פולישוק: סדרה נועזת או מביכה?

בעד: סוף-סוף, קומדיה ישראלית אינטיליגנטית

האם "פולישוק" מבוססת על מקרים אמיתיים? האם זו סאטירה על הפוליטיקה, או פארודיה? אולי זו בכלל פארודיה סאטירית - יש קטגוריה כזו? ואם כן, האם היא מחויבת באמירה על פרצופה של המדינה בסוף כל פרק? ובכן - למי אכפת? סוף כל סוף יש לנו תוכנית בידור ישראלית ברמה גבוהה, שבפעם הראשונה מזה תקופה ארוכה מאפשרת לצופה לצחוק מול הטלוויזיה, ממש בקול רם, וזה לא קורה כל יום. במיוחד כשהספקטרום הבידורי בעונת הטלוויזיה הנוכחית נמצא איפשהו בין דאחקות טיול שנתי של צביקה הדר לפינג פונג מתאמץ בין ליאור שליין לסייד קיק עם האפרו. אז כן - קומדיה ישראלית, טובה ואינטליגנטית, שלא צריכה לחפש לוקיישן לצילומים בשדרות רוטשילד או בטיילת באילת, באה לנו טוב עכשיו.

"פולישוק" היא קומדיה שמצליחה לזקק את התדמית הציבורית שחברי הכנסת שלנו יצרו לעצמם. מצד אחד עומד השר לקידום חברתי, רובי פולישוק - טמבל, אינטרסנט, בובה של המשחק הקואליציוני, תאב בצע שכל מה שמעניין אותו זה סמלי סטטוס כמו כניסה לחניון הכנסת או מאבטח שיותר גבוה ממנו. שר שאין לו מושג בתחום שעליו הופקד וגם לא ממש אכפת לו. מהצד השני, שר המשפטים חומי שליט - מושחז, אליטיסט, ראש מפלגה שכולה הצהרות נבובות, משכיל, מוכשר ומבין בתחומו, אלא שכל מאמציו ומאמצי המפלגה מנותבים כדי לקדם אותו, ורק אותו. ועוד לא דיברנו על מושחתים, קומבינות וביורוקרטיה.

אולי הסיבה שהסדרה הזו כל-כך מצחיקה וקולעת היא שאנחנו צוחקים בה על מצבנו המביך, בלי שהבדיחה תהיה על חשבוננו. כשנוספים לזה כתיבה מדויקת, משחק קומי אדיר של ששון גבאי וחנה אזולאי הספרי, סוכריות כמו דנה סמו וגיא לואל והפתעת העונה בדמות אמנון דנקנר בתפקיד שכולו קריצה לחברו טומי לפיד - אין ספק שגם המנוח מתגלגל בקברו מצחוק בכל פעם שחומי שליט צועק "אני שונא דמוקרטיה" או קורא לעצמו אנטישמי ומתמוגג.

אם מגיע לתוכנית טלוויזיה תו איכות או לפחות תקן, הרי זה כשהיא מתכתבת עם המציאות, אפילו בלי שהיא מתכוונת. אף אחד לא יכול היה לעשות לתוכנית יחסי ציבור טובים יותר מהשר לביטחון פנים, יצחק אהרונוביץ', שפרגן מול המצלמות לשוטר סמוי על זה שהצליח להיות מלוכלך "ממש כמו ערבוש אמיתי" בדיוק באותו שבוע שבו השר לקידום חברתי, פיקטיבי אם כי אפקטיבי לא פחות, פתח את הג'ורה שלו בפני כתב הארץ על המזרחים שיש להמיר ביהודים סקנדינביים, הדוסים שמחריבים את המדינה והתימנים, שהדמיון בין אחד לשני אצלם פשוט מדהים. סאטירה? מבוססת על מקרים אמיתיים? מה פתאום. (אביב דילבסקי)

נגד: כדי להיות יותר מ"החדשות", פולישוק צריכה ליטוש דחוף

בעיה גדולה לבוא בטענות לסדרה שמשתדלת - ולרוב מצליחה - לעשות משהו כמו שצריך. אבל מאד יכול להיות שדווקא שם זה כדאי: קודם כל, כי תוכניות שדורשות יותר מהצופים שלהן, לא במובן המסמס אלא במובן החושב, חייבות להיות פי כמה וכמה יותר אטרקטיביות מסוחטי אס-אם-אסים ודמעות מסוג "כוכב נולד". יש בהן קושי מובנה - הן לא פועלות רק לפי מה שיביא כמה שיותר צופים, ובכל זאת ממשיכות לקוות שיבואו כמה שיותר צופים; הן לא מתאבדות על הקהל, אבל זקוקות לו בדיוק באותה המידה. מעבר לזה, שווה לבקר סדרות חושבות כי בכוכב נולד ככל הנראה לא יעשו שום דבר עם הטענות לגבי השפלת המתמודדים, מסחור אמנותי והשחתת זמנו של הציבור. ב"פולישוק", מי יודע, אולי יהיה מי שיקשיב.

אין ספק שהסדרה הזו, בגדול, מוצלחת. למרות רגעים חלשים, מהסוג שיש בכל תסריט ("הייתי תולה אותך לקישוט", עיתונאי הארץ "סיסו" שקוזו כמובן קורא לו "סיסי" ומעידות מסוג זה), הפישולים שלה הם פחות בתחום התסריט, ויותר בתחום הליהוק. אם ב"מסודרים" ברלד תמיד תמיד אמין, והתסריט ששמים לו בפה רק בדרך כלל - כאן קורה ההיפך. הדמויות הראשיות (ששון גבאי, חנה אזולאי-הספרי, אמנון דנקנר) הן הצלחה גדולה. העניין הוא שכשטורחים להעניק לנו אצבע, אנחנו רוצים את כל היד, ומהר, כפי שפולישוק יודע היטב. וכך, אחרי תצוגה מרשימה של משחק שמבין את הטקסט שהוא מדבר ועושה את זה יופי, מבאס במיוחד להיתקל בדמותה של תקומה שהרבני, למשל, שלא תצליח להצחיק או לשכנע גם בהוראה ישירה של חומי וייס.

"פולישוק" עושה ניסיון מעניין להמחיז בחיוך את מה שמחכה לנו ממילא במהדורות החדשות, גם בלי אייל קיציס וחבר מרעיו. היא מנסה לספק סובלימציה קולקטיבית לקטסטרופה שקוראת לעצמה הפוליטיקה הישראלית. כדי שנראה אותה בערב, בשעות שבהן כבר לא חייבים לעשות שום דבר אחר, כדאי שהיא תצחיק אותנו, לפחות כמו אייל קיציס. עם השחזה קלה של פינות התסריט ובעיקר הרגעת הסייד-קיקס, היא יכולה לעשות את זה. זה דחוף, בעיקר כיוון שבלי האפקט הקומי, "פולישוק" עלולה להפוך להמשך ישיר של הסדרה ארוכת היומין המשודרת מדי ערב באדיבות מיקי ויעקב - ומזה, כידוע, יש לנו מספיק. (איילה פנייבסקי)