים מיוחד. יש לנו יכולת למצות את כל החושים, שבתקופה רגילה איננו מנסים לשאוב מהם הכל. חיי היו צבעוניים ומגוונים ורבי הרפתקאות. סיפורי הים שלי, למשל, קשורים לחיי כימאי, לחיי שהיו קשורים לעבודות נמל, לקשר עם מלחים וספנים, ליחסי הגומלין ביני לבין רבי חובלים בריטיים ונורבגיים ושבדיים. ומעבר לכל איכשהו הכל נקשר לגורל היהודי, למורכבות של מצבנו כעם בהיסטוריה.
בסיפורי הים שלי לא תיארתי רק נופי ים ומסעות אלא תהיתי גם על היחס של העולם אלינו, על משמעות הזהות שלנו כשונים מכולם, איך אני ניצב מולם, אני כיהודי מול עולמם הנוצרי, איך הארץ מצטיירת בעיניהם, בעיניי, איזו מהות יהודית העברתי להם.
גם בספרך החדש, "שלוש נשים שלוש אהבות" אתה חוזר למסע בעקבות העבר.
המסע של ד"ר רוזמרין אכן יוצא מנקודת ההווה, ממאבקנו היום, אל העבר, אל סיפר של בנו הלוחם, שהיה שבוי והתאהב בצעירה יווניה. כאשר הישראלית נועה, המתלווה אליו שואלת אותו, האם מסעו מעיד על געגועים לזמנים שחלפו, הוא עונה לה: "אני חי במציאות, יקירתי, לא היה לי, וגם אין לי, דרך כלל, עניין בטיפוח נוסטלגיה לעבר. אבל מקומות, המשמרים בקפדנות את עברם, מעוררים את תשומת לבי. החיים בקרב הכפרים היוונים לאורך שנות המלחמה חקוקים בזכרוני כל הזמן. יש לי עדיין קשרים עם חסידי אומות העולם שהצילו אותנו. היוונים קראו לי וסילי פפדופולוס, ועדיין הם קוראים לי כך כשאנו נפגשים, כשהם כותבים לי. הקשר נשמר גם עם שני חבריי שניצלו בידי היוונים. אחד מהם הוא משה ויינבוים, כיום בן 93, והשני הוא אשר שוורץ, בן 86. הם עדיין חיים והקשר בינינו הוא ציר של זיכרון היסטורי וחוויות מרגשות. יש חסידי אומות העולם שבזכותי ובזכות חבריי שניצלו, זוכים היום לפנסיה באמצעות "יד ושם", ומדובר בכמה יוונים אצילי נפש: ליאונידס דגורדגאס, דספו דגורדגאס, פאנטיוטיס דגורדגאס, מריה חולבה, קליאופטרה חולבה".
סיפור משפחתך נחשף בעיקר בסיפורים הקשורים לתיאור העיירה היהודית בגולה, כמו בספר "אהבות נעורים". מה נשאר בך מאותה תקופה?
סיפורי בית אבא עדיין רודפים אותי, וכל מה שכתבתי אינו אלא קצה הקרחון. זה סיפור מופלא בפני עצמו. אני חושש מן הרגע שאתחיל ממה לכתוב את סיפורי הילדות שלי, ואני כבר מעל גיל 90. זה יחייב אותי להתערטלות כואבת. לחשיפה עד צלקות. איני יודע אם יהיה לי הכוח לכך. יש לי מחסומים. חשיפת הוריי ובני משפחתי קשה לי. המשפחה שלי היא משפחה מאד מוזרה, מאד יוצאת דופן. היינו ארבעה אחים ושתי אחיות, והיום נותרתי לבדי. כולם נשא הרוח. אמי ואחותי נלקחו למשרפות בטרבלינקה. הייתה לי אחות אחת ששרדה ומתה לפני שנים. סיפרתי את דבר מותה הקשה, בסיפור על בית המרפא. אח אחר שלי מת בארצות הברית לפני שנה. אח אחר שלי היה אליעזר ירושלמי, מחנך וסופר. הוא ניצל מהגטו בליטא, והוא יחד עם שני בניו ואשתו הגיעו לארץ. בן אחד נהרג כחייל והשני מת ממחלה. טרגדיה, יש לי אחיין אחד שאתם בוודאי מכירים, ליאון יוריס מחבר "אקסודוס". בנו של אחי ויליאם -וולף.
משפחתך היא משל למצבו של העם היהודי: חלק השתרשו בארץ ושילמו מחיר יקר עבור המלחמה על קיומנו, על עצמאותנו. חלק מתבוללים. מה המהות שלנו?
