|   15:07:40
דלג
  |   תגובות
  |    |  
מועדון VIP
להצטרפות הקלק כאן
בימה חופשית ב-News1
בעלי מקצועות חופשיים מוזמנים להעביר אלינו לפרסום מאמרים, מידע בעל ערך חדשותי, חוות דעת מקצועיות בתחומים משפט, כלכלה, שוק ההון, ממשל, תקשורת ועוד, וכן כתבי טענות בהליכים בבית המשפט.
דוא"ל: vip@news1.co.il
כתבות מקודמות
קבוצת ירדן
פעילויות חווייתיות עם המשפחה בתקופת החגים
קבוצת ירדן
לא רק קריאה בקלפים - 5 שימושים בקלפים

ערעור פלילי מס' 4148/96 מדינת ישראל נ' יעקב גנות, סובחי טאנוס

18/02/2007  |     |   פסיקה   |   תגובות
   רשימות קודמות
  ליקויים בפעילות הקרן לקליטת חיילים משוחררים
  ליקויים בטיפול במעברים ובמכשול שבמרחב התפר
  כשלים בהפעלת מזל"טים בעימות נגד הפלשתינים
  הביקורת הפנימית בצה"ל
  ליקויים חמורים בפעילות התעשיה האוירית

ערעור פלילי מס' 4148/96

מדינת ישראל

נגד

1. יעקב גנות
2. סובחי טאנוס

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים [29.12.96]

לפני השופטים א' גולדברג, י' קדמי, י' זמיר

חוק העונשין, תשל"ז-1977, ס"ח 226, סעיפים 20(ג)(1), 34יז, 280, 280(1), 280(2),284, 290, 290(א), 291, 293, 293(5), 293(7) - פקודת המשטרה [נוסח חדש], תשל"א-1971, נ"ח 390, תוספת שניה, סעיפים 3, 18 - תקנות המשטרה (הגדרת עבירות על המשמעת), תשט"ו-1955, ק"ת 802, התוספת, סעיפים 30א, 62.
המשיב שימש סגן מפקד המחוז הצפוני של משטרת ישראל, ומאוחר יותר מפקד אותו מחוז. המשיב 2 ואחיו הם בעליה של חברה קבלנית גדולה, שמשרדיה בנצרת. המשיבים 1 ו-2 הואשמו בבית המשפט המחוזי: הראשון בלקיחת שוחד, עבירה לפי סעיף 290 לחוק העונשין, תשל"ז-1977, ובמירמה והפרת אמונים, עבירה לפי סעיף 284 לחוק; השני במתן שוחד, עבירה לפי סעיף 291 לחוק.

בכתב האישום נטען כי בין המשיבים התפתחה מערכת יחסי גומלין שכללה מתן טובות הנאה מצד המשיב 2 למשיב 1, כדי לזכות ממנו למשוא פנים בדרך כלל וליחס מועדף בכל הקשור לבעיות הנמצאות בטיפול המשטרה. בין היתר נטען בהקשר זה, כי המשיב 2 ערך בביתו מסיבה לכבוד המשיב 1 עם מינויו של המשיב 1 למפקד המחוז.
כן הואשם המשיב 1 בעבירה של שימוש לרעה בסמכות, לפי סעיף 280 לחוק, ובמירמה והפרת אמונים, בכך שהעסיק אחד מפקודיו במתן שירותים פרטיים למשיב 1 ולבני משפחתו.
בית המשפט המחוזי זיכה את המשיבים מהעבירות שיוחסו להם. מכאן הערעור.

בהקשר לעבירת השוחד קבע בית המשפט המחוזי, בין השאר, שמערכת היחסים החברית שנרקמה בין המשיבים גרמה לכך שלא הייתה להם המודעות הפלילית הדרושה לשם הרשעתם בעבירה זו, אף אם הייתה התביעה מוכיחה את נתינתן וקבלתן של טובות ההנאה. בעניין המסיבה לא היה בית המשפט המחוזי מוכן לקבוע כי היא נערכה רק לכבודו של המשיב 1.
בית המשפט העליון פסק:
א. אחד הרכיבים העובדתיים של העבירה של לקיחת שוחד לפי סעיף 290(א) לחוק העונשין, שהיא עבירה התנהגותית, הוא, כי הלקיחה תהא "בעד פעולה הקשורה בתפקידו" של עובד הציבור, בין שהלקיחה היא בעד פעולה מסוימת ובין שהיא בעד משוא פנים בדרך כלל. אל היסודות העובדתיים צריכה להתלוות מחשבה פלילית של הנוטל, שהיא מודעותו בפועל לטיב המעשה (נטילת השוחד בעד פעולה הקשורה בתפקידו) ולנסיבות (היותו עובד ציבור) מודעות זו יש שהיא מתבטאת בעצימת עיניים, המשמשת תחליף לידיעה (סעיף 20(ג)(1) לחוק (376 ד-ו). ב. מצבם הכלכלי של הצדדים אינו יכול להימנות בין הנסיבות הרלוואנטיות ולהיות מבחן בעל ערך נורמאטיבי, לצורך הקביעה אם המדובר בשוחד. לא סביר הוא כי תהיה התייחסות שונה למתת חריגה מן המקובל, כשהיא ניתנת על-ידי בעל אמצעים או על-ידי חסר אמצעים. העובדה כי בעל האמצעים יכול "להרשות לעצמו", לא יכולה בכגון זה לשנות דבר. לטובת הנאה המהווה שוחד ישנה משמעות אובייקטיבית, ולגבי כל נתינה, שאינה קלת ערך (סעיף 34יז לחוק העונשין), קמה הנחה כי יש בה ליצור מחויבות מצד המקבל כלפי הנותן. הדגש אינו על ערכה של ההטבה, לא מבחינת הנותן ולא מבחינת המקבל, אלא בהנאה הגלומה במתת מן הבחינה האובייקטיבית (377 ד-ו). ג. שוחד יכול שיינתן בדיעבד, בתמורה לפעולתו של עובד הציבור שנעשתה קודם לכן (378 ג).
ד. (1) לעניין היסוד הנפשי שבעבירת השוחד, קיימת הנחה שבעובדה כי עובד ציבור יודע כי הנזקקים לשירותיו אינם נותנים לו מתנותיהם אלא כדי שיטה להם חסד במילוי תפקידו (378 ו-ז). (2) יחסי ידידות וחברות בין הנותן למקבל אינם מהווים כשלעצמם חיסיון מפני הרשעה בבירת שוחד, כשם שמתת קטנה אינה ערובה לכך כי אינה שוחד. טיבם של יחסי החברות וגודל המתת נמנים עם הגורמים שיש ליתן את הדעת עליהם, לצורך הכרעה בשאלה אם היה במתת משום עבירת שוחד. המבחן תמיד הוא מבחן המטרה, של הנתינה או הלקיחה, והמטרה נקבעת על-פי ראייה כוללת של הנסיבות. שהרי אין המטרה גלויה, דרך כלל, לעין כול, ועל בית המשפט לעמוד עליה מתוך ניסיון החיים, השכל הישר ומכלול נסיבותיו של כל מקרה (378 ז-379 א). (3) בבוא בית המשפט לקבוע אם נתקיימו יחסי ידידות בין הצדדים, עליו להיזהר מפני הצגה מלאכותית של יחסים כאלה, כמסווה למתת פסולה. על בית המשפט לא רק להשתכנע כי בין הנותן והמקבל אכן התקיימו יחסי ידידות, אלא עליו גם להשתכנע כי יחסי ידידות אלה אינם נובעים מיחסי עבודה או קשורים אליהם. אפילו נוצרה ידידות אישית בין עובד הציבור ובין האזרח, גם אז חובה על עובד הציבור להימנע מקבלת טובות הנאה כל עוד נמשך המגע בין שניהם במילוי תפקידו (379 א-ב). (4) הכלל בנדון זה ברור, והוא נובע מהערך המוגן על-ידי עבירת השוחד, שהוא הרצון למנוע מעובד ציבור להימצא במצב דברים שבו בשל קבלת מתת ממי שנזקק לשירותיו הוא מעמיד עצמו במצב של התחייבת ושל ציפייה להדדיות, העשויים להשפיע על שיקול-דעתו השלטוני, והרצון למנוע מעובד הציבור להימצא במצב של ניגוד עניינים, שכן עצם ההימצאות במצב דברים זה פוגעת באמון הציבור בשירות הציבורי (379 ג-ד). (5) עובד ציבור אינו רשאי לקבל טובת הנאה, אף מידיד, כל עוד קיים מגע כלשהו ביניהם במסגרת תפקידו של עובד הציבור. התנזרות מקבלת טובות הנאה אינה מונעת הרחבת מעגל החברים של עובד הציבור (379 ד-ה).




(6) יש גבול לאיסור, ובית המשפט לא ישים לב לטובות פעוטות הרגילות בחיי יום-יום. זה תלוי בהערכת נסיבותיו של כל מקרה ומקרה בהתאם לכתבו ולרוחו של החוק, ואי-אפשר להגדיר דברים אלו הגדרה מדויקת יותר. ככל שההיכרות האישית רופפת יותר, טובת ההנאה "נכבדה" יותר, או הקשר עם התפקיד אמיץ יותר, כן תגבר הנטייה להסיק מן הנסיבות של הנתינה והלקיחה את היסוד הנפשי הנדרש. לפיכך, קבלת טובת הנאה סבירה ומקובלת בין ידידים תיראה לכאורה כמעשה תמים, אלא אם הוכח מן הנסיבות היפוכו של דבר, וככל שהדבר שניתן ונלקח הוא מקובל יותר, תצטרך הראיה לסתור להיות יותר חזקה. כך הוא אם תצליח התביעה להצביע על נסיבות שמהן עולה כי ביחסי הידידות מעורבת אהבה התלויה בדבר, ועל-כן הטעם למתן טובת ההנאה אינו נעוץ רק בידידות לשמה, אלא כרוך בו גם היבט אינטרסנטי, הקשור להיותו של המקבל עובד ציבור שהנותן נזקק, או ייזקק, לשירותיו (379 ה-ז). ה. דרגת הערעור אינה מתערבת, דרך כלל, במימצאים עובדתיים הנקבעים על-ידי הדרגה הראשונה, שגבתה את הראיות והתרשמה מהעדים, אלא אם כן הוכחה טעות בולטת בשיקוליה או פגם אחר, היורד לשורשו של עניין (384 ז). ו. (1) בכך שמעשים בעלי גוון פלילי הפכו לנורמה אין כדי להכשירם, כשם שעשייתם בפומבי אינה שוללת את הפליליות שבהם. אולם יש שנפיצותו של מעשה עשויה להוות אינדיקאציה להיעדר המודעות הנדרשת בתחום המנס ריאה, כשם שהפומביות הינה אינדיקאציה להיעדרה של מחשבה פלילית (386 א). (2) (בעקבות ע"פ 121/88 [10] ) ככל שמדובר בעבירת שוחד, קיומם של "נוהג מקובל" ו"מסורת של שנים" אין בו כדי להועיל, אם וכאשר נוהג זה ומסורת זו יסודם בשיבוש ערכים ונורמות תקינים. ייתכנו מקרים וקיימות נסיבות שבהם המקובל והנהוג עשויים ללמד על תום-לבו של אדם. אך ראש לכול יש לבחון, אם נוהג זה יסודו בטעות כנה או שמא מבוסס הוא על נורמות מעוותות ומשובשות. הבחנה זו תיעשה על-פי נסיבותיו של כל מקרה ומקרה, ואין לקבוע בה כללים ברורים וגורפים (386 ב-ג). ז. (1) העבירה של מירמה והפרת אמונים שבסעיף 284 לחוק העונשין מונה שלושה יסודות עובדתיים. יסוד אחד הוא רכיב התנהגותי, המתבטא במעשה מירמה או בהפרת אמונים. יסוד שני הוא רכיב נסיבתי - "עובד הציבור העושה במילוי תפקידו". אין משמעותו של רכיב זה כי על עובד הציבור לעסוק אותה שעה במילוי תפקידו ממש, ודי במעשה שהוא בזיקה לתפקידו, אף אם פועל עובד הציבור להגשמת מטרותיו הפרטיות. היסוד השלישי שבעבירה הוא - המעשה הוא כזה "הפוגע בציבור". רכיב זה אינו תוצאתי, אלא נוגע לתכונה מיוחדת של הרכיב ההתנהגותי, דהיינו, נדרש שמעשה המירמה או הפרת האמונים יהא, לפי טיבו וטבעו, מעשה הפוגע בציבור (386 ד-ו). (2) היסוד הנפשי בעבירה זו, שהינה עבירת התנהגות, הוא מודעות בפועל (או לפחות עצימת עיניים) לטיב הפיזי של ההתנהגות ולקיום הנסיבות הרלוואנטיות. דהיינו, מודעות בפועל לכך כי נעשה מעשה מירמה או הפרת אמונים; כי המעשה הוא כזה הפוגע בציבור; וכי המבצע הוא עובד ציבור, העושה במילוי תפקידו (386 ו-ז). (3) הערך המוגן העומד ביסודה של העבירה של הפרת אמונים הוא הבטחת התנהגות ראויה של עובדי ציבור וטוהר מידותיהם. במסגרת תפקידו חייב עובד הציבור לשרת את




