"סינדרום השכחה" - כאילו!

DIXISSE ME ALIQUANDO POENITUIT TACUISSE NUNQUAM "על שדיברתי - פעמים התחרטתי; על ששתקתי - מעולם לא".

הזיכרון מתעתע בנו. בעידן של הכל מהר, עכשיו, און ליין, קורה לפעמים שהעיקר נשכח והטפל צף לו כלפי מעלה. האם באמת אתה חושב שהמהלך האחרון של פרץ הוא המסכן את ביטחון ישראל? האם אתה לא חושב שהתנהלותם של שר הביטחון ושל ראש הממשלה עד היום לא סיכנה יותר את ביטחון ישראל? האם אתה לא חושב שהיהירות של הצמרת המדינית-ביטחונית היא שמסכנת את ביטחון ישראל, יותר מאשר התבטאות זו או אחרת שנודף ממנה ריח של פוליטיקה קטנה?

האם ניהול מלחמת לבנון השנייה לא סיכן את ביטחון ישראל עשרת מונים יותר מאשר מכתבו הגלוי של שר הביטחון בעניין החפירות בירושלים?

אתה מנדב לנו צירופים אפשריים לקואליציות חלופיות. אחת מהן צדה את עיני: נתניהו. ואני שואל: האם אתה זוכר את פעילותו של הצמד אולמרט-נתניהו באירועי "מנהרות הכותל" שבהם נהרגו אזרחים? האם האירועים הללו לא סיכנו יותר את ביטחון ישראל? הרי אין חולק על זכותה של ישראל לחשוף את מנהרות הכותל. כל מי שמבקר היום יכול רק להתפעל. אלא שכל ההתנהלות של שני האישים הללו שאתה מזכיר יכולה היתה להצית אש הרבה יותר גדולה, עד כדי סכנה ממשית לביטחון ישראל.

תולדות ישראל מלאות בפרקים "מפוארים" המתארים את יחסיהם של ראשי ממשלה עם שרי ביטחון. קצרה היריעה והמקום כדי להתייחס אליהם. אתה יודע היטב שלא היחסים האישיים הם הגורם המרכזי לקלקולים של ממשלה זו או אחרת אלא בקיאותם של העוסקים במלאכה. אין הוכחה טובה יותר מאשר מלחמת לבנון השנייה.

ועתה, לאחריות התקשורת לגבי בטחון המדינה כפי שהיא באה לידי ביטוי, במיוחד במלחמת לבנון השנייה. לפני מספר ימים התקיים טקס הענקת "הפרס הישראלי לביקורת התקשורת ע"ש אברמוביץ'. יעקב אחימאיר, מבכירי העיתונאים של ישראל ואחד ההגונים שבהם, מקבל הפרס, מתח ביקורת קשה מאוד על התנהלות התקשורת בתקופת מלחמת לבנון השנייה. הגדיל לעשות כאשר כינה את חבריו העיתונאים "עיתונאי חצר" ("חש סלידה עמוקה ובוז מכתבי-חצר"). ואמנם, מלחמת לבנון השנייה העבירה אותנו, את כל הציבור הישראלי, קורס מזורז ברזי התקשורת.

המראיינים שבאולפני הטלוויזיה והרדיו הפכו למומחים ואילו המרואיינים הפכו לסטטיסטים שבקושי ניתן להם משפט במחזה האבסורד. כתבי ה"שטח" פרסו את כליהם ופרשנו מהרהורי לבם. אחרים, מקושרים היטב לחצרותיהם של אדוניהם, גנרלים, פוליטיקאים ו"מקורות בכירים" אחרים, דקלמו את אשר נמסר להם, ללא בדיקה, ללא הצלבת מידע. הרייטינג הוא שהכתיב. כל בר-דעת הבין שתוכן הדיווחים, ברובם המכריע, מגיע מלשכותיהם של האינטרסנטים. הס מלסטות מן הקו.

