קולות נשים

מזה זמן שאני תוהה לפשר הסיבה שהאמורא שמואל (ברכות כד, א) קבע ש"קול באישה ערווה". מדובר בתקופה שלא היו בה טלפונים ושיחות זימה, ולכול היותר אישה צעקה ליד המעקה לעבר הצד השני לשכנתה שתלתה כבסים. אז מה הרע בקול של אישה. נכנסתי לאתר www.yeshiva.co.il ובה הציג סטודנט מאוניברסיטת בר-אילן שאלה לרב אליעזר מלמד בכול הקשור בזמרת מוכרת ששרה יפה מתלבשת בצניעות. בקיצור לא מעוררת פרובוקציות, שלא לדבר על הבעות פנים, קריצות ר"ל ושאר תופעות של סטרא אחרא. בתשובה מפורטת מאוד הרב מלמד מציין, בין היתר, שכול ההלכות העוסקות בפרטי הדינים של צניעות האישה לא נובעות מתוך זלזול בערכה של האישה אלא דווקא מתוך אהבה עמוקה, ומשום כך קיימים סייגים וכיו"ב, והרב נכנס לפרטים שאני לא אכנס אליהם.

מה שצדה עיני הייתה דעה אחת שמצוטטת על-ידי הרב כדעה שלישית, לפיה "אפילו אישה מוכרת מותר לשמוע דרך הרדיו, משום שרק שמיעה שמתוכה אפשר להגיע לקירוב מיידי של הסתכלות - אסורה, אבל שמיעה במקום שבו לא ניתן לראות את הזמרת - מותרת. ועד שהקול העובר דרך הרדיו אינו קולה המקורי, מאחר והוא משתנה לזרמי חשמל שמעובדים מחדש דרך המקלט לקול שירה..."

דעתי נחה עלי, שכן ביקשתי להתייחס לקולן של נשים ברדיו, ולאו דווקא זמרות, אלא קרייניות, מגישות, מנחות וכו'. ובכן, מותר לשמוע, ועל אחת כמה וכמה שמותר לכתוב על כך.

מקום של כבוד לנשים בשידור הציבורי בארץ

מאז תקופת "קול ירושלים" באביב 1936, השידור הציבורי בארץ לא זו בלבד שלא הפלה נשים, אלא אפשר לומר כי מסיבה זו או אחרת, הן זכו לעמדות בכירות. בתקופת בראשית זאת היו שדריות כמו חמדה זינדר, רות בלקין, ריטה פרסיץ, לאה פורת, עוגניה שמחוני, חנה בן ארי, רות שפירא. אחר כך באו מגישות וקרייניות כמו אסתר סופר, מרים גולן, ראומה אלדר, נעמי זקס-דליות, כרמית גיא, זוהר אוריין, רחל רונן. עם הדור שלאחר מכן נמנו שרי רז, ואחריהן, ליאורה גושן, אילנה השכל, נאווה סביון, איריס לביא, ריזי גדות, ואפשר ששכחתי אי אלה.

מקרב השדריות הללו היו כאלה שמלאו תפקידים בכירים ביותר כמו ריטה פרסיץ בתקופת המנדט או לאה פורת בתקופת "קול ישראל". הראשונה במסגרת המגבלות המנדטוריות; השנייה, מכיוון שעסקה בעיקר בתוכניות ולא באקטואליה, הייתה לה השפעה מכרעת על הדימוי של שרות השידור בכול הקשור בתוכן ובצורה. היא קיבלה יד חופשית ממנהל "קול ישראל", חנוך גיבתון, ולעיתים אפשר לומר שהוא קיבל יד חופשית ממנה, למעט בנושאי חדשות ואקטואליה. לאה פורת הייתה גזורה מן החומר הוויקטוריאני, כלומר שלטון מטריארכאלי. היא הייתה אישה מוכשרת מאוד, שנונה מאוד, והיה לה קול קטיפה גם כאשר הגישה תוכנית וגם כאשר שיחקה בתסכית רדיו. היא הייתה אומנם מקושרת עם אנשי אחדות העבודה, וזה לא הזיק לה כאשר אלה שותפו בשלטון, אך לא בשל קשרים אלה היא זכתה למוניטין ולהשפעה.