האינטרס הציבורי; עובד ציבור המפר את האמון שניתן בו והפועל באופן שאינו מגשים את האינטרס שעל מילויו הופקד, מפר אמונים (386 ז-387 א). ח. בחינת הערך המוגן שביסוד העבירה שבסעיף 280(1) לחוק העונשין, כפי שגם עולה מכותרת השוליים, מעניקה עדיפות לפרשנות המרחיבה את תחולתו. עובד זוטר בארגון הירארכי חשוף לא פחות מאדם מן הציבור להתנכלותו של כעל שררה גבוה ממנו, ואף הוא זכאי באותה מידה להגנת החוק מפני שרירות לב. במובנים מסוימים, אלה הנמצאים בתחתית הסולם ההירארכי טעונים הגנה רבה יותר מסתם אזרחים, שכן יכולתם להתנגד למי שממונים עליהם מוגבלת מאוד, בהיותם תלויים בהם לקידומם, ואף לעצם השמירה על מקום עבודתם. מבחינה עניינית אין הצדקה להבחנה, שמשמעותה מרחיקת לכת מבחינת הצבת גבולות האסור והמותר במערכות הירארכיות, ביחסים בין בעל השררה לבין הסרים למרותו והתלויים בו (389 ג-ה). ט. לשונו של סעיף 284 לחוק העונשין רחבה דייה כדי לכלול בו מעשה שאינו רק אירוע פנימי, אלא גם פוגע בתדמיתו של השירות הציבור ומערער את אמון הציבור בו. מעשה כזה מעורר אותו חשד ואותה לזות שפתיים הפוגעים באמון הציבור בטוהר השירות והשורות. על אחת כמה וכמה כשמדובר במשטרה ובתדמיתה, כמי שממונה על השלטת החוק והסדר (389 ו-ז). י. (1) מערכת הנורמות המוטלות על עובדי הציבור נחלקת לשלושה מישורים:
הפלילי, המשמעתי והאתי, ומטרתן של הנורמות היא למנוע מעשי שחיתות ולשמור על מינהל ציבורי תקין ונקי כפיים (390 א-ב). (2) ההבחנה בין מעשים החוסים תחת הדין הפלילי לבין מעשים שהטיפול הראוי בהם מתמצה בהפעלת המישור המשמעתי או האתי, אינה קלה. הערך המוגן משותף לכל המישורים, והוא הבטחת תקינות פעולתו של המינהל הציבורי והשמירה על אמון הציבור במערכת הציבורית-שלטונית (390 ב). (3) בדומה למשפט הפלילי, גם דיני המשמעת נועדו להבטיח את תיפקודו התקין של השירות הציבורי. לשם כך הם מבקשים להבטיח את אמון הציבור בפעילות התקינה של השירות הציבורי, ביושרו ובכנות עובדיו (390 ג). (4) על-אף הערך המוגן המשותף של תקינות פעילות המינהל הציבורי ואמון הציבור בו, נבדלים המישור המשמעתי והמישור הפלילי במטרותיהם ובאמצעים העומדים להגשמתם (390 ג-ד). (5) להבדיל מהמשפט הפלילי, הדיון המשמעתי לא נועד להעניש את ה"עבריין", כי אם לקבוע, בראש ובראשונה, אם הוא עודנו ראוי לאמון אשר רחשו לו השלטונות והציבור לפני שנמתח עליו קו של חשד. לשון אחר: הדיון המשמעתי אין מהותו פלילית, כי אם אזרחית, ואין תכליתו ענישה, כי אם הגנה (390 ד-ה). (6) הסנקציה המשמעתית הינה מניעתית באופייה. היא נועדה להבטיח משמעת וסדר טוב; היא נועדה לקיים פעילות תקינה, עד כדי הרחקתם של אלה שאינם ראויים לשירות (390 ז). (7) שוני זה הוא שמסביר את האפשרות שהתנהגות הבאה בגדרו של איסור פלילי תהווה גם עבירה משמעתית. הוא גם הנותן כי לא כל התנהגות האסורה במישור הפלילי תהא אסורה גם על-פי הדין המשמעתי. ולהפך. במצב דברים זה גבולו העליון של הדין המשמעתי הוא בדין הפלילי. כל שיטת משפט מבקשת להימנע מהטבעת גושפנקא של




התנהגות פלילית להתנהגות שמרכז הכובד שלה הוא משמעתי, ואשר "האלמנט המכריע" שבה הוא פגיעה בסדרים המתוקנים ובמשמעת (391 א-ב). (8) השאלה חייבת להיות, אם מידתה של הפגיעה באינטרס הציבורי מצדיקה את הפעלתו של מנגנון המשפט הפלילי: האם מידת חומרתה של הפגיעה בתדמיתו של השירות הציבורי בעיני הציבור היא כזאת, עד שהאינטרס החברתי לקיומו של שלטון תקין מחייב את הגנת המשפט הפלילי? האם נתפס בתודעה הציבורית כי הסנקציה הפלילית היא שהולמת ומשקפת במקרה זה את דרישות מושג הצדק של הציבור ותודעתו המוסרית והמשפטית? (391 ב-ג). (9) כל זאת בלי להעלים עין מכך כי יהא זה מסוכן ולא רצוי, מבחינת המדיניות השיפוטית, להטביע מניה וביה על כל מעשה לא ראוי שכזה גושפנקא של התנהגות פלילית, וכי יש צורך במשנה זהירות כדי שלא להטביע על אדם חותם של עבריין (391 ג-ד). (10) כדי שהמעשה שאינו ראוי ייתקל בנורמה המשפטית הפלילית, יש מקום לשקול אם כרוך בנסיבותיו של המקרה יסוד של שחיתות, אשר מכניס אותו לתחום "השחור", ואחת הנסיבות שיש בה להכניס את המקרה לגדר שחיתות יכול שתהיה מעמדו, דרגתו או תפקידו של עובד הציבור. שכן, ככל שעובד המדינה נושא משרה רמה יותר, שיש עמה אמון רב יותר וסמכויות חזקות יותר, כך יש מקום לדרוש ממנו שיקפיד יותר במילוי תפקידו על טוהר המידות ועל התנהגות הולמת (391 ד-ו). (11) בהקשר זה יש לפרש את סעיף 280(1) לחוק העונשין, כשהוא מדבר על שימוש לרעה בסמכות ובמעשה שרירותי. בשניים אלה טמון יסוד השחיתות, שבהיעדרו לא נעברת העבירה הפלילית, אלא העבירה המשמעתית בלבד. הוא הדין ככל שמדובר בהכללת המקרה לגדרה של "עבירת הסל" שבסעיף 284 לחוק (391 ו). יא. (דעת מיעוט - השוט י' קדמי): (1) המשיב 1 חב לציבור חובת אמונים; חובה זו חייבה אותו - כמפקד בכיר במשטרת ישראל - להקפיד על התנהגות המטפחת ומקדמת את אמון הציבור במשטרה ובגופי השלטון האחרים, המופקדים על אכיפת החוק (395 א-ב). (2) התנהגותו של המשיב 1 בפרשת המסיבה לא זו בלבד שלא טיפחה וקידמה את אמון הציבור במשטרה כאמור, אלא, אדרבא, ההפך הוא הנכון: התנהגותו חתרה מתחת לאמון הציבור וכירסמה בו כירסום של ממש (395 ב-ג). (3) הענקת מעמד מיוחס ומועדף למשיב 2 במישור הרגיש של אכיפת החוק והבטחת הסדר הציבורי, על-רקע של מתן שירותי אירוח יקרים, נקלטת בהכרת הציבור כראשיתה של שחיתות; לתחושה כזאת יש השלכות על אמון הציבור בשוויון האזרחים בפני הרשות אוכפת החוק (395 ד). (4) לעניינה של העבירה של הפרת אמונים, די בכך שעובד הציבור היה מודע לשלושה אלה: ראשית - לכך שקיבל מתנה משמעותית של אירוח אורחיו בחגיגה רבת משתתפים לרגל קידומו; שנית - לכך שקבלת המתנה העניקה למארח מעמד מכובד ומועדף בקהילה ובמגעו עם גופי השלטון; ושלישית - לכך שקבלת המסיבה והענקת המעמד המועדף למארח מכרסמות באמון הציבור במשטרה ופוגעות בו (395 ד-ה). (5) אין נפקות לעניין זה לעובדה כי התקיימו בין המשיב 2 למשיב 1 יחסי ידידות הדוקים;
גם ביחס לחבר קרוב, אין להתנהג בצורה המכרסמת באמון הציבור בגורמי הרשות המופקדים על אכיפת החוק (395 ה-ו). (6) המשיב 1 התעלם ועצם את עיניו מפני משמעותה הציבורית של עריכת המסיבה על-ידי המשיב 2 - במתכונת ובאופי שבהם התקיימה בפועל - ובכך נעוץ כישלונו. להבדיל מעבירת השוחד, לא נדרשת כאן מודעות לקיומה של זיקת קשר בין לקיחת המתת לבין פעולה הקשורה בתפקידו של המשיב, ודי - לעניין ההרשעה בעבירה של הפרת אמונים - במודעות כלפי האפשרות של גרימת נזק לציבור בהתנהגות שיש בה משום הפרה של חובת האמונים שבה נושא עובד הציבור (395 ו-ז). (7) הדין אינו אוסר על עובד הציבור לקיים ולטפח יחסי חברות וידידות עם מי שיבחר ולקבל ולתת במסגרתם מתנות, ככל האדם; ובלבד - ובכך שונה הוא מכל האדם - שלא ייכשל בקבלת מתת פסולה - בשל כך שיש עמה פגיעה בציבור או בשל כך שיש לה קשר לפעולה הקשורה בתפקידו - כאילו הייתה מתנת חברים כשרה (396 א-ב). (8) חברים נדרשים לזהירות יתרה במתנות שהם מעניקים לחבריהם עובדי הציבור;
ועובדי הציבור נדרשים לזהירות כפולה ומכופלת בקבלת מתנות מחבריהם.
קיומם של יחסי חברות עשוי לטשטש את טיבה של המתנה; ולא אחת בכוחם של יחסים כאלה להקהות את חושי הנותן והמקבל באשר למשמעותה ולהשלכותיה של קבלת המתנה. ההקפדה על ההיגיינה הציבורית - כאמצעי למניעת שחיתות בשירות הציבורי - מחייבת את עובד הציבור לעמוד על המשמר בהקשר זה, ויחסי חברות, לא זו בלבד שאינם מכשירים קבלת שוחד או הפרת אמונים, אלא, אדרבא - עשויים להכשיל בהם (396 ב-ג).
פסקי-דין של בית המשפט העליון שאוזכרו:
[1] ע"פ 5046/93 מדינת ישראל נ' הוכמן, פ"ד נ (1) 2.
[2] ע"פ 584/72 פישר נ' מדינת ישראל, פ"ד כז (2) 836.
[3] ע"פ 534/78 קוביליו נ' מדינת ישראל, פ"ד לד (2) 281.
[4] ע"פ 621/78 אסא נ' מדינת ישראל, פ"ד לג (1) 75.
[5] ע"פ 419/92, 643, 651 מדינת ישראל נ' כהן ואח'; סיבוני ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד מז (3) 821.
[6] ע"פ 8/77 - לא פורסם.
[7] ע"פ 214/53 הלפרין נ' היועץ המשפטי ו-ערעור שכנגד, פ"ד ט 511.
[8] ע"פ 794/77 חייט נ' מדינת ישראל, פ"ד לב (2) 127.
[9] ע"פ 281/82 אבו חצירא נ' מדינת ישראל וערעור שכנגד, פ"ד לז (3) 673.
[10] ע"פ 121/88 מדינת ישראל נ' דרוויש ואח', פ"ד מה (2) 663.
[11] ע"פ 884/80 מדינת ישראל נ' גרוסמן, פ"ד לו (1) 405.
[12] ע"פ 7318/95, 7332 ציוני נ' מדינת ישראל; מדינת ישראל נ' ציוני, פ"ד נ (3) 793.
[13] בג"צ 7074/93, 7105, 7165, 57/94 סויסא ואח' נ' היועץ המשפטי לממשלה ואח', פ"ד מח (2) 749.
[14] בג"צ 13/57 צמוקין נ' בית-הדין המשמעתי לעובדי המדינה ואח', פ"ד יא 856.
[15] בג"צ 52/86 פרידמן נ' משטרת ישראל ואח', פ"ד מ (2) 449.
[16] עש"מ 8/79 פלוני נ' עיריית תל אביב, פ"ד לד (1) 785.
[17] עש"מ 4123/95 אור נ' מדינת ישראל נציב שירות המדינה, פ"ד מט (5) 184.

ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת (השופט ג' גינת) מיום 20.5.96 בת"פ 129/94. הערעור נדחה. לגבי אחד האישומים הערעור נדחה ברוב דעות נגד דעתו החולקת של השופט י' קדמי.
נ' בן-אור - מנהלת המחלקה הפלילית בפרקליטות המדינה - בשם המערערת;
י' וינרוט - בשם המשיב 1;
י' גרין - בשם המשיב 2.