נקלעתי פעם באתונה לוויכוח עם יהודים חצויים, שניסו לתהות על יהדותם. דיברו והתווכחו והתפלמסו וראו אותי יושב בשקט. שאלו אותי: מדוע אינך אומר מלה? אמרתי להם: אני יהודי, תמיד הייתי יהודי. גם בחלומותיי אני יהודי. לא אוכל לחיות בשום מקום בעולם. רק כאן. בת של בן דודי באה אליי ושאלה אותי לפשר זהותה. אמה נוצרייה, אביה יהודי. מה אני? שאלה אותי. אמרתי לה: תבחרי את, אין אמצע. את יכולה לבחור בנצרות ואת יכולה לבחור בהשתייכות לעם היהודי, שהיא בעיניי השתייכות מופלאה. אין דרך ביניים. ואחת הבעיות של יהדות הגולה שהם קודם כל מבליטים את השתייכותם הלאומית לעם שבתוכו הם גרים ורק לאחר מכן להיותם יהודים. הם קודם כל אמריקנים או אנגלים ורק אחרי כן יהודים. זו סכיזופרניה נוראה. כשגרו יהודים במזרח אירופה או ברוסיה, הם ראו עצמם קודם כל יהודים. יהודם בפולין או בלטביה או באסטוניה, ראו קודם כל את זהותם היהודית. וחשוב לחזור להכרה הזו.
אני אומר זאת גם לצעירים הגדלים כאן ומבליטים קודם כל את ישראליותם. הם אומרים: אני ישראלי ורק אחר כך יהודי. בעיניי אנו יהודים ונגזר עלינו להיות מיעוט בין יהדות העולם. דווקא עלינו להיות הסמל, לשאת את נס המדינה, נס הזהות היהודית. אם חס וחלילה יקרה משהו ליהודים בעולם, אנו המקלט, אנו הבסיס.
האם יש לכם אילן יוחסין?
משפחתנו שייכת לגולי ספרד, צאצאי האנוסים, משפחת דה ליאון, והם הגיעו לירושלים. את שמם עברתו לירושלמי. וולף אחי הפך בארצות הברית לויליאם ובנו לליאון יוריס. השם ליאון מאד חזק במשפחה וכך השם יוסף.
לפי קורותיך אתה היהודי האחרון במשפחתך.
לא, ילדיי יהודים, ישנם עוד. אבל משפחתי מאד מפוצלת, קורותיה פזורים על פני הגלובוס. נסעתי לחפש אותם, לתהות על זהותם. במשך שנים אני מנסה לחבר אותם ליהדות שלהם, להיסטוריה של העם היהודי. היינו ארבעה אחים ושתי אחיות. וולף האח הגדול, אחריו אלעזר ירושלמי שהוא סופר עתיר ספרים, אריה, ואני הצעיר באחים. בילדותי הייתי חולה עד גיל שמונה. נחשבתי לפחות מוכשר, התייחסו אליי כאל חלשלוש, אחד שמגיב לאט, שנראה מפגר. ודווקא אני הגעתי להישגים ועברתי מסכת חיים עשירה ולעיטורי מלחמה.
לא זנחתי את משפחתי. ניסיתי להיות בקשר עמם, עם ילדיהם. אחי וולף-ויליאם עלה לישראל בשנת 1921 ולא נקלט ואחר כך היגר היגר לארצות הברית. עם בנו ליאון, ליאון יוריס, התכתבתי רבות כשהיה צעיר. כתוצאה מניסיוני ומכתיבתי, כתב את "זעקת הקרב" ואחרי כן הגיע ארצה, חקר וכתב את "אקסודוס". קלסר המכתבים בינינו עב כרס, עשיר מאד בדיאלוג אמיתי. ניסיתי לקרב אותו לקורות העם שלנו, שכן לא קיבל שום מידע ושם חומר על קורות עמנו. ליאון נפגש עמי, קרא את קורות חיי שהיו יומן כתוב בכתב יד על עשרות דפים. היה הסכם בינינו, שהוא יכין תסריט . את "אקסודוס" כתב בעקבות חומרים שחקר, וגם בעקבות חומרים שנתתי לו ובעקבות קורות חיי, שהיו כתובים ושלחתי אליו. הכל מתועד אצלי, וכל התכתובת שמורה.
היו לך קשרים עם בני משפחה אחרים?
נפגשתי והתכתבתי עם בני משפחה רבים. נסעתי אליהם, חייתי ביניהם. ראיתי את ההתלבטות, את הריחוק. ניסיתי לעורר בהם זהות רדומה, להביאם ארצה. רק מעטים הגיעו לראות. לאחרונה נקלעתי למאבק עקב חשש ההתבוללות בקרב צעירי ארצות-הברית. פה ושם יש לי הצלחות. אני בחרתי לחיות כאן, אלה חיי, זה עמי, כאן מולדתי.
האם העולם השתנה כל כך? מה קרה לנו בעשרות השנים האחרונות?
