צריך, קודם כל, לסלק את החשדנות כלפי השם, ג'נוארי (- January החודש ינואר). אחראים להצמדתו לבת הבכורה מתוך שלוש אחיות, שנולדה בתאריך 5 בינואר 1978, מארב וקארן ג'ונס, מאמן כושר ומנהלת ציוד למוצרי ספורט מסו פולס (Sioux falls), עיירה צנועה במחוז מינהאה במדינת דרום דקוטה שבארצות הברית.
ינואר היה חודש הגעתה לעולם, כאמור, אבל לא סיבה מספקת לכנות תינוקת בת יומה בשם פרטי שיחשיד אותה, כפי שהודתה בעצמה, שנים אחר-כך, כשהפכה לכוכבת טלוויזיה גדולה, בעבר צבעוני בתעשיית הפורנו; או פשוט בניסיון מגושם במקצת להאציל על עצמה ייחודיות, בתעשיה בה הקלות בה מתגלגל שמו של אדם בפיותיהם של האנשים הנכונים, בגלל צלילו החריג, הוא לפעמים כל ההבדל בין להיות שחקנית מדשדשת, דוגמנית הלבשה תחתונה לשעבר, או שחקנית הטלוויזיה המדוברת ביותר בעולם כיום.
מארב וקארן ג'ונס בחרו להדביק לבתם הבכורה את השם ג'נוארי, בהשראת דמות בשם זה בספר "פעם אחת אינה מספיקה" ("Once is not enough"), רומן מתח אפל ושטוף זימה, שכתבה ז'קלין סוזן בשנת 1973 ושנהפך להצלחה מסחרית גדולה מאוד באותה שנה, בין היתר בגלל הגרפיות נטולת רגשות האשם שבה תיאר שימוש בסמים, אורגיות בין קטינים, יחסים לסביים וחטיפה על-ידי חוצנים. שנתיים לאחר מכן, חצי שנה לתוך חייה של העלמה ג'ונס הצעירה, עובד הספר הזה לתסריט לסרט קולנוע בבימוי גאי גרין ובכיכובם של קירק דאגלס, אלקסיס סמית וג'ורג' המילטון. דמותה של ג'נוארי, בתו הצעירה של מפיק הסרטים (קירק דאגלס) שנקלע למשחק חתול ועכבר זדוני עם בתו על-רקע חוסר שביעות רצונה מאשתו החדשה, היא הציר המניע את העלילה, במרדנותה, בהפקרותה המינית ובשעשוע הרב שהיא מפגינה בפלרטוטיה עם הקצה. קארן ג'ונס קראה את הרומן, התאהבה בשם ג'נוארי ובאישיות נטולת העכבות שבו אופיינה הדמות והחליטה להעניק לבתה את השם בהסכמת מארב. בסימן מפוקפק זה באה בטי דרייפר הקטנה לעולם.
כמעט אצורה
שנים לאחר מכן, למעשה, לאחר התפקיד המשמעותי הראשון בו שיחקה בקולנוע (בסרט "סדנה לעצבים", בהשתתפות אדם סנדלר וג'ק ניקולוסון, שם גילמה כוכבת פורנו לסבי שמשתתפת בסדנה) קראה ג'נוארי ג'ונס, כעת כבר אשה צעירה בת 25 את הספר ונחרדה. "זה היה מזעזע", היא אמרה בראיון לעיתון הבידור והרכילות 'פיפל', "פשוט מזעזע". אבל השם נשאר. נדבק.
חמש שנים תמימות חלפו מהתפקיד ההוליוודי המשמעותי שלה (שנתיים לאחר מכן הופיעה בסרט "חתונה אמריקנית", מסדרת סרטי הנעורים נוטפי ההורמונים, "אמריקן פאיי") ועד שג'ונס קיבלה את ההכרה האמיתית על כישוריה כשחקנית. במשך השנים האלה עשתה לעצמה שם בשני תחומים אחרים: היא הייתה נערת הקטלוג של אברקומבי אנד פיץ', מותג האופנה הניו-יורקי המזוהה עם הבורגנות האמריקנית הלבנה בעלת האמצעים, והייתה חברתו לחיים של כוכב הטלוויזיה הצעיר והעולה אשטון קוצ'ר. לעניין קריירת הדוגמנות שלה, תמונות מהקטלוגים של אותה תקופה מגלות נערה שכמו נתפרה בהזמנה למידותיו של המראה הכל אמריקני. גם כשהצטלמה בהלבשה תחתונה, שמרה על המראה הנשי-נערי המהוגן והמאופק למראה.