פסק-דין

השופט א' גולדברג: 1. המשיב 1 (להלן - גנות ) שימש בין השנים 1990-1993 סגן מפקד המחוז הצפוני של משטרת ישראל, בדרגת תת-ניצב. בחודש פברואר 1993 מונה גנות למפקד המחוזי הצפוני והועלה לדרגת ניצב.
המשיב 2 (להלן - סובחי) ואחיו בדיע טאנוס (להלן - בדיע) הם הבעלים של חברה קבלנית גדולה בשם ב.ס.ט. (להלן - חברת בסט), שמשרדיה בנצרת. סובחי ובדיע גרים אף הם בנצרת, והם מנכבדיה של העדה הנוצרית-אורתודוקסית בעיר.
2. גנות וסובחי הועמדו לדין בבית המשפט קמא על כך כי במהלך שנות היכרותם, משך עשור שנים, התפתחה ביניהם מערכת יחסי גומלין שטיבה היה מתן טובות הנאה מצד סובחי לגנות, כדי שיזכה ממנו למשוא פנים בדרך כלל, ל"דלת פתוחה" וליחס מיוחד, מועדף ומיידי לבעיותיו הקשורות בטיפול משטרתי. לטענת התביעה, אכן העניק גנות לסובחי תמורה בעבור טובות ההנאה שהאחרון העניק לו, וסטה בעבורו מן השורה. בשל אלה הואשם גנות בלקיחת שוחד (לפי סעיף 290 לחוק העונשין, תשל"ז-1977) ובמירמה והפרת אמונים (לפי סעיף 284 לחוק העונשין), ואילו סובחי הואשם במתן שוחד (לפי סעיף 291 לחוק העונשין).
3. כתב האישום מנה בהקשר לשוחד שלוש פרשיות: עניינה של הפרשה הראשונה בעבודות שיפוצים שביצע סובחי (באמצעות עובדי חברת בסט) בביתו של גנות בקיץ של שנת 1992, בהנחה או ללא תמורה (אישומים 1-4). פרשה שנייה שבכתב האישום נוגעת למסיבה שערך סובחי בביתו ועל חשבונו לכבודו של גנות (האישום החמישי). והפרשה השלישית עוסקת בצביעת קירות החוץ של בית גנות , ביולי 193, שבעדה שילם גנות לחברת בסט רק חלק מתמורתה (האישום השישי).
בנוסף לפרשת השוחד הואשם גנות (באישום השביעי) גם בעבירה של שימוש לרעה בכוח המשרה (לפי סעיף 280 לחוק העונשין) ובמירמה והפרת אמונים (לפי סעיף 284 לחוק העונשין), בכך שהעסיק אחד מפקודיו במתן שירותים פרטיים לו (לגנות) ולבני משפחתו.
4. כבר בשלב הסיכומים בבית המשפט קמא ביקשה התביעה לזכות את גנות וסובחי מן האישום הראשון ומן האישום הרביעי, כיוון שלא הוכיחה את אשמתם באישומים אלה. ואילו לגבי יתר האישומים מצא בית המשפט קמא כי אלה לא הוכחו לפניו, וזיכה את הנאשמים מהם, ועל כך מערערת המדינה לפנינו.
5. על-פי קביעת בית המשפט קמא:
"בין הנאשמים התפתחו בעשור האחרון יחסי ידידות הדוקים... ידידות זו, אשר ראשיתה בשנת 1980 לערך, הלכה והתפתחה, הלכה והתהדקה במרוצת השנים...
אמנם, ניתן לתאר מערכות יחסים הדוקות מזו שבין הנאשמים אך אין ספק שנוצרו ביניהם קשרים חברתיים הדוקים. אין ספק שהנאשמים היו חברים... אומנם הקשר הראשוני שנוצר בין הנאשמים נוצר במסגרת עבודתו של גנות , אך במהלך השנים התפתחה מערכת היחסים וחרגה אל מעבר לקשרים הפורמליים-רשמיים. אף אם הקשר שבין השניים התחל כקשר במסגרת יחסי העבודה, הרי שכבר שנים רבות אין המדובר בקשר שכזה...".
6. לדעת בית המשפט קמא, גרמה מערכת היחסים החברית שנרקמה בין גנות לסובחי לכך שלא הייתה להם המודעות הפלילית הדרושה לשם הרשעתם בעבירת השוחד, אף אם הייתה התביעה מוכיחה את נתינתן וקבלתן של טובות ההנאה. שהרי, כדברי בית המשפט קמא -
"לקיחת שוחד אינה אפשרית מקום שהיסוד הנפשי של מודעות אינו מתקיים.
עבירת השוחד מתגבשת רק במקום שבו קיימת מודעות בפועל של מקבל השוחד (או של הנותן) לעבירה אותה הוא מבצע. להתנהגות יהיה אופי פלילי, רק אם היתה כוונה לתת או לקבל שוחד. בהעדר כוונה, אין עבירה".
טובות ההנאה שמדובר בהן בכתב האישום אינן חורגות מעבר לסביר במערכת היחסים החברית שנוצרה בין גנות וסובחי. אלה הן -
"טובות הנאה לגיטימיות אשר ניתנו במסגרת יחסי החברות שבין הנאשמים, ותו לא. לא ניתן למצוא פסול בטובות הנאה אלו, ולבטח לא ניתן להצביע על כוונה פלילית, אשר התגבשה אצל הנאשמים ביחס לטובות הנאה אלה".
הניתוח הנורמאטיבי של בית המשפט קמא בהקשר זה הוא:
"יתכנו מצבים שבהם מערכת היחסים שבין הנאשמים תביא למסקנה שלא בוצעה עבירה של לקיחה (או מתן) שוחד, ולהיפך...
כמובן, שלהלכה זו שני פנים. כפי שככל שהיחסים בין הצדדים יותר רישמיים כך תתחזק ההנחה שהמדובר בשוחד, כך גם ככל שהיחסים שבין הצדדים הדוקים יותר, וככל שיחסי הידידות ביניהם טובים יותר, יהיה יותר מקום לשער שלא ניתן שוחד...
על בית המשפט להביא בחשבון את היחסים שבין הנאשמים, את טיב (ושיעור) טובת ההנאה, את מצבם הכלכלי של הצדדים, ואת הנסיבות שבהן ניתנה טובת ההנאה. ברור, למשל, שיש להבדיל בין מתת כספי שיינתן על-ידי מחוסר עבודה לבין אותו מתת כספי שיינתן על-ידי איל הון. יש מקום להבדיל בין טובת הנאה המקובלת בין ידידים לבין טובת הנאה החורגת מהמתחם המקובל בין ידידים שכאלו, בכל מקרה ומקרה, על בית המשפט להביא בחשבון את הנסיבות הספציפיות הרלוונטיות. על בית המשפט לבחון את היחסים האינדיבידואליים המוצגים במקרה שלפניו...
לא גודל המתת הוא זה אשר קובע אם היה שוחד אם לאו. יתכן מצב שבו גם בין ידידים אף טובת הנאה קטנה תחשב לשוחד...
יחסי ידידות אינם באים כדי לשלול אפשרות של עבירת שוחד. אך ניתן ללמוד מיחסי הידידות על העדר כוונה פלילית. מתן טובות הנאה (בשיעור סביר בנסיבות העניין), כאשר הוא נעשה בין ידידים, עשוי לשלול קיומה שלכוונה לקחת (או לתת) שוחד...
החלפת טובות הנאה (עד גבול מסויים) הוא דבר מקובל בין ידידים. עם היווצרם של יחסי ידידות לא ניתן להקפיד על 'קוצו של יוד' בהתחשבנות שבין הידידים. ישנם מצבים שבהם טובת ההנאה היא טבעית ליחסי הידידות. פועל יוצא של יחסי ידידות הוא הענקה של טובות הנאה בין הידידים.

החברות מאופיינת על-ידי הקשרים ההדוקים שבין החברים. דווקא שלילת האפשרות להענקת טובות הנאה עלולה לפגוע פגיעה חמורה ביחסים שבין החברים. כך, למשל, ניתן לומר ששלילת האפשרות מחבר אחד להעניק לחברו מתנה לרגל ארועים משמחים בחייו (ימי הולדת, קבלת משרה חדשה וכיו"ב) יש בה כדי לפגוע ביחסים שבין השניים. חוזקה של החברות נמדד ביכולת לסמוך על הידיד בעת צרה, על היכולת להישען עליו בעת מצוקה, על היכולת לפנות אליו לקבלת עזרה (כלכלית) בשעת דוחק. מתן עזרה, ואפילו יהיה מדובר בסכומי כסף ניכרים, בשעה שכזו, לא רק שלא תחשב למעשה פסול (חוקית ומוסרית), אלא שיהא בה משום קידום של יחסי החברות, יהא בה משום קידום של ערך לגיטימי אשר לא רק שאין לגנותו אלא שהחברה צריכה לתמוך בו ולעודדו.
לו היתה נשללת מעובד הציבור האפשרות לקבל טובת הנאה בכל מקרה, הרי שהיה נשללת ממנו, במידה רבה, האפשרות לרכוש חברים. עם זאת יש
לבחון בכל מקרה האם אכן מדובר ביחסי ידידות. יש לבחון האם אין הנאשמים מנסים לעטוף את מערכת היחסים שביניהם באיצטלה של ידידות כדי להתחמק מהסנקציה הפלילית. לא בכסות פורמאלית המדובר, אלא על בית המשפט להשתכנע שאכן הרציונאל העומד בבסיס המתת הינו יחסי הידידות שבין הנאשמים ולא הכוונה לזכות בטובת הנאה שלא כדין. יתכן, לעיתים, שההבחנה בין שני סוגי המקרים תהא קשה... במקרים שכאלה מן הראוי לפרש כל ספק לטובת הנאשמים. במקרים אלה מן הראוי להניח, שקיימת מערכת נסיבתית המתיישבת עם חפותו של הנאשם".
7. טעם נוסף של בית המשפט קמא לזיכוים של המשיבים מעבירת השוחד היה כי הבחינה העובדתית של כל אחד מן האישומים מעלה כי לא הוכח שסובחי נתן כלל מתת לגנות, וכי המשיבים נתנו לכל מערכת עובדות שעמדה ביסוד כל אישום הסבר השומט את התשתית העובדתית שהעמידה התביעה להוכחתה של עבירת השוחד. עוד קבע בית המשפט קמא כי גנות לא סטה מן השורה אף לא באחד מן המקרים שהביאה התביעה כדי לבסס את טענתה כי סובחי זכה בתמורה בעבור שוחד שנתן.
8. אשר לאישום השביעי, שבו הואשם, כאמור, גנות בעבירה לפי סעיף 280 לחוק העונשין, סבר בית המשפט קמא כי הפרשנות הראויה לסעיף זה היא כי העבירה מתגבשת רק כשהשימוש בכוח המשרה מופנה "כלפי חוץ", ולא "כלפי פנים". רוצה לומר, כלפי אזרח שאינו שוטר, ולא כלפי שוטר. ומכל מקום, פנייתו של גנות לאותו שוטר, כי יסייע בידיו, הייתה בגדר פנייה לגיטימית, ולא ניצול לרעה של סמכותו כלפי פקודו.
9. כידוע, אחד הרכיבים העובדתיים של העבירה של לקיחת שוחד לפי סעיף 290(א) לחוק העונשין, שהיא עבירה התנהגותית, הוא, כי הלקיחה תהא "בעד פעולה הקשורה בתפקידו" של עובד הציבור, בין שהלקיחה היא בעד פעולה מסוימת ובין שהיא בעד משוא פנים בדרך כלל. אל היסודות העובדתיים צריכה להתלוות מחשבה פלילית של הנוטל, שהיא מודעותו בפועל לטיב המעשה (נטילת השוחד בעד פעולה הקשורה בתפקידו) ולנסיבות (היותו עובד ציבור) (ראה ע"פ 5046/93 מדינת ישראל נ' הוכמן [1]). מודעות זו יש שהיא מתבטאת בעצימת עיניים, המשמשת תחליף לידיעה (סעיף 20(ג)(1) לחוק העונשין).
בית המשפט קמא מעלה אומנם מבחן אחר לשם הקביעה כי נעברה עבירת שוחד, תוך הפניה למשפט האמריקני ולמאמרו של ד"ר מ' קרמניצר, "האם חסרי עבירות אנחנו?" משפטים יג (תשמ"ג-מ"ד) 159, 163, והוא מבחן התלות -

"היינו, בהתקיים תלות של נותן השוחד במקבלו, תלות אשר אינה מתירה (צ"ל: מותירה) בידי נותן השוחד כל אפשרות מלבד מתן השוחד... המבחן לקיומו של שוחד הינם יחסי תלות".
ומוסיף השופט המלומד כי לו היה נוקט את המבחן האמריקני -

"דומה שהיה מקום לזכות את הנאשמים מאישומי השוחד. אך מבחן זה טרם נבחן בפסיקה הישראלית (ונראה שהפסיקה הישראלית אף מסתייגת ממנו), ולכן איני מוצא מקום להכריע בשאלה זו בפסק דין זה".
הנה כי כן, אף בהנחה (שעליה חולקת עו"ד בן-אור, באת-כוחה המלומדת של המדינה) כי בית המשפט קמא הציג את הילכות השוחד במשפט האמריקני כהילכתן, ואף אם מבין שורותיה של הכרעת הדין ניתן ללמוד כי לדעת השופט המלומד ראוי הוא שנאמץ את "מבחן התלות", הרי שהבהיר השופט המלומד כי ער הוא לכך שמבחן זה אינו נוהג בפסיקתנו, ש"אף מסתייגת ממנו", ולפיכך לא יכריע את הדין על-פיו. משכך, לא ניתן לומר, כטענת המדינה, כי בית המשפט נשאר תחת השפעה מדריכה של ניתוח משפטי מוטעה, המצמצם את גדריה של עבירת השוחד, וכי למקרא דבריו של בית המשפט "קשה שלא להתרשם, כי האופן בו ראה בית המשפט קמא את הגישה האמריקנית, השפיע על תפיסתו את מערכת היחסים בין המשיבים, ועל תפיסתו את ההצדקה העקרונית לראות במערכת יחסים זו מערכת של נתינת שוחד וקבלת תמורה עבורו".
10. עוד טוענת באת-כוחה המלומדת של המדינה, כי בית המשפט קמא הדריך עצמו שלא כהלכה, שעה שקבע כי יש להביא בחשבון - בנוסף למערכת היחסים שבין המשיבים, ובנוסף לטיבה ולשיעורה של טובת ההנאה ולנסיבות שבהן ניתנה טובת ההנאה - גם את מצבם הכלכלי של הצדדים. שכן, לדעת בית המשפט קמא "יש להבדיל בין מתת כספי שיינתן על-ידי מחוסר עבודה לבין אותו מתת כספי שיינתן על-ידי איל הון".
אכן, מצבם הכלכלי של הצדדים אינו יכול להימנות בין הנסיבות הרלוואנטיות ולהיות מבחן בעל ערך נורמאטיבי, לצורך הקביעה אם המדובר בשוחד. לא סביר הוא כי תהיה התייחסות שונה למתת חריגה מן המקובל, כשהיא ניתנת על-ידי בעל אמצעים או על-ידי חסר אמצעים. העובדה כי בעל האמצעים יכול "להרשות לעצמו", לא יכולה בכגון זה לשנות דבר.
לטובת הנאה המהווה שוחד ישנה משמעות אובייקטיבית, ולגבי כל נתינה, שאינה קלת ערך (ראה סעיף 34יז לחוק העונשין), קמה הנחה כי יש בה ליצור מחויבות מצד המקבל כלפי הנותן. הדגש אינו על ערכה של ההטבה, לא מבחינת הנותן ולא מבחינת המקבל, אלא בהנאה הגלומה במתת מן הבחינה האובייקטיבית.

11. ועוד בעניין השוחד. בהכרעת הדין אמר בית המשפט קמא:
"טובות ההנאה שניתנו לגנות על-ידי טאנוס ניתנו החל מחודש יוני 1992.
לפני מועד זה, לא ניטען בכתב האישום שגנות קיבל שוחד כלשהו מטאנוס.
לעומת זאת, האירוע הרביעי... ראשיתו שנה קודם לכן, בחודש יוני 1991.
איני רואה כיצד ניתן לטעון שהתמורה קדמה לקבלת השוחד. לא רק, שאין בתאור העובדתי שכזה הגיון, אלא שאין לו כל בסיס בחוק. ההסתמכות של התביעה על המלים 'לכתחילה או בדיעבד' המופיעות בסעיף 293(5) לחוק, היא שגויה. סעיף זה מתייחס אך ורק לשוחד שניתן באמצעות אדם אחר, וכוונת הסעיף לאפשר את החלת העבירה גם על מצב שבו ניתן השוחד לאדם אחר ורק לאחר מכן מגיע דבר הנתינה למודעותו של מקבל השוחד. אין בסעיף זה כדי להכשיר אפשרות של מתן תמורה לשוחד לפני קבלתו. אדם יתן תמורה אך ורק כאשר הוא מודע לכך שקיבל שוחד (או שהוא יודע בוודאות שתוך פרק זמן קצר יקבל שוחד). לא ניתן לטעון, שארוע שקרה שנה לפני קבלת השוחד קשור למתן טובת ההנאה, ועל כן לא ניתן (לוגית) לראות בו תמורה (יצויין שלא מצאתי בפסק הדין אליו הפנתה התובעת - ע"פ 534/78 קוביליו נ' מדינת ישראל, פ"ד לד (2) 281 - תימוכין לגישתה, כי ניתן לתת תמורה לפני קבלת השוחד)".
12. סבורני, כי טעה בית המשפט קמא בפירוש הוראת סעיף 293(5) לחוק העונשין.
על-פי סעיף זה אין נפקא מינה בשוחד:
"אם ניתן מידי הנותן או באמצעות אדם אחר; אם ניתן לידי הלוקח או לידי אדם אחר בשביל הלוקח; אם לכתחילה או בדיעבד...".
העולה מסעיף זה כי שוחד יכול שיינתן בדיעבד, בתמורה לפעולתו של עובד הציבור שנעשתה קודם לכן, וכך נפסק כבר בעבר. בע"פ 584/72 פישר נ' מדינת ישראל [2], בעמ' 839, דחה השופט ברנזון את הטענה כי "הכוונה הפלילית לבקש או לקבל שוחד בעד פעולה הקשורה בתפקיד צריכה להיות קיימת אם לפני עשיית הפעולה או בשעת עשייתה", ואמר:
"אין זה חשוב מתי עולה בדעתו של עובד הציבור לבקש או לקבל את 'התמורה' עבור מעשהו... 'בדיעבד' - כלומר אחרי ש'עבד', אחר גמר המעשה. אין איפוא נפקא מינה אם לקיחת השוחד היא אחרי המעשה, והכוונה נוצרת וקיימת בשעת הלקיחה" (שם, בעמ' 839-840).
והדברים שנאמרו בע"פ 534/78 קוביליו נ' מדינת ישראל [3] שאליו הופנה בית המשפט קמא, אכן יפים לענייננו. גם עמדתו של בא-כוחו המלומד של גנות היא, כי "קביעתו של כב' בית המשפט קמא בבר העדר יכולת משפטית לקיומה של עבירת השוחד במקרה של קיום תמורה מוקדמת איננה הפרופוזיציה המשפטית שאנו טוענים אותה". והוא מוסיף, בצדק, כי "ככל שחלף זמן רב יותר בין הפעולה לבין המתת, כך תחלש סבירותה של הפרופוזיציה לפיה התקיים קשר ה'בעד' בין שני אלו".
13. לעניין היסוד הנפשי שבעבירת השוחד פותחה בפסיקה הנחה שבעובדה כי עובד ציבור יודע כי "'הנזקקים לשירותיו אינם נותנים לו מתנותיהם, אלא כדי שיטה להם חסד במילוי תפקידו'" (ע"פ 621/78 אסא נ' מדינת ישראל [4] , בעמ' 79; וכן ראה ע"פ 419/92, 643, 651 מדינת ישראל נ' כהן ואח'; סיבוני ואח' נ' מדינת ישראל [5], בעמ' 829).