העיתונאי רינו צרור הגדיר את המצב של ההיסטריה השידורית: "שקט מוחלט, חברים וחברות, אסור להעיר הערות עכשיו, אסור להרים את הקול, יש מלחמה, העורף בחפירות, הטוקבקיסטים על הקצה, הממשלה עסוקה, השרים מחפשים מטרה, הקבינט מחפש בינגו, ואחינו הירוקים עם הכחולים קורעים את התחת עד מוות. שקט, אתם אומרים? באמת? והרי כבר ידענו אתכם. עם השריטה הראשונה תתחילו לצווח מקצה העולם ועד קצהו".

ההיסטריה היתה בעיצומה. יעקב חסדאי לא חסך את שבטו: "יח"צנים ופרסומאים החליפו את המנהיגים". אולפני הטלוויזיה התחרו מי מבין הסלבריטאים יגיע לאולפן הנכסף. לא משנה אם הוא יודע או לאו. העיקר הרייטינג. כל מי שלא "מוכר" בציבור, כף רגלו לא דרכה באולפן. העורכים קבעו את הקצב ולא האירועים. יח"צנים הזיעו: מי מבין אלה שהם מייצגים יופיע. אין לך יח"צן, אין לך שום סיכוי להופיע.

ושוב דינו צרור: "לא היתה לנו בעיה של זמן במלחמה הזו - להיפך, העולם איפשר לנו יותר מכפי שביקשנו - אלא של תוצאה ראויה. מהי תוצאה ראויה? גיורא איילנד דיבר על שתיים אחת או חמש שלוש לטובתנו, זאב שיף הודיע שהפסקת אש בתנאי מינימום זה אסון, אמנון אברמוביץ חשף שהמבצע כבר הצליח, ואילו שר הביטחון והרמטכ"ל דיברו בסוף השבוע בעיקר על הזמן החסר כדי להגיע לניצחון, לא על התוצאה הסופית. זה יקח זמן. זמן, אמר עמיר פרץ. עוד הרבה זמן, אמר דן חלוץ". הכל און-ליין. האמיצים שבכתבים תפסו "פוזה" עם שכפ"ץ ותפאורה של טנקים נעים, לבנונה והחוצה. כל חייל נתקע מיד עם מיקרופון ביד, והופ, הוא מדווח מן השטח. דבריו הם דברי אלוהים חיים. אמת או בדיה ? מה זה חשוב. העיקר הדיווח.

ועתה למומחים. בכל אולפן התייצבו המומחים הקבועים. גם באולפן של הטלוויזיה החינוכית היה מומחה קבוע שליווה אותך בצורה נאמנה. היום, כאשר אתה מסתכל בדיעבד, מומחה קבוע, בעל דעה מוצקה, מקורב לצמרת הביטחונית, זהו המתכון הנכון? האם פלורליזם של דעות, אנשים שלא מחויבים ל"חברים" ובכל זאת יודעים דבר אחד או שניים, לא עדיף? אך מי יכול היה לעורכים, המפיקים ופטרוני הדעות של התקשורת!

לא יתכן, מר מרגלית, שאתה לא זוכר את כל אלה ושאינך יודע על מה אני שח... לא יכול להיות שאתה לא זוכר את שיחת הטלפון בינינו בשבוע הראשון למלחמה, כאשר אמרתי לך שלעניות דעתי, מלחמת לבנון השנייה היא מחדל יותר חמור ממלחמת יום הכיפורים. לא הסכמנו בינינו. ומה מתברר עתה? לא הייתי רחוק מאוד מן האמת?

ואני שואל אותך: האם כל אלה משתווים למהלך פוליטי, מכוער ככל שיהיה, של שר הביטחון? האם אין מקום שבעקבות ההתנהלות הלא אחראית של גורמים כה רבים, על כולנו לעשות בדק בית רציני? בטוחני שאת התשובה אתה יודע היטב . אגב, גם מאמר זה סירבו חבריך לפרסם בעיתון שבו אתה עובד, ללא קריאתו אפילו. התנהלות למופת!!!