אבל למרות ההצלחה המסוימת שידעה בתחום, היא לא הפכה לדוגמנית על. פרופיל הדוגמנות שלה נעדר את מרכיב היופי יוצא הדופן והאישיות החזקה, המוחצנת, המאפיין את הדוגמניות המפורסמות יותר - אלה שפניהן ושמותיהן מזוהים לפעמים יותר מהמותגים שהן מקדמות. נוכחות מודגשת ודומיננטית כזאת אף פעם לא הייתה סימן ההיכר של ג'ונס. אישיותה של ג'נוארי ג'ונס היא מהסוג שמתגנב אליך, חומק אל מאחורי עורפך ואז לופת את צווארך לתחושה של קוצר נשימה. בצילומי הדוגמנות לאורך השנים, כמו גם בראיונות טלוויזיוניים, ג'ונס נתפסת בעין מבוישת משהו, מאופקת, מרוסנת, כמעט אצורה. מרחק מאה שנות אור מאורגיות על החוף, מקריירת פורנו בתת התמחות לסבית, מחטיפה על-ידי חייזרים ואפילו מזוגיות עם אשטון קוצ'ר, הילד החרמן והמגניב של הטלוויזיה בארצות הברית ובעלה הנוכחי של אשה מוחצנת בהרבה מג'ונס: דמי מור.
הזוגיות עם קוצ'ר נמשכה שלוש שנים. ג'ונס מכנה אותו היום בראיונות, "האקס המיתולוגי שלי". הקשר נגדע בשלב בו דיבורים על חתונה התחילו לתפוס תאוצה. קוצ'ר חיפש דברים אחרים. הוא פיזר אז את האפיל שלו בין שני קהלים עיקריים, זה של קוראי הצהובונים בארצות הברית וצופי ערוץ הבידור וזה של נערות תיכון בנות 15, המחפשות תדיר אחר נער פוסטר לקשט בו את פנים ארונית הספרים שלהם בבית הספר. העובדה שדווקא ג'ונס, המסוגרת למראה, המאופרת בעדינות רבה ובעלת הטעם האופנתי האנין אולם נעדר טביעת האצבע המובחנת, זכתה להחזיק בנער הנחשק במהלך שליש עשור צריכה הייתה לרמוז כבר אז על מה שהיום מקובל על כולם כמעט כמוסכם: יש משהו בנערה הזאת. משהו יוצא דופן. משהו שהעין לא רואה במבט ראשון.
הדבר המיוחד הזה
כשג'ונס הגיעה לראשונה לאודישנים ל"הגברים של שדרות מדיסון", היה זה כדי להתמודד על התפקיד של פגי אולסון, המזכירה הקוקטית למראה, אולם השאפתנית עד מאוד של דון דרייפר. אבל "היא הייתה יפה מדי לתפקיד", סיפר השנה מתיו ויינר, יוצר הסדרה, בשיחה עם "GQ" הבריטי, בכתבת שער שהוקדשה לג'נוארי ג'ונס. "הבנתי מיד שג'נוארי לא מתאימה לתפקיד של פגי, אבל הבנתי גם שהיא מוכרחה להשתתף בסדרה", אמר ויינר. כשערך את האודישנים לסדרה, היה זה לפרק הפיילוט בלבד. פרק שבו מופיעה בטי דרייפר, אשתו של דון, למשך שניות ספורות בלבד, בסצינת הסיום המפתיעה. "התפקיד של בטי בסדרה ובחיים של דון" - תפקיד שעליו היא מועמדת השנה לפרס האמי (שעליו היא מתחרה עם אליזבת מוס, שזכתה לבסוף בתפקיד של פגי) - "היה לא ברור עדיין", סיפר ויינר. "בשלב הזה, כתבתי רק את התסריט לפיילוט וחשבתי שעיקר הסדרה תיסוב סביב דון וקונפליקט הזהות שלו. ידעתי שעליו להיות נשוי, אבל לא הייתה לי שום תמונה של האישה שלצדו. כשצפיתי בפיילוט אחרי שנערך, ג'נוארי נראתה כמו הליהוק המושלם לתפקיד וידעתי שאם הסדרה תתקבל אכתוב לה תפקיד משמעותי".