העולם השתנה מאד. העולם הפך לעולם מטריאליסטי מאד. האויב הגדול של העולם הוא הזלזול בזולת. הריחוק מן הערכים. התקופה בה הייתי בשבי לימדה אותי כמה חשוב לכבד את הזולת. לנו יש כקיום כעם ערכי, כעם על אדמתו. אם נדע לצמצם את הפער בין עוני לעושר, בין אהבתנו לארץ לבין תשוקת הנדודים, נוכל לשמור על קיומנו כעם. יש לי חששות: הפירוד בעם גובר, יש תופעות של שנאה עצמית, שנאה לעם היהודי, סימפטיה לשונאינו, וזה מפורר את העוצמה שלנו. אני גאה בעמי, בהיסטוריה של העם הזה. אני גאה להיות יהודי. אני עדיין זוכר את האיכר היווני שלימד אותי כמה חשוב לכבד את הזולת, להיות נאמן לעצמך. אני משתדל ללכת בעקבות אותו איכר: לדעת לתת ולא לדרוש. אותו איכר סיכן את חייו ורכושו ולימים נהרג בידי הקומוניסטים במלחמת אחים ביוון לאחר המלחמה.אלה דברים שנשארים בי, כמו אותה תחושת רדיפה, אחרי תקופות השבי שעברתי. קשה לי לשכוח כל זה ואני עדיין חש לפעמים כמו כלב נרדף, חולם על אותם ימים. זוכר עדיין את הימים במלחמת האזרחים ביוגוסלביה, את החוויות שעברתי שם עם הצנחן ראובן דפני, הצנחן.
אילו ערכים רצית להנחיל לילדיך ולנכדיך כל חייך?
אני ואשתי חיינו כל חיינו לאור שלושה עקרונות: יהדות, מולדת ומשפחה. כך חיינו באושר שבעים שנה. רעייתי יהודית היתה אשה אצילית וציירת טובה. יהודית היתה ממשפחה של חלוצים. את ערכינו ניסינו להנחיל לילדינו. עברתי תקופה קשה, שכלתי שלושה אנשים יקרים בתקופה האחרונה: אשתי נפטרה ב-14 באפריל 2004; בני משה דן, שהיה מהנדס בעל שם עולמי, נהרג בפיצוץ במפעל בסין ביולי 2004, והוא בן 56; לפני כן שכלתי גם את נכדי האהוב דן, ולפני כן בנו של יוסי.
אתה מחובר לספרות העברית ולערכים של העם הזה. האם אתה מרגיש קשר לספרות הכללית?
אני קורא ספרות עברית וכללית. חיפשתי ולא מצאתי בשנים האחרונות סופרים גדולים מסוגם של בלזק, אנטול פרנס, טולסטוי, דוסטוייבסקי, סטינבק, המינגווי. ספריו של מרקס כמו "מאה שנים של בדידות" החדירו בי תקווה. אמרתי לעצמי: מי יתן לי גנסין, עגנון. עגנון הוא עולם בפני עצמו. אלה סיפקו, יותר מכל סופר אחר, עושר רוחני. העולם המודרני על נכסיו הרוחניים לובש צורה, משנה צורה. גם אצלנו מצאתי ניצנים. יש גם סופרים פוליטיים ואלה הצליחו להכניס כיוון של ביקורת, לצייר תמונה של עוול, של כיבוש. לאמיתו של דבר קיבלנו את כבשת הרש. בן-גוריון הסתפק ברצועה דקה הגובלת עם הים. מדוע להציג אותנו ככובשים? מי אילץ אותנו לכבוש? אנו או צרינו? יש יוצרים, שהציגו אותנו ככובשים בעיני עצמנו, לא כל שכן בעיני העולם. אני מאמין בגניוס היהודי. עוד יצמחו כאן סופרים גדולים. רק נעזוב את הפוליטיקה לפוליטיקאים. נשתדל למצוא לנו סרוונטס משלנו.
יש לנו אנשי רוח גדולים עם מטענים עצומים שטרם באו לידי מיצוי. עוד יהיו לנו זוכי פרס נובל. עלינו להאמין בעצמנו, להביט פנימה. לעתים יש הרגשה, שעינינו נשואות אל הניכר. לשאת חן בעיניהם. אפשר וחסרה פרספקטיבה, אך זה זמני. אנו עדיין עם בהתהוותה של המולדת, עדיין לא חשים כעם היושב על אדמתו. כשהנשק יוחזר למחסנים, נאחז במחרשות, נוכל להתמסר לעשייה פרודוקטיבית, להקניית חינוך, לתת יותר משאבים לעצור את הפשע, למצוא את סרוונטס שלנו.
אני מרכין ראשי בפני מחפשי הצדק, עשירי הרוח הצנועים, דוברי האמת, שהרי אני, מרפקיי כבר שחוקים, ואני מכיר במגבלותיי. זקן אני ושבע ימים, אבל מוחי צלול, חיי עשירי מעש, ואני שוקד על כתיבה ועשייה עד עצם היום הזה. כל תחושותיי והשקפותיי פרושות בספריי, בכתביי.
כתבת הרבה, עברת בשנים האחרונות טרגדיות. שכלת לאחרונה בן, שכלת את רעייתך. שכלת נכד שמת בן 19. מה מחזיק אותך?
הכתיבה. אם ינתקו אותי מהכתיבה, ינתקו אותי מהחיים. זו שליחות. זה גורל. אני כלוא בתווך. לכתוב את משא היהדות, את משא בן אנוש. מה נפתלים דרכי אנוש, הקשרים בין אדם לאדם. אני כותב את סיפורי ילדותי, את סיפורי העיירה, את סיפור העם שלי, את סיפור היהדות. זו השליחות שלי.
