אלון זולפין הגיש ערעור לבית משפט המחוזי בתל אביב על פסק דינו של בית משפט לתעבורה בעיר מיום 22.03.09, שהרשיע אותו לאחר שמיעת ראיות, בנהיגה בשכרות ובקלות ראש וגזר עליו 30 חודשי פסילה בפועל; 6 חודשי פסילה על תנאי לתקופה של 3 שנים; קנס בסך 3,000 שקל או 50 ימי מאסר תמורתם; הפעלת עונש מותנה של פסילת רישיון הנהיגה למשך 3 חודשים, מבית משפט לתעבורה בפתח-תקווה, מתאריך 22.05.06 לריצוי באופן חופף; 6 חודשי מאסר על תנאי למשך שנתיים, והתנאי הוא שלא ינהג בזמן פסילה או בשכרות או תחת השפעת משקאות משכרים.
בכתב הערעור טען שיש לזכותו מאחר ואשמתו לא הוכחה ברמה הנדרשת בפלילים, והוא לא נהג בשכרות אלא שכתב האישום הוגש על בסיס החזקה שבדין לפיה נהג המסרב לבצע בדיקת נשיפה, דינו כדין הנוהג בשכרות. לדבריו, הוא ניסה לנשוף שלוש פעמים ומסיבה שאינה ברורה הבדיקה לא צלחה. בדיון בבית המשפט לתעבורה, שנתיים לאחר הארוע, טען לראשונה כי המקור לריח החריף הנו מאכל בוכרי שאכל "שמדיף ריח חריף".
המדינה השיבה שבית משפט קמא קבע בהכרעת דינו כממצא עובדתי שזולפין נהג בשכרות, לאחר ששמע עדים בעניינו ומצא שעדותם מהימנה, וכן שבית משפט קמא אימץ את עדות השוטרים לפיה משמעות הסירוב להיבדק והשלכותיה, הוסברו לו היטב. "הלכה פסוקה היא שאין חובה על שוטר לציין בפני חשוד מהי הענישה שצפויה לו, שכן אותו שוטר אף אינו יכול לדעת מה יגזור בית המשפט בסופו של ההליך". המדינה ביקשה לדחות את הערעור.
שופטת בית משפט המחוזי בתל אביב מרים סוקולוב, דחתה את הערעור לאחר שלא מצאה שנפלה טעות בהכרעת דינו של בית המשפט קמא. "כידוע, הלכה פסוקה היא כי ערכאת הערעור אינה מתערבת בעונש שגזרה הערכאה הדיונית, אלא במקרים בהם הערכאה הדיונית טעתה טעות של ממש או שהעונש שנגזר על-ידה חורג באופן קיצוני מרמת הענישה המקובלת בנסיבות. לאחר שבחנתי היטב את טענות הצדדים לעניין העונש ואת גזר-דינו של בית משפט קמא, לא שוכנעתי כי עניינו של המערער נופל בגדר המקרים המצדיקים התערבות של ערכאת הערעור.
"כאמור, במקרה דנן, המערער נהג בשכרות, נהג בניגוד לתמרור עצור שהיה מוצב בכיוון נסיעתו, בכך שלא נתן זכות קדימה לרכב שבא ממול וגרם לו לבלום בחריקת בלמים, וזאת, כאשר עונש פסילה מותנה תלוי ועומד כנגדו. זאת ועוד, לחובתו של המערער 42 הרשעות קודמות בעבירות תעבורה חלקן חמורות, לרבות נהיגה באור אדום, נהיגה במהירות מופרזת ועוד".
השופטת הפנתה ל-ברע"פ 6720/08 בו נקבע: "הטלת ענישה מקלה בשל העובדה כי לא ניתן לקבוע רמת אלכוהול בדמו של נהג שסירב ליתן בדיקת נשיפה או בדיקת דם אינה מוצדקת, ועלולה להביא לכך ש'חוטא יצא נשכר' - נהגים שיכורים יסרבו ליתן בדיקת נשיפה או בדיקת דם, ובהעדר אומדן מדויק של האלכוהול בדמם - יזכו לענישה מקלה".