הפיילוט התקבל. "Mad men" (בדומה ל"סופרנוס", ספינת האם, שבסוף מסעו על סיפונה הסוער, יצא ויינר לדרך עם הרפתקת "הגברים של שדרות מדיסון") נהפכה במהלך בזק של שבועות מספר לסדרה המדוברת והחשובה ביותר שמשודרת בארצות הברית. היא הפכה את רשת AMC הקטנה, שהתמקדה עד אז בשידור סרטים קלאסיים, לאחד מערוצי הכבלים המפתיעים והמרכזיים בתחום הפקות הדרמה (לצד שידור הסדרה "שובר שורות") ולגורם שנהנה מהבצורת היחסית ממנה סובל ערוץ HBO מאז ירידת "הסמויה" ו... "הסופרנוס". HBO, אגב, הייתה הראשונה לקרוא את תסריט הפיילוט של ויינר, והראשונה לדחות אותו.
"כשיצאנו לדרך", מספר ויינר, "ידעתי שבטי צריכה לשחק תפקיד משמעותי בחייו של דון, אבל לא ידעתי איזה תפקיד וכיצד לפתח את הדמות. כעבור שלושה או ארבעה פרקים שכתבנו וצילמנו, הבנתי שהתפקיד שג'נוארי עושה חשוב לא פחות מזה של ג'ון האם (דון דרייפר) והבנתי שהסדרה הזאת אינה עליו, אלא עליהם. יותר נכון עליו ועליה. היה לי ברור כשהתיישבתי לכתוב את העונה השנייה שבטי תגלם תפקיד מרכזי בעונה הזאת. יכול להיות שהתפקיד שלה משמעותי אפילו יותר מזה של דון. והכל בגלל ג'נוארי והדבר המיוחד הזה שלה שהיא הביאה לתפקיד".
מה הוא "הדבר המיוחד הזה שלה"? אולי המתח הדק, אך המורגש מאוד והנוכח והמחניק תדיר, בין האיפוק הספרטני, כמעט יבש, בו היא מגלמת את בטי דרייפר, לבין הסערה המימית הרותחת הרוגשת מתחת לשכבת הקרח הנורדי שהיא עוטה על פניה (לדמיון החיצוני המושלם שלה לגרייס קלי, ויינר הקדיש פרק שלם, כמו גם לקריירת הדוגמנות שלה). בסוף העונה השנייה נוקטת בטי צעד מפתיע, מנוגד לחלוטין לכאורה לאישיותה ולדמותה עד אז: היא נוהגת בשחרור מיני מפתיע וקיצוני מאוד (הפרק טרם שודר בישראל, כך שאין רצון לקלקל לאלה שטרם צפו בו). אבל המהלך החריג הזה עובר אצל הצופה בהבנה, בטבעיות ובקבלה. הוא נכתב כך על-ידי ויינר ובוים כך, ומשוחק כך בשלמות על-ידי ג'נוארי ג'ונס, ונקלט בעין הצופה כמהימן, מכיוון שמקץ שתי עונות של ג'נוארי ג'ונס ב"הגברים של שדרות מדיסון", קורה לה ולדמות שהיא מגלמת הדבר שהופך משחק למצוין: הן מתמזגות. באישיות, בביוגרפיה, בדרך בה הן חיות על המסך לנגד עינינו.
הנערה הכל אמריקנית מסיוקס פולס, דרום דקוטה, ששמה ניתן לה בהשראת דמות ספרותית רחוקה ממנה שנות אור, הצליחה בשנתיים האחרונות לגשר על מסך הטלוויזיה על התהום הפעורה בין אשת הפרוורים הצוננת, האלגנטית והנוירוטית לבין האקסית המיתולוגית הלוהטת של אשטון קוצ'ר. להדיר בכפיפה אחת, קרחון ודוקרן קרח, הר געש מבעבע ואוקיינוס תכול, צונן עד לאינסוף. איכשהו, כשזה נוגע לג'נוארי ג'ונס, הכל מתחבר בדיוק כפי שהוא נועד להתחבר, בדיוק ברגע בו המצלמות מתחילות לפעול. החלקים נדבקים זה לזה בדבק מגע, שקוף, אוורירי, מהסוג שמסוגל לגרום אפילו לתמונה המפורטת ביותר, זו המורכבת מהחלקים הסותרים ביותר לכאורה, להתלכד למשהו מהודק. משהו שנראה כאילו נברא ביחידה אחת מושלמת, בחודש ינואר סגרירי, בדרום דקוטה, ב 5 לינואר 1978. וכדרכם של נסים, נדרשו לעולם 30 שנים לגלות אותו.