כמובן שלצד אלה היו גם קריינים ומגישים טובים. מהם נזכיר את יוסי ידין, אליהו כרמל, יצחק שמעוני, שמואל אלמוג, חגי פינסקר כראשוני המגישים בשידור הציבורי. אחר כך היו משה חובב, אלימלך רם, פלטי בן ליש, רם עברון, ארנון גפני, יעקוב אחימאיר (כמגיש), יגאל רביד, אבי בן יחזקאל. עם הקריינים היום נמנים מלאכי חזקיה (קול בלתי רגיל), קובי ברקאי, דן עופרי, יצחק איתן, צבי סלטון, דן כנר ,גבי ינון - כולם בסים-בריטונים שקולם מהדהד בעוצמה ובנועם.

אינני יודע אם אי פעם נעשה סקר של מאזינים את מי הם מעדיפים כקריינים, גברים או נשים, או אלה קריינים ואלה מגישים ממין זה או אחר. אותי רודפת טענה של מי שהייתה קריינית מעולה ב"קול ישראל", שרי רז, שעברה לטלוויזיה, כי בחדשות הטלוויזיה אני הפליתי לרעה נשים. אני דחיתי טענה זאת, שאין ולא היה לה כול בסיס. ראשית, בבואי לטלוויזיה כמנהל החדשות, כול העמדות של מגישים היו תפוסות. שנית, בניגוד לרדיו שבו יש הרבה מהדורות חדשות ומאגאזיניות, בתקופה שלי, בשנות ה-70 היו מעט מאוד אפשרויות מבחינה זאת. לעומת זאת, אני מודה כי בחדשות ברדיו אני מעדיף בדרך כלל גברים. קולות כמו של חזקיה, ברקאי, עופרי, איתן ועמיתיהם הם קולות חזקים, ברורים ואני לא צריך להגביר את הקול כפי שאני עושה כאשר אי אלה קרייניות טובות מאוד קוראות את החדשות. אך יש וקריינית ניחנת בקול שהוא צרוף של רוך ועוצמה-קול סמכותי. כזאת היא ענת דווידוב המגישה הקבועה של המגזין "בחצי היום".

ריאיון חייב להיות תכליתי. התקשורת נכנסה לחלל נורמטיבי.

את ענת דווידוב ראיתי פעם אחת לפני שנים, דומני שב-1985, כאשר נזדמנתי לפגישה עם מי שהיה מנהל "קול ישראל" בשעתו, גדעון לב ארי. הוא הציג לפָני אישה צעירה. "תכיר בחורה שתהיה פעם כוכבת", אמר. מסתבר, באיחור רב, שהוא הציג בפני את האחיינית שלו. אבל התברר לי גם שלא הוא קיבל אותה ושהוא בכלל גילה שהיא התקבלה לעבודה כממלאת-מקום של רבקה מיכאלי. בכול מקרה, גם אילולא מידע מאוחר זה הייתי משוכנע שלא בשל קרבת משפחה למנהל היא נתקבלה לעבודה ב"קול ישראל". ענת דווידוב היא אכן שדרית מצוינת.

תכונה בולטת אצלה, אולי צרוף של תכונות אישיות וניסיון, היא צורת הריאיון או השיחה שהיא מנהלת עם האורח באולפן. היא לא אובייקטיבית ולא מתיימרת להיות כזאת, מפני "שאדם מעצם טבעו אינו אובייקטיבי. לכול אחד מאיתנו יש דעה מושרשת ולכן אין דבר כזה כמו אובייקטיבי", היא אומרת. "אני משתדלת להיות ניטראלית. אני חייבת להתייחס בכבוד למי שיושב מולי, אך אין זה אומר שאני שוות נפש. אני יכולה להתווכח עם האדם בסגנון לא צעקני אם תשובותיו לא מספקות אותי, אבל בצורה מאופקת". היא מוסיפה ספק בצחוק ספק ברצינות "אני משערת שאילו הייתי יותר שחצנית הסיכויים שלי להיות היום בטלוויזיה היו הרבה יותר טובים".

