|
|
השופטים. אולי כדאי להתעלם? [עכבר העיר]
|
|
|
|
|
אם עץ נופל ביער ואף אחד לא שומע האם הוא באמת נפל? ובגרסת כוכב נולד 7: אם השופטים חושבים שכולם היו נהדרים, האם הם באמת שופטים או רק מנסים להעביר את הזמן בחמש המילים שהקציב להם צביקה הדר לביקורת?
התוכנית ששודרה אמש לא הותירה מקום לספק. המכונה המשומנת ביותר בטלוויזיה לא סוחבת את העלייה של העונה השביעית. הפיאסקו התחיל בבחירת שירים גרועה לחצי מהמתמודדים, ונמשך אל תוך ההתמוגגות חסרת התקדים של השופטים. כמעט כל ביצוע עבר אצל השופטים כאילו מייקל ג'קסון בעצמו קם לתחייה והגיע לתוכנית, תוך עיוורון מוחלט למופע ועד העובדים הדהוי, שהתנהל לפרקים על הבמה.
מה שנראה כמו כוונה חיובית של ההפקה לייצר פרסונליזציה של המתמודדים - שהתבטאה מחד בפרומאים שהזכירו לנו לעקוב אחרי המתמודד האהוב, ומאידך בדחיקה במתמודדים לתת משהו אישי בכל שיר שהם מבצעים - הביאה את מרבית המתמודדים לבצע שירים המבטאים מילולית את עולמם הפרטי, במקום לייצר פרשנות אישית ומעניינת לשיר רחוק מהסגנון שלהם.
כך למשל, אלחי רפואה ביצע אתמול את השיר "והיא שעמדה", שיר שהוא לדבריו כוכב הגלגל"צ של הדתיים. אבל פניה כל-כך סגורה לציבור הספציפי שמתחבר לשיר, הופכת אותו בעיני השאר לשיעמומון בית כנסת עם ביצוע תלוש לחלוטין מהסיטואציה, שמתאים יותר לשידורי יום שישי בערוץ דת, ולא לכוכב נולד.
דוגמה נוספת להחמצה הוא הביצוע של עומר אדם. בחדר החזרות דיבר הבמאי, יואב צפיר, עם אדם והזכיר לו את הביקורת שנתן לו אוחובסקי: לתת כיוון יותר אישי. אדם, צעיר בן 16, הלך על שיר עם המילה "צעיר" (כמוהו) ובחר לבצע את "צעיר לנצח", שיר שלא אפשר לו לתת חופש לקול הענק שיש לו. רק בנס, לקראת סוף השיר, הוא הצליח לשחרר מעט ממה שהוא מסוגל.
אם רצתה ההפקה לייצר קשר אישי יותר של המתמודדים לחומר, הסבר קצר ואישי היה מספיק. אבל מה שהופך "אישי" ל"חזק" הוא כשפונים אל מחוזות זרים ושונים מהעולם הפרטי, ומביאים אל הביצוע את האמירה האישית. התנועה צריכה להיות אל השירים שאינם שרים לעצמם במקלחת, כדי לייצר ביצוע שיגרום לצופים להתחבר.
עם לירן דנינו זה דווקא הצליח. דנינו, מייק ברנט בהתהוות, לקח שיר פופי קצבי של אתניקס והפך אותו לבלדה איטית, חזקה ומחוספסת, שנטועה חזק בתוך הסגנון הרוקיסטי שלו, באחד הביצועים הטובים של העונה. גם במקרה של מזל פיקדו ו"כתונת הפסים", זה עבד, אבל קצת אחרת. השיר שבחרה, שנכתב במקור עבור קמפיין של משרד הקליטה, היה בחירה מצוינת, כי הוא התאים לפרסונה שלה והוא נתן חופש לקול שלה.
אצל כוכבים אחרים, כמו מיי פיינגולד וחובי סטאר, אפשר היה לראות שהאג'נדה של ההפקה זה רעיון יפה אבל לא מחויב המציאות. השניים בחרו לשיר את מה שמוציא מהם את הכישרון שלהם בצורה הטובה ביותר, עם קשר רופף בלבד לרעיונות של יואב צפיר. ואת זה אמורים כל הכוכבים הנולדים לזכור ולהפנים. כי זה לא משנה מה יגידו השופטים, או איזה שיר אמרו להם לקחת בחדר החזרות. מי שיבחר בהם בסוף התוכנית הוא הקהל בבית, שלא יתפשר על פחות מביצוע קולי מעולה.
