ג'קסון צלח בכבוד את המכשול שעבר בשלום לפניו רק סטיווי וונדר: המעבר מילד-כוכב לצעיר כוכב-על. שלא כוונדר, שהמשיך להקליט במוטאון אחרי שהבטיח לעצמו תנאים של עצמאות אמנותית מוחלטת, החליט ג'קסון לעזוב את החברה. אז, בסיועו של המפיק קווינסי ג'ונס, באו לעולם "Off the Wall" ובעקבותיו "מותחן" מ-1982, אלבום הפופ הנמכר ביותר בכל הזמנים. שני התקליטים הללו היו פסגת יצירתו. שילוב מושלם של מקוריות עם מסחריות, פוסט-דיסקו שלא היה שחור ולא לבן, אלא סינתז את ההשפעות עליו למוזיקה שנוגנה כמעט בכל מקום על הגלובוס. ג'קסון היה אחד הזמרים הראשונים שלמדו לרתום את הווידאו-קליפ ואת תחנת האם שלו, אם-טי-וי, לצורכיהם. כשלרשותו עומד מנגנון שיווקי מעולה, נהפך מייקל, שם פרטי, למותג, אף שבשנים מאוחרות יותר נאלץ לחלוק אותו עם הכדורסלן מייקל ג'ורדן. אבל הסיפור של ג'קסון כאמן נגמר, פחות או יותר, עם "מותחן" ומסעי ההופעות שאחריו, חלקם עם ה"ג'קסונים", ההרכב של אחיו. לא הייתה שום דרך להתעלות על מה שהשיג ב"מותחן". האלבום הבא, "רע" מ-1987, עוד נמכר היטב וכלל כמה רגעים נאים, אבל כבר היה קורבן לתסמונת שתרדוף אותו בהמשך, תערובת כמעט בלתי נסבלת של פרנויה, רחמים עצמיים וקריאות ילדותיות ודביקות לשלום ואהבה. האלבומים הבאים, מ"מסוכן" ב-1991 ועד "בלתי מנוצח" ב-2001 כבר היו רחוקים מאוד מהשמות שבחר להם יוצרם. את מרבית הקהל השחור שלו איבד, כאמור, עוד הרבה קודם לכן. אין פלא שרוב המעריצים המזילים עליו דמעה בשידורי הטלוויזיה של הימים האחרונים אינם חולקים עם ג'קסון את צבע עורו המקורי. במאמר שהתפרסם בשבועון הניו-יורקי "וילג' וויס" ב-1987, "אני לבן! מה לא בסדר עם מייקל ג'קסון?", טען המבקר השחור גרג טייט כי הניתוחים הפלסטיים שעבר ג'קסון מבטאים "שנאה עצמית, גזעית, המובילה להרס עצמי". ג'קסון, כתב טייט, חצה כל-כך רחוק את הקווים, עד שהגיע למקום שאין ממנו שום דרך חזרה. המסיכה הלבנה שעטה כעת, במקום פרצוף, תוארה כבגידה בלתי נסלחת במקורות. ואם השחורים עזבו את ג'קסון בסביבות "רע", הרבה לבנים לא נשארו יותר מדי זמן בסביבה. גיחותיו לאור הזרקורים הפכו יותר ויותר משונות. הערצה לג'קסון כבר נחשבה לגילוי טעם רע. לאורך מרבית שני העשורים האחרונים לחייו היה מייקל ג'קסון, אין להכחיש, מטורף על כל הראש. אבל אי-אפשר להתעלם מהרקע של מי שגדל כילד פלא ולא התנסה בשום דבר הדומה לחיים רגילים, שעבר התעללות קשה מצד אביו ופיתח רק כישורים חברתיים מוגבלים. אין פלא שמותו עורר תגובות מעורבות. קשה להתאבל על איש שמבחינת רבים, היה מת זה שנים ארוכות. מוזרויותיו ניכרו את כולם, למעט המעריצים השרופים. החשד לפדופיליה שדבק בו (אף שמעולם לא הוכח בבית משפט), פניו המשתנות, האובססיה שפיתח סביב פיטר פן, מאות מיליוני הדולרים שפשוט התפוגגו מכיסיו - נהפכו לחלק בלתי נפרד מהדימוי הציבורי שלו לא פחות מהמוזיקה שיצר לפני יותר מ-20 שנה. שלא במפתיע, בכך גם התמקד הסיקור התקשורתי האינטנסיווי בימים שלאחר מותו. קשה לסלק מהזיכרון את מראה התמהוני המנופף בתינוק שלו מחוץ לחלון החדר במלון, או את הקלוז-אפ על אפו המתקלף לאחר אחד הניתוחים. אבל אפשר לשער שעם השנים ייזכרו דווקא הפסגות בקריירה. יש הרבה כאלה, שמיליונים מאתרים כעת ביו-טיוב, למשל הקטעים שבהם מתועד הילדון הנמוך עם תספורת האפרו המפליא בצעדי ריקוד, ארבעת אחיו מאחוריו. אבל אם יש רגע בלתי נשכח אחד בחיי ג'קסון, זו ההופעה ב-1983, בקונצרט לציון 25 שנה למוטאון, חצי שנה אחרי יציאתו של "מותחן". "בילי ג'ין" בפריים-טיים, כולל "הליכת הירח" המפורסמת. אמריקה צפתה בו מהופנטת, ביום מעצב של תרבות הפופ. כמה צעיר, יפה ובטוח בעצמו נראה ג'קסון אז. מדהים לגלות שחלפו כבר 26 שנים מהמופע ההוא ועד מותו בשבוע שעבר, יותר זמן מהשנים שבין פריצתו של אלוויס לתודעה לבין מותו של מלך הרוק.
|