האם יחסי ידידות סותרים חזקה זו? אכן, וכך עולה גם מהכרעת הדין: יחסי ידידות וחברות בין הנותן למקבל אינם מהווים כשלעצמם חיסיון מפני הרשעה בעבירת שוחד, כשם שמתת קטנה אינה ערובה לכך כי אינה שוחד. טיבם של יחסי החברות וגודל המתת נמנים עם הגורמים שיש ליתן את הדעת עליהם, לצורך הכרעה בשאלה אם היה במתת משום עבירת שוחד. המבחן תמיד הוא מבחן המטרה, של הנתינה או הלקיחה, והמטרה נקבעת על-פי ראייה כוללת של הנסיבות. שהרי אין המטרה גלויה, דרך כלל, לעין כול, ועל בית משפט לעמוד עליה מתוך ניסיון החיים, השכל הישר ומכלול נסיבותיו של כל מקרה.
14. בית המשפט קמא ציין, בצדק, כי בבוא בית המשפט לקבוע אם נתקיימו יחסי ידידות בין הצדדים, עליו להיזהר מפני הצגה מלאכותית של יחסים כאלה, כמסווה למתת פסולה. אולם על בית המשפט לא רק להשתכנע כי בין הנותן והמקבל אכן התקיימו יחסי ידידות, אלא עליו גם להשתכנע כי יחסי ידידות אלה אינם נובעים מיחסי עבודה או קשורים אליהם. ש"אפילו אם נוצרה ידידות אישית בין עובד הציבור ובין האזרח, גם אז חובה על עובד הציבור להמנע מקבלת טובות הנאה כל עוד נמשך המגע בין שניהם במילוי תפקידו" (ע"פ 8/77 [6]). הכלל בנדון זה ברור, והוא נובע מהערך המוגן על-ידי עבירת השוחד, שהוא "הרצון למנוע מעובד ציבור להימצא במצב דברים שבו בשל קבלת מתת ממי שנזקק לשירותיו הוא מעמיד עצמו במצב של התחייבות ושל ציפייה להדדיות, העשויים להשפיע על שיקול-דעתו השלטוני", ו"הרצון למנוע מעובד הציבור מלהימצא במצב של ניגוד עניינים, שכן עצם ההימצאות במצב דברים זה פוגעת באמון הציבור בשירות הציבורי" (ע"פ 5046/93 [1] הנ"ל, בעמ' 10). הכלל הוא, כי עובד ציבור אינו רשאי לקבל טובת הנאה, אף מידיד, כל עד קיים מגע כלשהו ביניהם במסגרת תפקידו של עובד הציבור. התנזרות מקבלת טובות הנאה אינה מונעת הרחבת מעגל החברים של עובד הציבור, ואין מקום לאמירה הגורפת של בית המשפט קמא כי "לו היתה נשללת מעובד הציבור האפשרות לקבל טובת הנאה בכל מקרה, הרי שהייתה נשללת ממנו, במידה רבה, האפשרות לרכוש חברים".
אך ברור הוא כי הדברים שאמרנו מחייבים סייג, והוא ש -
"גם כאן יש גבול לאיסור, ובית המשפט לא ישים לב לטובות פעוטות הרגילות בחיי יום-יום. זה תלוי בהערכת נסיבותיו של כל מקרה בהתאם לכתבו ולרוחו של החוק, ואי-אפשר להגדיר דברים אלו הגדרה יותר מדוייקת" (ע"פ 214/53 הלפרין נ' היועץ המשפטי ו-ערעור נגדי [7], בעמ' 515).
"ככל שההיכרות האישית יותר רופפת, טובת-ההנאה יותר 'נכבדה', או הקשר עם התפקיד יותר אמיץ, כן תגבר הנטיה להסיק מן הנסיבות של הנתינה והלקיחה את היסוד הנפשי הנדרש" (ע"פ 794/77 חייט נ' מדינת ישראל [8], בעמ' 130). לפיכך, קבלת טובת הנאה סבירה ומקובלת בין ידידים תיראה לכאורה כמעשה תמים, אלא אם הוכח מן הנסיבות היפוכו של דבר, ו"ככל שהדבר שניתן ונלקח הוא יותר מקובל, תצטרך הראיה לסתור להיות יותר חזקה" (ע"פ 794/77 [8] הנ"ל, שם). כך הוא אם תצליח התביעה להצביע על נסיבות שמהן עולה כי ביחסי הידידות מעורבת אהבה התלויה בדבר, ועל-כן הטעם למתן טובת ההנאה אינו נעוץ רק בידידות לשמה, אלא כרוך בו גם היבט אינטרסאנטי, הקשור להיותו של המקבל עובד ציבור שהנותן נזקק, או ייזקק, לשירותיו.
15. לטענת המדינה, לא ירד בית המשפט קמא לנבכי היחסים שבין גנות לסובחי, ולא עמד על טיבם של יחסים אלה מתוך ראיית המכלול. בית המשפט קמא שגה בכך שלא נתן את דעתו כי מערכת היחסים שבין המשיבים נוצרה על-רקע של יחסי עבודה, וכי סובחי היה עשוי להיזקק מעת לעת לשירותי המשטרה, ועל-כן היה לו עניין רב לטפח קשרים הדוקים עם גנות . היבט זה של החברות לא זכה, לטענת המדינה, להתייחסות בשקילת הראיות. בית המשפט קמא נמנע מלשקול את המשמעות שיש לייחס לראיות אלה, והתעלם מהמערכת המשולבת של יחסי הגומלין שבין המשיבים.
מנגד מפנה עו"ד וינרוט, בא-כוחו המלומד של גנות , לקביעותיו המפורשות של בית המשפט קמא כי ההיבט הדומינאנטי ביחסים שבין המשיבים לא היה ההיבט האינטרסאנטי, וכי היו אלה "יחסי חברות כנים ואמיתיים". לטענתו, יש בטענת המדינה לא רק השגה עובדתית מובהקת, אלא שהשגה זו הינה חסרת יסוד. מדינה, לטענתו, מנסה ליצור תיזה רעועה, שלפיה נזקק קבלן כמו סובחי "באופן טבעי לשירותים משטרתיים, וממילא יש לעולם להטביע חותם אינטרסנטי בכל מערכת יחסים הנקשרת בינו לבין קצין משטרה". והרי גנות וסובחי היו מיודדים בידידות הדוקה משך עשור שלם, בלי שהיה מגע תפקידי אחד ביניהם. עובדה היא, טוען בא-כוחו של גנות , "שמעולם לא נזקקו בני משפחת טאנוס כקבלנים לגנות", ו"הנחת הטבעיות" שמניחה המדינה, בדבר ההיזקקות של סובחי, כקבלן, לשירותי המשטרה, "אין לה ידיים ורגליים".
16. תחילת היכרותם של גנות וסובחי הייתה בנסיבות שבהן נזקק גנות לשירותיו של סובחי, כשביקש להשתמש במשרדיו לצורך תצפיות משטרתיות. האינטרס המקצועי של גנות לקשר עם סובחי, כאחד מנכבדי העדה הנוצרית-אורתודוקסית בנצרת, נמשך גם אחרי כן. כך תיאר גנות , כיצד השיג את השפעת האחים טאנוס להרגעת הרוחות באירועים רגישים (כגון הקמת בית סוהר במבנה של פיקוד הצפון, ובמהומות אחרי הרצח במערת המכפלה). משמע, כי מבחינתו של גנות ניתן לומר כי הוא פיתח את יחסי הידידות גם לצרכים תועלתניים המתחייבים מתפקידו. ובכך אין, כמובן, כל פסול, במיוחד בעיר מורכבת כמו נצרת, עם רגישויות מיוחדות, ומח בין-עדתי ותוך-עדתי.
על מידת הידידות אמר גנות באחת מהודעותיו במשטרה (מוצג ת/57):
"יחסים של הרבה מאד שנים ביקורים שליחת פרחים בחגים הוא אלי ואני אליו התייעצויות בנושאים שיכולים לסייע לי לדוגמא איזה קבלן לקחת לסיד וכדומה. נפגשנו לא יותר מפעם בשבועיים חודש ברחוב הראשי אפילו לא בילינו יחד אולי פעם או פעמיים. אני השתתפתי בברית של בניו הוא השתתף בבת מצוה של הבת שלי וזאת מערכת היחסים בינינו" (ההדגשות שלי - א' ג').
תיאור זה אינו הולם במדויק את זה של סובחי בעדותו (בעמ' 891) כי: "אנחנו יוצאים ביחד... אנחנו חברים ויצאנו ביחד... אני ואשתי ויעקב ואשתו".
על-כן, אין תמה כי גם בית המשפט קמא מציין כי "ניתן לתאר מערכות יחסים הדוקות מזו שבין הנאשמים".

17. האם ניתן לייחס גם לסובחי שיקולים אינטרסאנטיים לידידות?
כפי שציין בא-כוחו של גנות -
"העדה הנוצרית-אורתודוקסית בנצרת מפולגת ומשוסעת. משפחת טאנוס עומדת במרכזה של מחלוקת קשה מאד בין הפלגים בעדה. המחלוקת הזו שהוגדרה על-ידי כולם כמחלוקת ממאירה עמדה ברקע של כל התיק הזה".
מציאות זו גרמה לכך כי לסובחי היו יריבים ואויבים מקרב העדה, ביניהם מבקשי רעתו. בנסיבות אלה אין צרך בדמיון רב כדי להסיק כי לסובחי היה עניין רב בקשרים הדוקים עם קצין משטרה בכיר במחוז, שיהיו ידועים בשער בת רבים, כפי שאכן היו ידועים קשריו עם גנות . לא ייפלא אפוא כי קשרים אלה, שהיו ידועים לכול, הם שהביאו את עו"ד מועין חורי, אחד מיריביה של משפחת טאנוס, לבקש כי תלונה שהגיש על תקיפתו, ושבה נקב בשמם של האחים טאנוס כמי שהוא חושד בהם ששלחו את התוקף לפגוע בו, לא תטופל במשטרת נצרת. כמו כן קשרים אלה הביאו את קצין המודיעין של תחנת נצרת, ישראל טוביה, לתת "עצה טובה" למפקד התחנה שלא לטפל בחקירה שנגעה לתקיפת נהגו של בדיע, ו"למכור" את התיק למרחב או למחוז כי הוא "קטן עלינו", תוך שהוא מזכיר לו "גם את הקשרים שיש לאותה משפחה עם מפקד המחוז גנות " ומתריע בפניו "שמדובר במשפחת טאנוס ויש להם קשרים עם מפקד המחוז" (בעמ' 295, 296).
ולא זו בלבד, אלא שתנ"צ איתן שטיין העיד (בעמ' 255) כי משפחת טאנוס, כבעלי חברת בנייה -

