|
וילנאי ומרוז. כאב ראש [צילום: עכבר העיר]
|
|
|
|
|
בשבוע שעבר בחרנו חמישה אנשים שאנחנו רוצים לראות יותר בטלוויזיה. זה לא היה קל, אנשים כריזמטיים ומוכשרים, שמביאים איזה ערך מוסף לכל סצנה, הם מצרך נדיר מאוד בטלוויזיה הישראלית. מה שיש כמו זבל הוא פרצופים מעצבנים, חיתוכי דיבור בלתי נסבלים ובחירות קריירה רעות, שמסתכמות לאנשים שהיינו שמחים להעיף מהמסך או לפחות להוציא לתקופת צינון ארוכה. הנה חמשת הגדולים.
דב גילהר
היינו אמורים לחבב את דב גילהר. למעשה, פעם חיבבנו אותו. הוא היה האינטילגנטי והביקורתי מבין כתבי החדשות שהפכו למגישי חדשות. אבל משהו התקלקל בדרך, אולי במעבר לערוץ 10, ודב גילהר, פעם הבטחה, הפך להיות הגירסה הצעירה והלא פחות מנג'סת של גדעון רייכר. פינת הביורוקרטיה שלו במסגרת מהדורת החדשות של מיקי ויעקב, שאמורה הייתה להביא את קולו של האדם הפשוט ולחשוף את כוחם המסרס של מנגנוני השלטון, הפכה למופע בידור שמנסה להבריק ולהצחיק במקום לחשוף סוגיות יומיומיות שמרגיזות את כולנו. סגנון הדיבור התזזיתי והמבט השובב לא מפצים על עבודה עיתונאית פושרת והעובדה שנבחר להגיש את האין-חדשות של ערוץ 10 ביום שישי, רק מחזקת את התחושה שדב גילהר משמש בימים אלו כממלא-מקום לענייני שום דבר. עדיף שלא, גם בשבילו, וגם בשבילנו. (גלעד רייך)
גיא זהר
לכאורה, גיא זהר הוא בדיוק מסוג המגישים שהיינו רוצים לראות יותר על המסך: משכיל, אינטליגנטי, נאה ורהוט. אבל - אליה וקוץ בה: זהר מנצל את כישרונותיו הטבעיים כדי לערבב ברשלנות בין אייטמים חשובים כמו תקציב המדינה לאייטמים הזויים כמו תוכי שיכול לאפות עוגיות בצורת לב. ומכיוון שהכל מוגש באריזה צינית ומודעת לעצמה, התוצאה הסופית היא הגשה שטחית ומעצבנת שלא נותנת יותר מדי קרדיט לתבונתו של הצופה הממוצע. לזהר יש נטייה להקריא את החדשות בנימה שמשמעותה "אני יודע מהי המשמעות העמוקה של הידיעה הזו, אבל אתכם זה לא ממש מעניין אז למי אכפת - בוא נדבר על השמלה של שרה נתניהו". הבעיה היא שהניסיון לעשות מהדורת חדשות רצינית אך קלילה, מסכמת אך מקורית ושונה אבל לא יותר מדי, הוא מלכוד שאפילו מגיש מנוסה כמו זהר מתקשה לצאת ממנו בכבוד. ולמרות הביקורת, בזכות האינטואיציה הייחודית של זהר זכינו לחיקוי המעולה של אסי כהן, שמצליח להבליט את כל מה שמעצבן בגישת הניו ג'ורנליזם שלו. (נטע אלכסנדר)
שלום אסייג
העם אוהב את שלום אסייג. מה זה אוהב, מת עליו, מצביע בשלט - בכל ערב שבת מקבלת נבחרת הקומדיה של אסייג נתח רייטינג נכבד ב"צחוק מהעבודה". הבעיה היא שאסייג עצמו עושה צחוק מהעבודה כבר שנים. הוא עובד קשה, אין ספק, אבל החלק השני במשוואה לא ממש מאוזן. הוא פשוט לא מצחיק. שיהיה ברור, אין לנו בעיה עם הומור עממי, אפילו לא עם הומור נמוך - אנחנו מתגלגלים מסרטים של אדם סנדלר ונקרעים מהרפליקות של אסי כהן ב"מסודרים" - הבעיה היא עם הומור צפוי, שטוח, קצת מפגר. חברי "צחוק מהעבודה" צוחקים מהבדיחות שלהם יותר מהקהל עצמו, ואסייג עומד כבר שנים בחוד החנית של הקומיקאים שיורים דחקות יבשות כמו "פרפר חי רק שבוע - תחשבו איזה באסה להיוולד בשבוע הספר" וממהרים להדביק תצלומים של הקהל נשפך מצחוק. לא הבנו למה יאיר לפיד היה משתנק ממנו מצחוק, ואנחנו לא מבינים גם עכשיו. אבל מול רייטינג של מאות אלפי אנשים - אולי אנחנו פשוט לא מבינים את הבדיחות. (גיא חג'ג')
אורלי וילנאי וגיא מרוז
בהתחלה הם היו בסדר. כל אחד לחוד, נלחמו להם אורלי וילנאי וגיא מרוז בטחנות הרוח של הביורוקרטיה הישראלית והפגישו אותנו פנים אל פנים עם השחיתות, הרוע והאטימות שמקיפים אותנו. היה מאוד נחמד לשנוא יחד איתם את בעלי השררה ולהתייאש מעולם שמתייחס כך לחלשים והנדכאים שבו. אבל עכשיו כשהם יחד - גם בחיים וגם בתוכנית "אורלי וגיא בע"מ" בערוץ 10 - הם הפכו בעצמם למועקה. ציניות, מרמור ופה גדול כולם דברים חשובים אצל לוחמי צדק, אבל במקרה של הצמד "גיאורלי" מדובר במנת יתר. קצת קשה להתרכז בעוול המתחלף על המסך או להתעצבן מהפוליטיקאים שסרחו כששני הלוחמים המרירים משלהבים בעיקר את עצמם. תוסיפו לזה את העובדה שרוב הזמן, גם כשמאבקיהם לא צולחים, הם מרוצים מדי מעצמם ותקבלו את מה שאנחנו מקבלים - כאב ראש. יופרד הצמד "גיאורלי" לאלתר, רגע לפני שנעדיף את השחיתות על פני צפייה בתוכנית המעצבנת שלהם. (סהר הראל)
אבי קושניר
כמו שלום אסייג, גם קושניר הוא הצלחה שאין לה הסבר. עוד ב"זהו זה" הוא היה החוליה החלשה, אך דווקא מהפרצוף שלו אי-אפשר להתחמק בשנים האחרונות. "החיים זה לא הכל" (עוד סדרה שנשמח לראות פחות), "רוקדים עם כוכבים" ויותר מכל - הפרסומות הבלתי נסבלות בהן מודבק פרצופו על גוף תינוקות ונשים. זה כבר סתם מפחיד. הוא בכל מקום, אבל השאלה נותרת בעינה מיהו אבי קושניר? מה הוא מייצג, מה האופי שלו? האם אתם מכירים מישהו שמזכיר את אבי קושניר, ואם כן - האם הייתם מזמינים אותו לבירה? קושניר הוא כלי ריק שמתאים לכל מטרה בלי להביא עמו שום מטען או להשאיר טביעת אצבע. קושניר, קושקוש, אתה מופיע כמעט כל ערב בתיאטרון או בהופעת היחיד שלך, ונראה שהולך לך שם מצוין - אז אולי תיתן לנו חופשה קטנה, לפחות על המסך הקטן? (גיא חג'ג')