עם כול הגירוי להיות פרובוקטיבי, אתה חש, גם כאשר אתה מאזין לה וגם כאשר אתה משוחח איתה, שהיא יודעת מהו הגבול ולא תעבור אותו. כמי שמאוד גלוית לב אין לה כול היסוסים להודות ששדר בשרות ציבורי לא יכול "להתפרע". הסגנון הזה לא מקובל עליה. "הישראלי המצוי הוא חצוף. אני פחות חצופה, אך בתוך עמנו אנו יושבים", היא מנסה להסביר את הסגנון הרווח בחברה שלנו, מתוך יושרה. אך ענת דווידוב לא זקוקה להעמדת פנים. היא למדה משחק והדבר מסייע בידה לנבט שיחה בצורה עניינת, לעיתים בנועם ולעתים בצורה נוקבת. לקראת השיחה עברתי על ראיונות שלה עם אישים שונים מכול גווני הקשת הפוליטית ומהם זוללי תקשורת בולֱמיים שהטיחו בה שהיא לא אובייקטיבית, אך מקריאת התשובות והתרשמות מן ההאזנה אתה מגיעה למסקנה שקשה מאוד להוציא את האישה הזאת מן הכלים. גם מבקריה מודים שהיא ניחנת בסגנון מיוחד, מאוד לא אלים.

עשר שנים שענת דווידוב נמצאת בחדשות, בענף המגזיני שלהן - תחילה בתוכנית "הכול דיבורים" ואחר כך ב"היום הזה" וב"בחצי היום". התחום בשבילה הוא אובססיבי, אפשר לומר בגבול ההתמכרות. בנסיעה בבוקר בדרכה לעבודה בירושלים היא מאזינה למגזינים של "גלי צה"ל" ובשובה בערב הביתה היא פותחת את "לונדון וקירשנבאום". זה מאפשר לה להיות תמיד בתוך העניינים. אף שהיא יודעת מי יהיו המרואיינת או המרואיין, היא מכינה לעצמה ראשי פרקים לבד. היא אינה צמודה לחומר שהיא הכינה. כמאזין, אני חש שאוזנה קשובה למה שהמראיין אומר ומתוך זה היא גוזרת את שאלותיה.

יש תחומים אשר בהם ניכר שאינה חסרת פניות, כמו בתחומי החברה. היא לא מתייחסת בשוויון נפש לעוני, למצוקה, לדפוקים למיניהם, כמו למשל עובדי רשויות מקומיות שלא קבלו משכורות שנתיים. "אתה לא יכול לצפות שאשחק את הרגועה כאשר מולי יושבת אישה שאין לה ממה להתקיים ולא מדובר במובטלת אלא בעובדת אשר שכרה לא משולם לה. לא אכפת לי שיחשבו שאינני חסרת פניות ושום הטפה של פקיד בכיר שיושב מולי ויוצא מגדרו לא תזיז אותי". מה שחשוב לה ביותר זה להיות תכליתית, כול השאר משני בעיניה.

שאלתי אותה אם מקובלת עליה ההגדרה של פרופסור גבי ויימן בשיחה איתה, כי העיתונות היא "הרשות הרביעית". על כך השיבה: "הרשות הרביעית, אם תרצה, נכנסה חזק לגומחה המדוברת, משום שחברי הכנסת מגלים חוסר אונים בכל הנוגע לעבודתם הפרלמנטארית ומחויבותם כלפי הבוחר. לולא היינו במצב כה רעוע מבחינת תפיסת הדמוקרטיה ושלטון החוק בישראל, וכפועל יוצא - האנרכיה ונורמות השחיתות שהשתלטו עלינו, התקשורת לבטח הייתה פועלת במתינות יתר". אני עוד אתייחס להגדרה זאת באחד ממאמריי הקרובים.