"לא אחת נזקקו לשירותי המשטרה. זכור לי אתר אחד לפחות, כשבנו בית ספר באזור בית זרזיר, התלוננו שם מספר מקרים של גניבות, של גרימת נזק, שהיינו אמורים להגיש שמה שירותים והיה לנו - מה שנקרא - דו שיח בנושא זה".
עניין אחר עולה מעדותו של רפ"ק אליהו דינור. עד זה העיד (בעמ' 607-608) כי בשנת 1984 סובחי "נעצר ונכלא באשמת אי ציות להוראות שוטר במדים" (אירוע שסובחי עצמו הזכיר לו כשהובא לחקירה למשטרה בעקבות פרשה שהועלתה בכתב האישום וכונתה "פרשת דינור"). לא למותר להוסיף כי לדברי העד (בעמ' 619) פנה אליו אז גנות בעניין מעצר זה.
18. סובחי אכן הינו איש רעים להתרועע, ונוצרו בינו ובין גנות יחסי ידידות.
אולם מאידך-גיסא לא ניתן לראות את הידידות שביניהם כנטולת כל אינטרס, ולכל אחד מהם היה עניין משלו לטפח את הידידות. ראיית בית המשפט קמא את הידידות שבין השניים כתמימה וכחסרת פניות אינה משקפת את התמונה בשלמותה. ידידות בין בעל תפקיד לבין מי שגלוי הוא כי קיימת אפשרות סבירה שייזקק לשירותיו, אינה יוצרת הנחה בדבר שלילת המודעות לקשר שבין המתת לבין התפקיד שממלא מקבל המתת. מהיבט נורמאטיבי זה יש לבחון את טובות ההנאה שבנתינתן ובקבלתן הואשמו המשיבים בפרשיות השוחד.
19. מסקנת הביניים העולה מן המקובץ היא כי הטעם הראשון שנתן בית המשפט קמא לזיכוים של המשיבים מעבירת השוחד אינו יכול לעמוד, למעט באישום החמישי, כמבואר להלן. ואפילו הייתה עומדת גישתו המורה של בית המשפט קמא, שלפיה אין לראות את טובות ההנאה, שעל-פי הנטען נתן סובחי לגנות, כשוחד, אלא כטובות הנאה הניתנות במסגרת יחסי חברות לגיטימיים, בוודאי היה מקום להרשיע את גנות בעבירה של מירמה והפרת אמונים לפי סעיף 284 לחוק העונשין (אם קבלתן של טובות ההנאה הייתה מוכחת).
לעניין זה אמר בית המשפט:
"הזיכוי של גנות מאשמת השוחד המיוחסת לו נבע מהקביעה כי לא היתה לו מודעות לכך שהתנהגותו הינה בעלת אופי פלילי. בין אם השלילה של המודעות מתבססת על קשר החברות שבינו לבין טאנוס, ובין אם היא מתבססת על ההסברים הספציפיים לכל פרט אישום, הרי שהמודעות לעבירה פלילית לא היתה לו. משכך הם פני הדברים, לא ניתן להרשיעו גם בעבירת של מרמה והפרת אמונים... משקבעתי כי אין פסול בהתנהגותו של גנות , וכי לא ניתן לקבוע מעל לכל ספק סביר כי היה מודע לכך שיש פסול בהתנהגותו זו, והיות וקבעתי כי גנות הציג תיאוריות סבירות המתיישבות עם חפותו (קרי, עם העדר מודעות) לגבי כל פרט אישום, והיות ועבירות המרמה והפרת אמונים מתייחסות לאותה מסכת עובדתית, הרי משעה שזוכה הנאשם מעבירת השוחד, יש לזכותו גם מעבירה של מרמה והפרת אמונים".
אכן, המכנה המשותף לעבירת השוחד ולעבירה של מירמה והפרת אמונים היא בקבלת טובות ההנאה (בהנחה כי הוכח שאלה ניתנו לגנות). אולם אין משמעות הדבר כי משזוכה גנות מקבלת שוחד מחמת היעדר מחשבה פלילית, בהכרח יש לזכותו גם מעבירה של מירמה והפרת אמונים.
אם החברות בין גנות וסובחי הייתה כזו שאין לייחס להם מודעות כי טובות ההנאה, כפי שהן מפורטות בכתב האישום, הינן מתת שוחד, גם אז העמידו טובות הנאה אלה את גנות (אם קיבל אותן) במצב הנחזה לניגוד עניינים. במצב זה היה על גנות להימנע ממעורבות כלשהי בעניינים הקשורים לידידו סובחי, אפילו לא הייתה במעורבות סטייה מן השורה. שכן, אם בעבירת השוחד אין נפקא מינה אם נלקח בעד סטייה מהשורה (סעיף 293(7) לחוק העונשין), על אחת כמה וכמה ב"עבירת סל" שבסעיף 284 לחוק העונשין. מעורבות יתרה בנסיבות כאלה יוצרת על פניה חשד למשוא פנים, ובכך נפגע אמון הציבור במשטרה. ואכן הוכח כי סובחי נזקק לשירותי המשטרה וכי גנות לא הדיר עצמו ממעורבות, אם כי לטענתו, שנתקבלה על דעת בית המשפט קמא, פעל כשורה וללא משוא פנים.
בעניין המעורבות אזכיר את הפרשה הנוגעת לתקיפת נהגו של בדיע, שלגביה הודתה אומנם באת-כוח המדינה בבית המשפט קמא, כי "אין ראיה כי נעשו בה מעשים פסולים של ממש". נהגו של בדיע הותקף ונפצע פצעים חמורים, וחקירה ראשונית של האירוע החלה באותו לילה בתחנת נצרת עילית. למחרת בבוקר התייצבו סובחי, בדיע והפטריארך של העדה הנוצרית-אורתודוקסית אצל גנות . איני רואה מקום להיכנס למחלוקת שבין הצדדים מה נתבקש באותה שיחה עם גנות , ומי הוא זה שביקש את הבקשה. עובדה היא כי המדובר היה בנושא חקירה שבו היה לסובחי עניין, ולאחר שהתייעץ גנות עם סנ"צ גולן, קצין אח"ק מחוזי, הוחלט כי תחנת נצרת לא תחקור וכי החקירה תופנה ליחידה בראשותו של הקצין חיים סומך.
גם בפרשה אחרת, שכונתה פרשת הקצין דינור, התערב גנות בעניינו של סובחי, והפעם במידה רבה יותר. במקרה זה התלונן במשטרה אחד משכניהם של האחים טאנוס כי הם תקפו אותו וניפצו את פנסי רכבו. הקצין דינור שלח שוטרים למקום האירוע, ואלה ביקשו משני האחים טאנוס להתלוות אליהם למשטרה, חרף שעת הלילה המאוחרת ומצב בריאותו של בדיע, שהציג לפניהם תעודה רפואית על כך. סובחי טלפן אז לגנות, ובעקבות שיחתו טלפן גנות לקצין דינור, שהיה אותו לילה המפקד התורן בתחנה, וביקשו לצאת בעצמו למקום. תוך שהותו של הקצין דינור במקום הגיעה אליו שיחת טלפן נוספת מגנות, סמוך לחצות הלילה. בשיחה זו שאל גנות את דינור מה הוא מתכוון לעשות, ודינור השיב לו כי זו עבירה המחייבת מעצר. על כך הגיב גנות "טוב - תשקול את הדברים היטב", וסגר את הטלפון. לאחר השיחה השאיר דינור את בדיע בביתו, ואילו את סובחי לקח לתחנת המשטרה, חקר אותו והחזירו לביתו. כשנשאל דינור מדוע לא כלא את סובחי, השיב (בעמ' 609-610):
"אולי ההשפעה של ההתערבות של מר גנות , חששתי. חשבתי ש... הוא לא ביקש ממני פה לעשות שום דבר אבל... הפנייה שלו... תראה, בטלפון האחרון שדיברנו היה - תשקול את הדברים היטב. אין בזה בקשה מיוחדת, אבל אני הבנתי באותו רגע, שהבקשה שלו היא שאני אשחרר אותו, שלא יעצרו אותו".
והשאלה המתבקשת גם כאן היא, האם ראוי היה כי גנות יתערב כשמדובר בידידו? האם לא היה על גנות להניח כי הקצין דינור יפרש את דבריו כפי שפירשם, ביודעו את יחסי הידידות שבין גנות לסובחי? איני סבור כי ניתן בנסיבות אלה לומר את שאמר בית המשפט קמא חד-משמעית, "שיש לברך על התערבות שכזו", שהיה בה "כדי להביא למניעת מעצר בלתי הכרחי, שהרי גנות לא ידע כלל - כשהתקשר לקצין דינור - כי בדעתו של זה לעצור את סובחי, ולא לשם מניעת מעצר הקשר.
איני רואה צורך להידרש ליתר פרטיה של פרשה זו, שבסופה נסגר התיק נגד האחים טאנוס, אחרי שהוגש כתב-אישום נגדם. זאת לאור קביעת בית המשפט כי התיק לא נסגר על-ידי גנות , ו"גם אם היתה התערבות מצדו של גנות , היא היתה מינורית, ולא היא שהביאה לסגירתו של התיק". רק אומר כי אינני משוחרר מהספק אם סגירת התיק והתנצלות המשטרה בפני האחים טאנוס (שהתלוננו על התנהגותו של הקצין דינור) התחייבו בהכרח מן הנסיבות. זאת, שעה שהקצין דינור העיד (בעמ' 605) כי ראה במקום האירוע את המתלונן כשהוא "פגוע בפניו וזב דם בפנים, בעיקר באזור השפתיים, ורכב שחנה בצמוד לבלוק שלו, ששני הפנסים שלו שבורים", וכששאל את המתלונן מה קרה, סיפר לו "ששני האחים של משפחת טאנוס הרביצו לו ושברו לו את האוטו". האם היה יסוד לחשוב כי המתלונן פצע את עצמו? האם עלה חשד בלב מישהו כי לא האחים טאנוס הם התוקפים? תמהני! לא פחות תמוהים דבריה של סנ"צ חדווה וולפוביץ, בחוות הדעת (המודפסת) שנתנה, כי ראוי התיק נגד האחים טאנוס "להגנז באין ראיות מספיקות להוכחת האשמות", באומרה:

"בשים לב לנפשות הפועלות, קרי הקובלים-החשודים באירוע טוב היה עושה רפ"ק דינור אם היה נעתר לבקשתם והסכים לדחות החקירה למחרת בבוקר. מדובר במשפחת טנוס - משפחה מכובדת בקהילה הנוצרית הערבית בנצרת אשר אין להתעלם ממנה ועלינו להתחשב בה בפעולותינו השונות. ראוי שנושא זה יובהר לכלל שוטרי התחנה על-מנת למנוע השנות מקרים דומים בעתיד".
ואם לכך לא קוראים "פרוטקציה", אינני מבין מונח זה.
אם אומנם קיבל גנות את טובות ההנאה כפי שנטען בכתב האישום כי קיבלן, כי אז עברו, לטעמי, המשיבים את עבירת השוחד (למעט באישום החמישי, שיידון להלן), ולפחות עבר גנות את העבירה של מירמה והפרת אמונים.
20. כאן מגיעים אנו לשאלה המכרעת, האם יש מקום להתערבותנו בטעם השני שנתן בית המשפט קמא לזיכוי המשיבים מעבירת השוחד, והוא כי מבחינה עובדתית לא הוכח המתת. בנדון זה סבורני כי לפנינו ערעור עובדתי על קביעות של מהימנות שקבע בית המשפט קמא.
בית המשפט קמא קיבל עקרונית את גירסת המשיבים כגירסה אמינה, או שלא דחה את גירסתם כבלתי אמינה, ובכך חרץ למעשה את גורל המשפט. לכך הוסיף אמון בדבריהם של עדים אחרים שתמכו בגירסתם של המשיבים.
אכן, לא אכחד כי מצאתי דברי טעם בטיעוניה של באת-כוחה המלומדת של המדינה נגד המימצאים העובדתיים שקבע בית המשפט קמא. אפשר, כי אילו ישבתי אני בערכאה ראשונה, לא היו קביעותיי כקביעותיו של בית המשפט קמא, אשר ציין בעצמו באישום השלישי כי "התיאוריה שאותה העלו הנאשמים מצויה על הגבול הדק שבין סביר ללא סביר. כדי לקבלה יש צורך במתיחה עד למקסימום האפשרי של מבחני הסבירות וההגיון", וכי "ניתן לקבל, ולו גם בדוחק את הסברם של הנאשמים". אולם חזקה עלינו הילכתו המושרשת של בית משפט זה כי דרגת הערעור אינה מתערבת, דרך כלל, במימצאים העובדתיים הנקבעים על-ידי הדרגה הראשונה, שגבתה את הראיות והתרשמה מהעדים, "אלא אם כן הוכחה טעות בולטת בשיקוליו או פגם אחר, היורד לשורשו של עניין" (ע"פ 281/82 אבו חצירה נ' מדינת ישראל וערעור שכנגד [9], בעמ' 684).
ולא ניתן לומר כי יוצא מן הכלל אשר כזה חל בענייננו. איני רואה כי בידינו עתה כערכאת ערעור לקבוע מימצאים שבמהימנות לגבי עדים שלא שמענו. מטעם זה איני רואה מקום לפרט אחת לאחת את קביעותיו של בית המשפט קמא בכל פרשה, בנוגע לאמינות העדים ובנוגע לעובדות הנגזרות מכך, ואת ההשגות עליהן בערעור, למעט "פרשת המסיבה" שבאישום החמישי.
21. באישום החמישי נטען כי סובחי ערך בביתו מסיבה לכבודו של גנות . בית המשפט לא היה מוכן לקבוע כי המסיבה נערכה רק לכבודו של גנות , ולדעתו -
"יש מקום להניח שלא זו היתה הסיבה הבלעדית למסיבה... על פני הדברים, הסיבה למסיבה היתה משולבת (הן לחנוכת ביתו של סובחי והן לכבודו של גנות שהתמנה למפקד המחוז - א' ג'). כאשר כל אורח במסיבה רואה בה פן אחר שלה".
איני רואה אפשרות כי נקבל את טענת המדינה כי לנוכח שינויי הגירסאות והשקרים של העדים השונים בנוגע לעילת המסיבה, יש לקבוע כמימצא, על-פי החומר שלפנינו בלבד, כי המסיבה נערכה רק לכבודו של גנות . אלא שלטענת המדינה, גם אם עילתה של המסיבה הייתה משולבת: חנוכת ביתו של סובחי וחגיגת מינויו של גנות , גם אז יש בכך משום מתן שוחד, בהתחשב בנסיבות בכללותן.
בדונו באישום זה ציין בית המשפט קמא:
"גם אם מניחים שהמסיבה נערכה לכבודו של גנות , אין בכך כדי לבסס הרשעה.
לבד מכך, שאני סבור שמסיבה שכזו מקובלת ביחסים שבין חברים, ועל כן היא נגזרת במישרין מיחסי הידידות שבין הנאשמים (ואף אין טבעית ממנה ליחסי ידידות אלו), הרי שיש בפורום שבו נערכה המסיבה כדי לשלול כל הנחה של כוונה פלילית... איני יכול לקבל עמדה לפיה אדם, אשר מודע לכך שהוא נוטל שוחד, יבצע זאת במסיבה פומבית, עם עשרות מוזמנים, לפני כל הצמרת הבכירה של משטרת ישראל, ובנוכחות מפכ"ל המשטרה.. . לא יתכן, כי גנות יהיה מודע מצד אחד לאופי הפלילי של מעשיו וכי יזמין את מפכ"ל המשטרה לאירוע מצד שני... לא יתכן שטאנוס יתכוון ליתן שוחד, ויחליט להזמין לאירוע את כל הקצינים הבכירים במשטרה שהוא מכיר כדי שיהיו עדים למתן טובת ההנאה האסורה... יש למדוד את היקף טובת ההנאה אל מול הסיכון שבחשיפת העבירה... העובדה שהמדובר בנוהג כה נפוץ, אשר כל אחד מהקצינים שהעידו ציין שהשתתף במספר רב של מסיבות מעין זו... יש בה כדי לשלול אפשרות של כוונה פלילית מצד הנאשמים. לא יתכן שהאדם הסביר יניח, כי יש פסול בעריכת מסיבה, כאשר מסיבות מסוג זה נערכות השכם והערב... קיומו של נוהג אינו יכול להכשיר מעשה פסול, אך הוא בהחלט יכול לשלול כוונה פלילית".
22. אך מובן הוא כי בכך שמעשים בעלי גוון פלילי הפכו לנורמה, אין כדי להכשירם, כשם שעשייתם בפומבי אינה שוללת את הפליליות שבהם. אולם יש שנפיצותו של מעשה עשויה להוות אינדיקאציה להיעדר המודעות הנדרשת בתחום המנס ריאה, כשם שהפומביות הינה אינדיקאציה להיעדרה של מחשבה פלילית. איני נדרש לשאלה אם הנוהג של עריכת מסיבות לנושאי משרה בכירים עומד תמיד במבחן האתי או האסתטי. אולם ככל שמדובר בעבירת שוחד, כבר נאמר בע"פ 121/88 מדינת ישראל נ' דרוויש ואח' [10], בעמ' 701, כי -
"קיומם של 'נוהג מקובל' ו'מסורת של שנים' אין בהם כדי להועיל, אם וכאשר נוהג זה ומסורת זו יסודם בשיבוש ערכים ונורמות תקינות. אכן, ייתכנו מקרים וקיימות נסיבות בהם המקובל והנהוג עשויים ללמד על תום-לבו של אדם. אך ראש לכול יש לבחון, אם נוהג זה יסודו בטעות כנה או שמא מבוסס הוא על נורמות מעוותות ומשובשות. הבחנה זו תיעשה על-פי נסיבותיו של כל מקרה ומקרה, ואין לקבוע בה כללים ברורים וגורפים...".
אם נתכוון בית המשפט קמא לומר כי השתכנע שעקב יחסי הידידות, פומביות המסיבה, והמציאות החברתית שבה נוהגים לערוך מסיבות לרגל מינויים, גנות לא ראה במסיבה משום מתת הניתנת לו בעד פעולה הקשורה בתפקידו, והוא הדין מצדו של סובחי שערך את המסיבה, ועל-כן לא נעברה עבירת שוחד - כי אז ניתן שלא להתערב במסקנתו.
23. לא כן הם הדברים ככל שהם נוגעים לעבירה של מירמה והפרת אמונים. העבירה שבסעיף 284 לחוק העונשין מונה שלושה יסודות עובדתיים. יסוד אחד הוא רכיב התנהגותי, המתבטא במעשה מירמה או בהפרת אמונים. יסוד שני הוא רכיב נסבתי - "עובד הציבור העושה במילוי תפקידו". אין משמעותו של רכיב זה כי על עובד הציבור לעסוק אותה שעה במילוי תפקידו ממש, ודי במעשה שהוא בזיקה לתפקידו, אף אם פועל עובד הציבור להגשמת מטרותיו הפרטיות (ע"פ 884/80 מדינת ישראל נ' גרוסמן [11], בעמ' 419). היסוד השלישי שבעבירה הוא - המעשה הוא כזה "הפוגע בציבור". רכיב זה אינו תוצאתי, אלא נוגע לתכונה מיוחדת של הרכיב ההתנהגותי, דהיינו, נדרש שמעשה המירמה או הפרת האמונים יהא, לפי טיבו וטבעו, מעשה הפוגע בציבור (ע"פ 7318/95, 7332 ציוני נ' מדינת ישראל; מדינת ישראל נ' ציוני [12]).
היסוד הנפשי בעבירה זו, שהינה עבירת התנהגות, הוא מודעות בפועל (או לפחות עצימת עיניים) לטיב הפיזי של ההתנהגות ולקיום הנסיבות הרלוואנטיות. דהיינו, מודעות בפועל לכך כי נעשה מעשה מירמה או הפרת אמונים; כי המעשה הוא כזה הפוגע בציבור; וכי המבצע הוא עובד ציבור, העושה במילוי תפקידו.
הערך המוגן העומד ביסודה של העבירה של הפרת אמונים הוא הבטחת התנהגות ראויה של עובדי ציבור וטוהר מידותיהם (בג"צ 7074/93, 7105, 7165, 57/94 סויסא ואח' נ' היועץ המשפטי לממשלה ואח' [13], בעמ' 777). במסגרת תפקידו חייב עובד הצבור לשרת את האינטרס הציבורי; "עובד ציבור המפר את האמון שניתן בו והפועל באופן שאינו מגשים את האינטרס שעל מילויו הופקד, מפר אמונים" (ע"פ 884/80 [11], בעמ' 416; וכן: ע"פ 5046/93 [1]; ע"פ 7318/95, 7332 [12]).
24. נקודת המוצא בענייננו היא אכן כי המסיבה לא נערכה רק לכבודו של גנות .
אולם לא ניתן להתעלם מדרגתו ומתפקידו של גנות , ומצד שני מן הנסיבות הקשורות לסובחי. סובחי אינו רק ידידו של גנות . הוא קבלן עשיר האוהב להתנאות בקשריו עם ראשי השלטון; הוא גם מעורב במחלוקת קשה המפלגת את עדתו. עריכת מסיבה שהיא גם לכבודו של גנות , אינה דבר של מה בכך, לא מבחינתו של סובחי ולא מבחינתה של העדה שאליה הוא משתייך. יש בה ליצור את הרושם בציבור זה כי גנות אינו ניטראלי במחלוקת העדתית. ולא זו בלבד, אלא שחברתו של סובחי נזקקה בעבר לשירותיה של המשטרה, וקיימת אפשרות סבירה כי סובחי ייזקק גם בעתיד לשירותיה של המשטרה, אם בקשר למחלוקת העדתית ואם בקשר לחברתו. בקבלו את טובת ההנאה מכך שהמסיבה נערכה גם לכבודו, לא נהג גנות כמתחייב מקצין משטרה בדרגתו ובתפקידו, אשר משרת כגורם מרכזי במערכת אכיפת החוק. ולא זו אף זו, שלכאורה יש בנסיבות אלה כדי להכניסן לגדר עבירה משמעתית, שכן עניין לנו ב"התנהגות שאינה הולמת שוטר או שיש בה כדי לפגוע בתדמית המשטרה" (סעיף 3 לתוספת השניה לפקודת המשטרה [נוסח חדש], תשל"א-1971), ואפשר אף ב"קבלת הענקה, מתנה... במישרין... ללא רשות הקצין העליון שהשוטר נתון לפיקודו" (סעיף 62 לתוספת לתקנות המשטרה (הגדרת עבירות על המשמעת), תשט"ו-1955). אולם סבורני כי בהתנהגותו לא קיים גנות את היסוד העובדתי של עבירת הפרת אמונים הפוגעת בציבור. שכן המסיבה לא נועדה רק לכבודו, ועריכתה גם לרגל העלאתו בדרגה ומינויו לתפקיד לא הייתה המטרה הראשית. מן הראיות עולה כי מספר המשתתפים במסיבה, שבאו לכבודו של גנות , היה קטן יחסית למספר הנוכחים באירוע, ודברי הברכה שנישאו לא נגעו כלל לגנות. לפיכך, מידת הפגיעה באמון הציבור, גם אם אין להקל בה ראש, אינה מגיעה למידה המצדיקה את הפעלתו של המנגנון הפלילי והכתמתו של גנות כעבריין פלילי. סבורני, כי שיקול המידתיות הינו שיקול רלוואנטי בבואנו לפרש את היקף התפרסותה של הנורמה הפלילית שבסעיף 284 לחוק העונשין. מקרה זה ממחיש את הגבול שבין עבירה פלילית לעבירה משמעתית, שעליו נעמוד בהמשך.
25. מכאן לפרשת השוטר שם-טוב, שבאשום השביעי, ובו הואשם גנות בעבירה על סעיף 280(1) לחוק העונשין וכן בעבירה לפי סעיף 284 לחוק העונשין. עניינו של סעיף 280(1) בעובד הציבור אשר "תוך שימוש לרעה בסמכותו הוא עושה או מורה לעשות מעשה שרירותי הפוגע בזכותו של אחר".
העובדות המפורטות באישום זה אינן שנויות במחלוקת, ובהודעתו לבית המשפט קמא מסר בא-כוחו המלומד של גנות כי מרשו מודה בכל המפורט באישום זה "פרט לפרטים כמו שעה לפעמים או פרטים נוספים...".
"1. רס"ר שם טוב פנחס הינו איש משטרה החל משנת 1967 והחל משנת 1984 החל לשרת במטה המחוז הצפוני של המשטרה בנצרת בתפקיד טכנאי קשר במעבדת הקשר ואחראי על תקינות רכב החפ"ק. (להלן - שם טוב).
2. א. במהלך השנים 1993-1994 ביקש הנאשם 1 (גנות - א' ג') משם-טוב כי יעשה עבורו שירותים פרטיים שאינם קשורים לעבודתו במשטרה, ושם טוב נענה לבקשתו של נאשם 1.
ב. פניתו זו של נאשם 1 לשם-טוב היתה תוך שימוש לרעה בכח המשרה ותוך הפרת אמונים.
3. פירוט המקרים כדלקמן:
א. במועד כלשהו בשנת 1993 בשעה 15:00 או בסמוך לכך, לפי בקשת נאשם 1, הסיע שם טוב את אשתו של נאשם 1 מביתה בנצרת לאירוע של פסטיבל הג'אז בנמל חיפה. שם טוב הסיעה ברכב מ-1 משטרתי שהינו חלופי לרכב הממ"ר.
ב. בתחילת שנת 1994, לפי בקשת נאשם 1, הסיע שם טוב באחת השבתות את אשתו וילדיו של נאשם 1 לישוב מגדל שליד טבריה, שם אספו קרובת משפחה נוספת של נאשם 1. משם המשיכו לקבוץ לוחמי הגטאות לאירוע משפחתי, ולאחריו הסיעם חזרה לישוב במגדל ולביתם בנצרת עלית. שם טוב הסיעם ברכב מ-61 משטרתי שהינו חלופי לרכב הממ"ר, בתמורה לשירותיו כמפורט לעיל, התיר נאשם 1 לשם-טוב להשתמש ברכב הנ"ל לשימושו הפרטי עד למחרת היום.
ג. באחד הימים בשנת 1994, לפי בקשת נאשם 1, הסיע שם טוב בשעות הבוקר ובשעות העבודה את אשתו של נאשם 1, לחיפה לסידורים שהיו לה, והחזירה כעבור מספר שעות לביתה בנצרת. שם טוב הסיעה ברכב מ-61 משטרתי שהינו רכב חלופי לרכב הממ"ר.
ד. בחודש יוני 1994 או סמוך לכך, בשתי פעמים, לפי בקשת נאשם 1, הסיע שם טוב את בנו של נאשם 1, בשעות העבודה, לחוג במתנ"ס בנצרת, המתין לו במשך שהייתו שם והחזירו אח"כ לביתו.
שם טוב הסיעו ברכב החפ"ק המשטרתי וחזר אח"כ לעבודתו.
ה. באחד מימי שנת 1994, לפי בקשת נאשם 1, המתין שם טוב ליד ביתו של נאשם 1 במשך כל שעות היום כדי להמתין לפועלים שאמורים היו להתקין שער חשמלי בביתו של נשם 1.
נוכחותו של שם טוב ליד ביתו של נאשם 1 באותו יום נחשבה לו כיום עבודה בשכר.
ו. באחד מלילות שנת 1994, ולפי בקשת נאשם 1, הגיע שם טוב לביתו של נאשם 1 בכדי לשמור על בנו שהיה אותה עת לבד בדירה.
שם טוב שמר על בנו של נאשם 1 בין השעות 24:00-05:00 בבוקר, וזאת ללא תשלום".
26. כפי שכבר צוין, קבע בית המשפט קמא כי העבירה לפי סעיף 280(1) לחוק העונשין חלה רק כאשר מדובר ב"שימוש חיצוני" בסמכות, היינו - בין בעל הסמכות לבין הציבור, ולא כאשר השימוש לרעה בסמכות נעשה כלפי פקיד. טעמיו של בית המשפט לפרשנות זו היו: סעיף 280 מצוי בפרק שכותרתו "עבירות בשירות הציבור וכלפיו"; "למקרא הסעיף ברור כי הכוונה היא למצב שבו שוטר מורה למי שנמצא תחת פיקודו לעשות, או עושה בעצמו, מעשה אשר פוגע בזכותו של אדם אחר, אשר אינו חלק מאותו גוף ציבורי"; "לשון זו של סעיף 280(1) הינה ברורה כשלעצמה, אך היא מקבלת חיזוק נוסף למקרא סעיף 280(2) העוסק במפורש בכניסה למגורים של מי שברור שאינו חלק מהגוף הציבורי"; "ביחסים הפנימיים במשטרה מטפל הדין המשמעתי המשטרתי". אשר לתחולתו של סעיף 284 לחוק העונשין על מעשים כגון אלה, אמר בית המשפט קמא:
"רציונל דומה ומד בבסיס עבירת המרמה והפרת האמונים. עבירה אחרונה זו מבוססת על פגיעה באמון הציבור. אירוע פנים משטרתי מעצם טיב ואינו יכול לפגוע באמון הציבור. הוא אינו מעמיד את השוטר במצב של ניגוד עניינים".
27. בחינת הערך המוגן שביסוד העבירה שבסעיף 280(1) לחוק העונשין, כפי שגם עולה מכותרת השוליים, מעניקה עדיפות לפרשנות המרחיבה את תחולתו. עובד זוטר בארגון הירארכי חשוף לא פחות מאדם מן הציבור להתנכלותו של בעל שררה גבוה ממנו, ואף הוא זכאי באותה מידה להגנת החוק מפני שרירות לב. כפי שציינה באת-כוחה המלומדת של המדינה, במובנים מסוימים אלה הנמצאים בתחתית הסולם ההירארכי טעונים להגנה רבה יותר מסתם אזרחים, שכן יכולתם להתנגד למי שממונים עליהם מוגבלת מאוד, בהיותם תלויים בהם לקידומם, ואף לעצם השמירה על מקום עבודתם. מבחינה עניינית אין הצדקה להבחנה, שמשמעותה מרחיקת לכת מבחינת הצבת גבולות האסור והמותר במערכות הירארכיות, ביחסים בין בעל השררה לבין הסרים למרותו והתלויים בו.
ואף אם הייתה דעתנו כי יש לתת לסעיף 280(1) לחוק העונשין את הפרשנות המצמצמת שנתן לו בית המשפט קמא, ניתן להשיג אותה תוצאה במסגרת העבירה שבסעיף 284 לחוק העונשין. לשונו של סעיף זה רחבה דייה כדי לכלול בו מעשה שאינו רק אירוע פנימי, אלא גם פוגע בתדמיתו של השירות הציבורי ומערער את אמון הציבור בו. מעשה כזה מעורר "אותו חשד ואותה לזות שפתיים הפוגעים באמון הציבור בטוהר השירות והשורות. .." (בג"צ 7074/93, 7105, 7165; 57/94 [13] הנ"ל, בעמ' 810). על אחת כמה וכמה כשמדובר במשטרה ובתדמיתה כמי שממונה על השלטת החוק והסדר.
28. בצד האיסור הפלילי עומדות הוראותיו של הדין המשמעתי והסנקציות שבצדן.
ככל שמדובר במשטרה, קובע סעיף 3 לתוספת השניה לפקודת המשטרה [נוסח חדש] עבירה משמעתית של "התנהגות שאינה הולמת שוטר שיש בה כדי לפגוע בתדמית המשטרה"; סעיף 18 לתוספת האמורה קובע כעבירה משמעתית "ניצול מעמד של שוטר שלא לצורך מילוי תפקיד"; וסעיף 30א לתוספת לתקנות המשטרה (הגדרת עבירות על המשמעת) קובעת כעבירה משמעתית "ניצול מעמד כלפי שוטר הנמוך ממנו בדרגה או הנתון למרותו לשם קבלת טובת הנאה שאינה כרוכה במילוי תפקידו".
29. מהו אפוא "קו התפר" שבין המישור הפלילי לבין המישור המשמעתי? כפי שכבר נאמר, נחלקת מערכת הנורמות המוטלות על עובדי הציבור לשלושה מישורים: הפלילי, המשמעתי והאתי, ומטרת הנורמות היא "למנוע מעשי שחיתות ולשמור על מינהל ציבורי תקין ונקי כפיים..." (ע"פ 534/78 [3], בעמ' 288). ההבחנה בין מעשים החוסים תחת הדין הפלילי לבין מעשים שהטיפול הראוי בהם מתמצה בהפעלת המישור המשמעתי או האתי, אינה קלה. הערך המוגן משותף לכל המישורים, והוא הבטחת תקינות פעולתו של המינהל הציבורי והשמירה על אמון הציבור במערכת הציבורית-שלטונית.
בדומה למשפט הפלילי, גם דיני המשמעת נועדו "להבטיח את תיפקודו התקין של השירות הציבורי". לשם כך הם מבקשים "להבטיח את אמון הציבור בפעילות התקינה של השירות הציבורי, ביושרו ובכנות עובדיו..." (בג"צ 7074/93, 7105, 7165, 57/94 [13] הנ"ל, בעמ' 779).
אולם על-אף הערך המוגן המשותף של תקינות פעילות המינהל הציבורי ואמון הציבור בו, נבדלים המישור המשמעתי והמישור הפלילי במטרותיהם ובאמצעים העומדים להגשמתם. להבדיל מהמשפט הפלילי, הדיון המשמעתי -