אשר למשוב, ה-feed back, הנתונים מדברים בעד עצמם. המשדר "בחצי היום" זוכה לרייטינג של 9.5% הגבוה ביותר מכול משדרי החדשות והאקטואליה בארץ. וזה כמובן, מהווה מקור לסיפוק בייחוד כאשר השיעור הזה נשמר, ולי אין כול ספק שהתרומה שלה לשיעור ההאזנה הגבוה היא מאוד משמעותית. יחד עם זאת, אף שבמשך שנים היא מדברת באולפן לאנשים באמצעות טלפון או למרואיין בודד באולפן, היא אוהבת קהל. לעתים במסגרת קורס לכתבים מנהל הקורס מביא את המשתלמים לאולפן ולענת לא זו בלבד שאינם מפריעים אלא נותנים לה תחושה טובה מעין משוב מיידי. כאן נכנס אלמנט המשחק-הדרמה. מבחינה זאת לא רק שהיא מפסידה כאשר אינה מופיעה בטלוויזיה - הטלוויזיה מפסידה יותר. והיא אף נותנת לכך ביטוי, בלשון המעטה, שבמדיום החזותי היא הייתה מצליחה, אבל אתה חש איזו מרירות בנימה שלה. היא אינה מסתירה שהיא אוהבת חשיפה. המדד הטוב ביותר בעבורה היא הרגשתה שלה. יש שהיא גומרת יומן בסיפוק רב כי לדעתה הוא הצליח ויש שהיא יוצאת מתוסכלת, מין משדר איכסי כזה, והיא סוחבת את התחושה הזאת שעות רבות לאחר גמר המשדר.

על השאלה אם הייתה רוצה להתנסות ככתבת שטח, כדי להתרשם באופן בלתי אמצעי מן המתרחש, היא עונה בכנות שאכן היא מכירה בחשיבות השטח, אך אינה גזורה למטלה כזאת. "אני אוהבת לשבת", היא אומרת. באותה כנות היא אומרת שטוב היה אילו הייתה קצת סחבקית ומכירה אישים מחוץ למסגרת האולפן. "יש מראיינים שזה עוזר להם. אולי זה היה עוזר גם לי" היא מתוודה.אולי. אבל אין כול צל של ספק שסוג הכרות כזאת לא הייתה משפיעה על ענת דווידוב כהוא זה, כאשר האיש שאותה הכירה יישב מולה כמרואיין.

ענת דווידוב התחילה את עבודתה העיתונאית ב"גלי צה"ל" כחיילת, בעבודות הפקה ועריכת משדרים שונים. משם עברה ל"קול-ישראל", תחילה כשדרית בתחומי תרבות ובידור, עריכת מוזיקה והגשת מגזינים. בשנת 1993 עברה למחלקת החדשות של הרדיו להגשת מגזין הכלכלה "צבע הכסף", ומשם ליומני חדשות. בין לבין גם הגישה את "הכל דיבורים". בשנת 1988, לתקופה קצרה, אף עבדה כעורכת העמודים הפנימיים בעיתון "חדשות".

אנחנו משוחחים ב"יום האישה הבינלאומי", ובלא להיות מודעים לכך, בעת השיחה היא מאוד גאה שמספר הנשים במערכת הוא כיום גדול יותר מאשר מספר הגברים. בעצם בשידור הציבורי, כפי שציינתי בהתחלה, זאת תופעה מסורתית. השדרית ענת דווידוב ראויה ביותר לייצג את האישה בשידור הציבורי, בקולה, בכישוריה, בתבונתה ובהשפעתה.