"...לא נועד להעניש את ה'עבריין', כי אם לקבוע, בראש ובראשונה, אם הוא עודנו ראוי לאמון אשר רחשו לו השלטונות והציבור לפני שנמתח עליו קו של חשד. לשון אחרת: הדיון המשמעתי אין מהותו פלילית, כי אם אזרחית, ואין תכליתו ענישה, כי אם הגנה..." (בג"צ 13/57 צמוקין נ' בת-הדין המשמעתי לעובדי המדינה ואח' [14], בעמ' 861).
על מטרתה של הסנקציה המשמעתית בשורות המשטרה נאמר בבג"צ 52/86 פרידמן נ' משטרת ישראל ואח' [15], בעמ' 452:
"... לא הענשת הנאשם, שנמצא חייב בדינו, היא שעמדה בראש מעייניו של המחוקק שעה שהקים מנגנון שיפוטי זה. המטרה העיקרית המוגשמת דרכו היא 'לשמור על המשמעת ועל הסדר הטוב בחיל המשטרה, ולטהר את שורותיו ממי שאינו ראוי לשרת בו'... שכן יסודותיו של החיל על המשמעת ועל הסדר הטוב שבו, ובקיומם מותנה תפקודו התקין".
הסנקציה המשמעתית הינה מניעתית באופייה. "היא נועדה להבטיח משמעת וסדר טוב. . היא נועדה לקיים פעילות תקינה, עד כדי הרחקתם של אלה שאינם ראויים לשירות" (בג"צ 7074/93, 7105, 7165, 57/94 [13] הנ"ל, בעמ' 778; וראה גם:
עש"מ 8/79 פלוני נ' עיריית תל אביב [16], בעמ' 789; י' אליאסוף, "אתיקה של עובדי ציבור בישראל" שנתון משפט העבודה ב (תשנ"א) 47, 50).
שוני זה הוא שמסביר את האפשרות שהתנהגות הבאה בגדרו של איסור פלילי תהווה גם עבירה משמעתית. הוא גם הנותן כי לא כל התנהגות האסורה במישור הפלילי תהא אסורה גם על-פי הדין המשמעתי, ולהפך:
"במצב דברים זה גבולו העליון של הדין המשמעתי הוא בדין הפלילי. כל שיטת משפט מבקשת להימנע מהטבעת גושפנקה של התנהגות פלילית להתנהגות שמרכז הכובד שלה הוא משמעתי... ואשר 'האלמנט המכריע' שבה הוא פגיעה בסדרים המתוקנים ובמשמעת..." (בג"צ 7074/93, 7105, 7165, 57/94 [13] הנ"ל, בעמ' 782).
30. אם כן, השאלה חייבת להיות, אם מידתה של הפגיעה באינטרס הציבורי מצדיקה את הפעלתו של מנגנון המשפט הפלילי. האם מידת חומרתה של הפגיעה בתדמיתו של השירות הציבורי בעיני הציבור היא כזאת, עד שהאינטרס החברתי לקיומו של שלטון תקין מחייב את הגנת המשפט הפלילי (ע"פ 121/88 [10], בעמ' 692)? האם נתפס בתודעה הציבורית כי הסנקציה הפלילית היא שהולמת ומשקפת במקרה זה את דרישות מושג הצדק של הציבור ותודעתו המוסרית והמשפטית?
כל זאת בלי להעלים עין מכך כי "יהא זה מסוכן ולא רצוי, מבחינת המדיניות השיפוטית, להטביע מיניה וביה על כל מעשה לא ראוי שכזה גושפנקא של התנהגות פלילית" (ע"פ 281/82 [9], בעמ' 704), וכי יש צורך במשנה זהירות כדי שלא להטביע על אדם חותם של עבריין.
31. על-כן, סבורני כי כדי שהמעשה שאינו ראוי ייתקל בנורמה המשפטית הפלילית, יש מקום לשקול אם כרוך בנסיבותיו של המקרה יסוד של שחיתות, אשר מכניס אותו לתחום "השחור" שעליו מדבר פרופ' א' ברק במאמרו "ניגוד אינטרסים במילוי תפקיד" משפטים י (תש"ם) 11, ואחת הנסיבות שיש בה להכניס את המקרה לגדר שחיתות יכול שתהיה מעמדו, דרגתו או תפקידו של עובד הציבור. שכן, "ככל שעובד המדינה נושא משרה רמה יותר, שיש עמה אמון רב יותר וסמכויות חזקות יותר, כך יש מקום לדרוש ממנו שיקפיד יותר במילוי תפקידו על טוהר המידות ועל התנהגות הולמת" (מדברי השופט זמיר, בעש"מ 4123/95 אור נ' מדינת ישראל - נציב שירות המדינה [17], בעמ' 191).
32. בהקשר לאמור יש לפרש את סעיף 280(1) לחוק העונשין, כשהוא מדבר על שימוש לרעה בסמכות ובמעשה שרירותי. בשניים אלה טמון יסוד השחיתות, שבהיעדרו לא נעברת העבירה הפלילית, אלא העבירה המשמעתית בלבד. הוא הדין ככל שמדובר בהכללת המקרה לגדרה של "עבירת הסל" שבסעיף 284 לחוק העונשין.
33. ולענייננו. כפי שהסביר גנות , הוא ביקש משם-טוב להסיע את אשתו לפסטיבל הג'אז בנמל חיפה, שאליו הוזמן מתוקף תפקידו כאורח רשמי, כיוון שנכח בסיום קורס פו"ם, והניח כי לא יספיק לאסוף את אשתו ולהגיע בזמן לאירוע.
אשר להסעה לקיבוץ לוחמי הגיטאות, הסברו של גנות היה כי מדוב באירוע משפחתי שתוכנן זמן רב. באותה שבת נתקיימה הפגנת מחאה בעקבות אירועי חברון, אשר אושרה רק ביום שישי שלפני כן. הוא החליט כי נוכחותו נדרשת במקום ההפגנה, ומכאן פנייתו לשם-טוב, שממילא נדרש לרכב משטרתי באותה שבת, שבה היה עליו לשמור במגרש כדורגל.
את נסיבות הסעתה של אשתו לחיפה לא זכר גנות עקב חלוף הזמן.

על הסעת בנו בשני מקרים העיד גנות כי אשתו הייתה מחוץ לעיר, ואילו הוא היה בישיבת סגל פיקוד בירושלים. מדובר בנסיעה קצרה מביתו עד למתנ"ס, לכיוון אחד בלבד.
במקרה הנזכר בסעיף 3(ה) לאישום השביעי הייתה גירסתו של גנות כי רק ביקש משם-טוב לגשת לביתו ולבדוק אם פועלים שהיו אמורים להתקין את השער החשמלי אכן הגיעו לעבודה. שם-טוב הבין, משום מה, כי הוא מתבקש להמתין עד אשר הפועלים יגיעו, ולכן נשאר לחכות עד הצהריים. אותו יום היה גנות , לדבריו, בפעילות משטרתית מחוץ לאזור מגוריו, ולפיכך נמנע ממנו לגשת בעצמו לביתו כדי לברר אם הפועלים הגיעו.
אשר לבקשת גנות משם-טוב כי יהיה "שמרטף" לבנו, הסביר גנות כי בקשה זו באה מאחר שאשתו ובתו היו בחו"ל בעת שקיבל הודעה בלילה כי השייך אמין טריף נפטר. כיוון שכך נאלץ לעזוב את הבית בדחיפות, ולן התקשר לשם-טוב וביקשו לבוא לביתו להישאר עם בנו הקטן, ילד בגיל 9 חולה אסטמה.
34. אם כן, מדובר במספר מקרים שבהם נעזר גנות בשוטר שם-טוב לענייניו הפרטיים, בעת שהיה עסוק בענייני המשטרה, שלא כולם היו מקרי חירום. על היחסים בינו לבין גנות העיד שם-טוב כי אינו קורא לגנות בשמו הפרטי; הם אינם מבקרים זה אצל זה (בעמ' 188); הם אינם משוחחים ביניהם שיחת חולין בשעות העבודה (בעמ' 189); וכי נעתר לבקשותיו של גנות כי אינו יכול לסרב לניצב (בעמ' 190). יחסים כאלה קשה לכנות יחסי חברות. על-כן, אין לראות את פניותיו של גנות אל שם-טוב כדי שיבצע בעבורו שירותים פרטיים כהתנהגות נורמאטיבית, ובנדון זה דומה איש משטרה לכל עובד ציבור אחר אשר מנצל עובד שמתחתיו למטרותיו הפרטיות. תביעת התפקיד לעבודה בשעות בלתי שגרתיות או בלתי צפויות, אינה מצדיקה ניצול כזה, ועל קצין משטרה, כמו על כל עובד ציבור אחר, להיערך מבעוד מועד לאפשרות כזאת. צורכי המשפחה של עובדי הציבור, ובכללם אנשי משטרה, אינם יכולים לבוא על סיפוקם על-ידי ניצולו של עובד בדרגה נמוכה יותר.
על-כן, אינני מוכן לקבל את עמדת בית המשפט קמא על "האבסורד שבפרט אישום זה". לא באבסורד מדובר לא בטוהר מידותיהם של קציני משטרה ובצורך למנוע התנכלות מצדם לפקודיהם. בכגון דא, גם כמות המקרים מקנה את הנופך המושחת. אלא שלאור הסברו של גנות לכל אחד מן המקרים, נותר ספק בלבי אם חצו המקרים את גבול השחיתות, ואם עברו מתחום העבירה המשמעתית אל תחום העבירה הפלילית.
35. מסקנתי מכל האמור היא, כי יש לדחות את הערעור לגבי שני המשיבים.
36. לא ניתן לסיים פסק-דין זה בלי להוסיף בשולי הדברים דברים שאינם שוליים כל עיקר. לא אחת שומעים אנו בבית המשפט מפי עדים המבקשים להתרחק מדברים שאמרו במשטרה, כי הדברים שנרשמו בשמם אינם משקפים את מהלך החקירה. יש שהטענה היא כי החוקר רשם דברים שלא נאמרו, ויש שהיא כי לא נרשמו דברים שנאמרו. כשטענה כזאת מושמעת מפי עדים שהם קציני משטרה, כפי שקרה במשפט זה, יש לה צליל צורם במיוחד. וכשקציני משטרה מעידים כי בחקירה לא סיפקו מידע מיוזמתם ורק ענו לשאלות החוקר, אין זאת כי אין הם מבינים את חובתם האלמנטרית. אמונתי היא כי גישות כאלה הן יוצאות דופן ואינן נחלת הכלל במשטרה.
השופט י' זמיר: אני מסכים.

השופט י' קדמי: 1. הנני מצטרף לתוצאה שאליה הגיע חברי הנכבד, השופט גולדברג, למעט זו המתייחסת לאישום החישי המדבר "בפרשת המסיבה". לשיטתי, שגה בית המשפט המחוזי בזכותו את המשיב 1 מעבירת הפרת האמונים, שיוחסה לו בקשר לפרשה האמורה; ואלמלא המימצאים הנחרצים שקבע בית המשפט המחוזי, ולפיהם לא היו שני המשיבים "מודעים" לכך שעריכת המסיבה נושא האישום (להלן - המסיבה) מהווה מתת אסורה שניתנה (על-ידי סובחי) ונלקחה (על-ידי גנות ) "בעד" פעולה הקשורה בתפקידו של גנות - הייתי מוצא להרשיע את השניים גם בעבירות השוחד שיוחסו להם בקשר לאותה פרשה.
2. העבירה של לקיחת שוחד - והוא הדין בעבירה של מתן שוחד - היא עבירה של מחשבה פלילית, ועל-פי הגדרתה - הינה עבירה התנהגותית. בתור שכזו, היסוד הנפשי הדרוש להרשעה לפיה הינו "מודעות", וזו מתייחסת: ראשית - לטיבו של המעשה, קרי:
לכך שניתנה או שנלקחה "טובת הנאה"; ושנית - לקיומן של הנסיבות, קרי: לכך שטובת ההנאה ניתנה ל"עובד הציבור" או שנלקחה על-ידיו, ושהנתינה או הלקיחה נעשו "בעד" פעולה הקשורה בתפקידו של עובד הציבור.
כאמור, זיכוים של שני המשיבים מעבירות השוחד שיוחסו להם בקשר ל"פרשת המסיבה", נעוץ במסקנתו של בית המשפט המחוזי, שלא התקיימה אצל אף אחד משניהם "מודעות" לכך ש"עריכת המסיבה" מהווה "טובת נאה" שניתנה על-ידי סובחי לגנות, ונתקבלה על-ידי האחרון "בעד" פעולה הקשורה בתפקידו של גנות . זאת משום שהמסיבה נערכה על-ידי סובחי על-רקע יחסי החברות ההדוקים ששררו בין השניים, בלי שאיש מהם "יקשור" את "נתינתה" או את "לקיחתה" לפעולה הקשורה לתפקידו של גנות , כמתחייב מדרישת ה"בעד".
3. לשיטתי, אף שהמסיבה נערכה על-רקע יחסי החברות ההדוקים ששררו בין שני המשיבים, היה כל אחד מהם "מודע" לכך שהמדובר במתת שניתנה (על-ידי סובחי) ונלקחה (על-ידי גנות ) "בעד" פעולה הקשורה בתפקידו של גנות . גם סובחי וגם גנות לא יכלו שלא להיות "מודעים" לשלושה אלה: ראשית - לכך שאין המדובר ב"מסיבת ידידים" צנועה ופרטית אלא ב"חגיגה-של-ממש" על חשבונו של סובחי ובביתו, לכל המי ומי בצמרת המשטרה, אנשים אשר לסובחי אין קשר אישי עמם והם מוזמנים כאורחיו של גנות ; שנית - לכך שעריכת החגיגה על-ידי סובחי מעניקה לסובחי מעמד מיוחד ומיוחס בתוך קהילתו וכלפי גורמי השלטון במחוז; ושלישית - כי קבלת "מתנה" כזו מסובחי מחייבת את גנות לגלות כלפיו יחס מועדף, כאשר הוא נזקק למערכת אכיפת החוק שגנות עומד בראשה.
לגבי דידי, "מודעות" לשלושה אלה שקולה כנגד ה"מודעות" לקיומה של זיקת ה"בעד" שבין נתינת המתת ולקיחתו לבין "פעולה הקשורה בתפקידו" של גנות כעובד הציבור. "שילוב" עניין קידומו של גנות בדרגה ובתפקיד, בין אירועים נוספים שהוצגו, פורמאלית, כעילה למסיבה, אינו מטשטש את אופיו הדומינאנטי של עניינו של גנות ; ורשימת המוזמנים, שנענו והתייצבו, מדברת בהקשר זה בעד עצמה. סובחי לא יכול היה לזמן לביתו את אלה שנמנו עם הרשימה המכובדת של רמי המעלה שהשתתפו במסיבה, לאירוע אישי שלו - יהיה אשר יהיה - אלמלא "צירף" לאירוע זה את עניינו של גנות ; וכל בר-בי-רב מבין, יודע ומודע לכך שאיש מן הנכבדים - שהשתתפותם במסיבה נמנית עם הגורמים המרכזיים שהקנו למסיבה את אופייה כ"מתת אסורה" לגנות - לא היה נענה להזמנתו של סובחי, אלמלא היה ברור לו שהמסיבה נערכת לכבודו של גנות .
בעריכת המסיבה, "נתן" סובחי לגנות במתנה שירותי אירוח משמעותיים לחגיגת קידומו עם חבריו מהצמרת המשטרתית והביטחונית, ו"זכה" בתמורה למעמד מיוחד של "יקיר הממ"ז", שערכו רב לו במחוז הצפוני, הן בקהילה האזרחית והן בקהיליית השלטון; ואילו גנות , כתמורה המתחייבת מאליה, קיבל על עצמו מחויבות להעניק לסובחי ולבני משפחתו יחס אישי מועדף במגעיו עם גורמי המשטה במחוז. עובדה היא, שכאשר ביקש סובחי להפגיש נכבדים עם מפקד המחוז - עשה זאת בפנייה אישית ישירה ללשכתו של גנות ; וכאשר הייתה משפחתו של סובחי מעורבת בסכסוך אלים, שהצריך טיפול משטרתי, זכה סובחי לטיפול מיוחד ומועדף מהקצין דינור בעקבות פנייתו הטלפונית אל גנות בביתו של האחרון.
בהיעדר ראיה לסתור, מתבקשת במצב דברים זה המסקנה, כי השניים היו "מודעים" לכך שעריכת המסיבה מהווה מתת פסולה ש"נתן" סובחי "ולקח" גנות "בעד" פעולה הקשורה בתפקידו של גנות ; וכידוע, אפשר שהמתת ניתנה ונלקחה "בעד" פעולה שנעשתה בעבר ואפשר שהמדובר ב"שלח לחמך" מתוך ציפייה לעתיד. ברם, כאמור, בית המשפט המחוזי הגיע למסקנה שהשניים לא נתנו דעתם בפועל - בעת הנתינה והלקיחה של טובת ההנאה שהייתה גלומה בעריכת המסיבה - לזיקת "הבעד" המקשרת את המסיבה "לפעולה הקשורה בתפקידו" של גנות ; ואנוכי החלטתי, בנסיבות המיוחדות למקרה זה ולנוכח אופייה המיוחד של ה"מתת" - קרי: מסיבה לחבר - שלא להתערב במימצא זה, ולראותו כנעוץ בהנאת המשיבים מן הספק. אשר-על-כן מסכים גם אנוכי לדחיית ערעור התביעה כנגד זיכוים של המשיבים מעבירות השוחד.
4. עם זאת, הנאת המשיבים מן הספק, שמא לא התבגשה אצלם, בשעת מעשה, "מודעות" לקיומה של זיקת ה"בעד" כאמור - הדרושה לביסוס הרשעה בעבירות השוחד שיוחסו להם - אינה מחייבת מניה וביה את זיכויו של המשיב 1 גם מן העבירה של הפרת אמונים שיוחסה לו בקשר לאותה פרשה. אין חולקים על כך שהמשיב 1 - גנות - חב לציבור "חובת אמונים"; ולא יכולה להיות מחלוקת על כך שחובה זו חייבה אותו - כמפקד המחוז הצפוני של משטרת ישראל - להקפיד על התנהגות המטפחת ומקדמת את אמון הציבור במשטרה ובגופי השלטון האחרים, המופקדים על אכיפת החוק. התנהגותו של גנות בפרשת המסיבה לא זו בלבד שלא טיפחה וקידמה את אמון הציבור במשטרה כאמור, אלא, אדרבא, ההפך הוא הנכון: התנהגותו חתרה מתחת לאמון הציבור וכירסמה בו כירסום של ממש. סובחי "רכש" לעצמו מעמד ועוצמה - בקהילה ובמגעיו עם גופי השלטון - במחירה של חגיגה שערך לגנות ולאורחיו, וכתוצאה מכך, הוצב - בברכת מפקד המחוז - בעמדה מיוחסת ומועדפת בכל סכסוך שהוא מעורב בו, המצריך את מעורבותם של גורמי אכיפת החוק והסדר הציבורי.
הענקת מעמד מיוחס ומועדף לסובחי במישור הרגיש של אכיפת החוק והבטחת הסדר הציבורי, על-רקע של "מתן" שירותי אירוח יקרים, נקלטת בהכרת הציבור כראשיתה שלשחיתות; ואין צורך להכביר מילים הרבה על-מנת להציג מה השלכות יש לתחושה כזאת על אמון הציבור ב"שוויון האזרחים" בפני הרשות אוכפת החוק. לעניינה של העבירה של הפרת אמונים, די בכך שגנות כעובד הציבור היה מודע לשלושה אלה:
ראשית - לכך ש"קיבל" מסובחי מתנה משמעותית של אירוח אורחיו בחגיגה רבת משתתפים לרגל קידומו; שנית - לכך שקבלת המתנה העניקה לסובחי מעמד מכובד ומועדף בקהילה ובמגעו עם גופי השלטון; ושלישית - לכך שקבלת ה"מסיבה" והענקת המעמד המועדף לסובחי מכרסמות באמון הציבור במשטרה ופוגעות בו. ולא למיותר יהיה להדגיש שאין נפקות לעניין זה לעובדה כי התקיימו בין סובחי לגנות יחסי ידידות הדוקים; שגם ביחס לחבר קרוב, אין להתנהג בצורה המכרסמת באמון הציבור בגורמי הרשות המופקדים על אכיפת החוק. גנות התעלם ועצם את עיניו מפני משמעותה הציבורית של עריכת המסיבה על-ידי סובחי - במתכונת ובאופי שבהם התקיימה בפועל - ובכך נעוץ כישלונו. כאמור, להבדיל מעבירת השוחד לא נדרשת כאן "מודעות" לקיומה של "זיקת קשר" בין לקיחת המתת לבין פעולה הקשורה בתפקידו של גנות , ודי - לעניין ההרשעה בעבירה של הפרת אמונים - במודעות כלפי האפשרות של גרימת נזק לציבור בהתנהגות שיש בה משום הפרה של חובת האמונים שבה נושא עובד הציבור.
לאור כל האמור לעיל, הנני בדעה כי יש לקבל את ערעור המדינה כנגד זיכויו של גנות מהעבירה של הפרת אמונים ולהרשיעו בעבירה זו בקשר לפרשת המסיבה נושא האישום החמישי. שקלתי, שמא יש מקום להרשיע גם את סובחי באחריות שותפים לביצועה של עבירה זו על-ידי גנות ; אך הגעתי לכלל מסקנה, שלא יהיה זה נכון לבחון אפשרות זו, בהתחשב בכך שסובחי לא הואשם בעבירה זו ולא ניתנה לו ההזדמנות להתגונן כנגדה.
5. בשולי החלטתי ועל-מנת שלא להותיר ספק בתחום הרגיש שבו היא עוסקת, רואה אני להוסיף את ההערות הבאות: הדין אינו אוסר על עובד הציבור לקיים ולטפח יחסי חברות וידידות עם מי שיבחר ולקבל ולתת במסגרתם מתנות, ככל האדם; ובלבד - ובכך שונה הוא מכל האדם - שלא ייכשל בקבלת מתת פסולה - בשל כך שיש עמה פגיעה בציבור או בשל כך שיש לה "קשר" לפעולה הקשורה בתפקידו - כאילו הייתה "מתנת חברים" כשרה. על-כן, לא בכדי נדרשים "חברים" לזהירות יתרה ב"מתנות" שהם מעניקים לחבריהם עובדי הציבור; ולא בכדי נדרשים עובדי הציבור לזהירות כפולה ומכופלת בקבלת "מתנות" מחבריהם. קיומם של יחסי חברות עשוי לטשטש את טיבה של המתנה; ולא אחת בכוחם של יחסים כאלה להקהות את חושי הנותן והמקבל, באשר למשמעותה ולהשלכותיה של קבלת המתנה. ההקפדה על ההיגיינה הציבורית - כאמצעי למניעת שחיתות בשירות הציבורי - מחייבת את עובד הציבור לעמוד על המשמר בהקשר זה, ויחסי חברות, לא זו בלבד שאינם מכשירים קבלת שוחד או הפרת אמונים, אלא, אדרבא - עשויים להכשיל בהם.
הוחלט, ברוב דעות, כאמור בפסק-דינו של השופט גולדברג.

ניתן היום, י"ט בטבת תשנ"ז (29.12.96).





  • עפ 96 / 4148 מדינת ישראל נ' יעקב גנות נ (5) 367, עמוד 367-396

תאריך:  18/02/2007   |   עודכן:  18/02/2007
א. גולדברג, י. קדמי, י. זמיר
מועדון VIP להצטרפות הקלק כאן
פורומים News1  /  תגובות
כללי חדשות רשימות נושאים אישים פירמות מוסדות
אקטואליה מדיני/פוליטי בריאות כלכלה משפט סדום ועמורה עיתונות
ערעור פלילי מס' 4148/96 מדינת ישראל נ' יעקב גנות, סובחי טאנוס
תגובות  [ 1 ] מוצגות   [ 1 ]  לכל התגובות        תפוס כינוי יחודי            
כותרת התגובה שם הכותב שעה    תאריך
1
זיו הירש
18/02/07 22:29
תגובות בפייסבוק
ברחבי הרשת / פרסומת
רשימות קודמות
בפסק דין חדיש שניתן לאחרונה (ביום 16.12.03) על-ידי ועדת הערר בבית המשפט המחוזי בירושלים (בהרכב החברים: השופטת דליה קובל, שלמה מדהלה, אריאלה אקשטיין) נידונה ונבחנה השאלה העקרונית: האם מתן זכות להגדיל את קיבולת הבנייה מהווה אירוע מס ועולה כדי רכישת זכות במקרקעין על-ידי מקבל הזכות, החייבת בתשלום מס רכישה.
25/12/2003  |  עו"ד אברהם סימון  |   פסיקה

30/09/2002  |  בית המשפט העליון  |   פסיקה
בבית המשפט העליון
03/09/2002  |  בית המשפט העליון  |   פסיקה
בלוגרים
דעות  |  כתבות  |  תחקירים  |  לרשימת הכותבים
עידן יוסף
עידן יוסף
רפורמת תעריפי התחבורה הציבורית החדשה מרחיבה את רפורמת דרך שווה ומגדילה הנחות לתושבי הפריפריה הגאוגרפית והחברתית    נוסעי אוטובוס בפריפריה החברתית ישלמו יותר מפי 2 מאשר מקביליהם בפרי...
יוסי קנדלקר
יוסי קנדלקר
אם נצליח להביט על הדברים הטובים ולשדר כלפי חוץ ואז כלפי פנימה קלילות ולענות על השאלה - "מה נשמע" ב-"הכל בסדר" ובאמת להתכוון לזה, לאט-לאט זה יהיה חלק מאתנו
רבקה-תפארת חקק
רבקה-תפארת חקק
רשמתי את כל פרטי ההודעה: שמו של המודיע ושמו של הנפטר... אבל, רגע לאחר מכן, הוזעקתי לקבל פקס עם הודעה דחופה לשר
לרשימות נוספות  |  לבימה חופשית  |  לרשימת הכותבים
הרשמה לניוזלטר
הרשמה ל-SMS
ברחבי הרשת / פרסומת
ברחבי הרשת / פרסומת
News1 מחלקה ראשונה :  ניוז1  |   |  עריסת תינוק ניידת  |  קוצץ ירקות מאסטר סלייסר  |  NEWS1  |  חדשות  |  אקטואליה  |  תחקירים  |  משפט  |  כלכלה  |  בריאות  |  פנאי  |  ספורט  |  הייטק  |  תיירות  |  אנשים  |  נדל"ן  |  ביטוח  |  פרסום  |  רכב  |  דת  |  מסורת  |  תרבות  |  צרכנות  |  אוכל  |  אינטרנט  |  מחשבים  |  חינוך  |  מגזין  |  הודעות לעיתונות  |  חדשות ברשת  |  בלוגרים ברשת  |  הודעות ברשת  |  מועדון +  |  אישים  |  פירמות  |  מגשרים  |  מוסדות  |  אתרים  |  עורכי דין  |  רואי חשבון  |  כסף  |  יועצים  |  אדריכלים  |  שמאים  |  רופאים  |  שופטים  |  זירת המומחים  | 
מו"ל ועורך: יואב יצחק © כל הזכויות שמורות     |    שיווק ופרסום ב News1     |     RSS
כתובת: רח' חיים זכאי 3 פתח תקוה 4977682 טל: 03-9345666 פקס מערכת: 03-9345660 דואל: New@News1.co.il