המועדפים: למה שרון סטון בחרה להתפשט?

מה אנחנו זוכרים מהשבוע שחלף? את הפרסומות שעצבנו אותנו במיוחד, את סדרות הטלוויזיה שפגעו לנו בבטן הרכה, את הכוכבים לרגע שצצו השבוע ותכף יעלמו כאילו לא היו כאן מעולם. במדור השבועי "המועדפים", נסקור מדי יום שישי את רגעי השיא והשפל של השבוע, את סרטון הקאלט שכדאי להפיץ הלאה, ועוד דברים שגיוונו את שגרת יומנו בתקווה לספק לכם קצת חומר קריאה (וגלישה) לסוף השבוע.


כוכב הטלוויזיה רצח את המוזיקה

יש רגעים שבהם קהות החושים הכללית שגורמת לנו לקבל באדישות את הזבל שבו מאכילים אותנו מתמוגגת מעט, ולו לשבריר שנייה, והצופה העייף והשחוק של ערוץ 2 מתמלא ריקנות גדולה ועצב גדול לא פחות. גם השבוע האחרון הכיל רגעים כאלו, אבל הרגע המקומם מכולם היה הביצוע של רוני דלומי, מתמודדת חיננית ומוכשרת ב"כוכב נולד", לשיר "זה לא קל" של היהודים. נכון, השנה היא 2009 ו"היהודים", להקת הרוק של תום פטרובר ואורית שחף, כבר מזמן לא פועלת בשוליים. אבל ההחלטה לקחת שיר כאב מבריק על התלבטות בקשר להפלה ולהפוך אותו ללהיט קיטשי מרוקן ממשמעות היא החלטה בעייתית.

כשפטרובר צרח את המילים "זה לא קל" במועדוני שוליים קטנטנים ב-1995 - בתקופה שבה קיבלנו את מנת המוזיקה שלנו מהופעות חיות ומהרדיו ולא מתחרויות כשרונות בטלוויזיה - כאב לשמוע אותן. זה לא שיר נעים, ולא שיר ערב לאוזן - והבחירה להפוך אותו לכזה במעין מפגש משונה בין פסגת המיינסטרים לפסגת הפרובוקציה לשעבר הייתה אומללה וחשפה את ערוותה האמנותית של "כוכב נולד". אבל אל חשש, המעבדים המוסיקליים של עגל הזהב של "קשת" לא נלחמים לבדם בקרב על הפיכת שירים מעולים ללהיטי רינגטון בשקל: רגע אחרי שדלומי סיימה לחרב את "היהודים" צביקה הדר ביקש מהצופים לשוב לתוכנית אחרי הפרסומות, שבמהלכן השיר הכואב לא פחות "יקירתי" של אסף אמדורסקי קיבל ביצוע מחפיר ודביק משלו לטובת קידום מוצר חדש של חברה סלולארית. ובכן, מוזיקה יקירתי, מסתבר שמבין זרועותיה של הטלוויזיה רבת התקציב קצת יותר קשה לחמוק. (נטע אלכסנדר)


איך לאונרד כהן ניצח את מדונה

עמוס בידרמן לא פספס בהרבה עם הקריקטורה שלו השבוע, המציגה את לאונרד כהן ומדונה יושבים בבית קפה, כל אחד שואל את רעהו אם יבוא להופעתו. ההבדל הקטן הוא שגם אם מדונה תבקש יפה ותעפעף בריסיה הצבועים, היא כבר לא תצליח להשיג כרטיס להופעה של לאונרד כהן, שכל כרטיסיה נמכרו כהרף עין. אם כהן יחליט להניע את עצמותיו הזקנות בהופעה של מדונה, לעומת זאת, הוא יוכל לבחור בנוחות אם לראות את המופע מהדשא, מ"טבעת הזהב" הצמודה לבמה או מיציע ה-VIP - שפע כרטיסים עדיין נשארו. וזה מוזר. מילים רבות נשפכו בשבועיים האחרונים בניסיון לענות על שאלת 1,200 השקלים: מדוע הישראלים התנפלו ככה על כרטיסיו של כהן? אבל השאלה האמיתית היא: מדוע הם לא מתנפלים ככה על ההופעה של מדונה?

התעלומה מסתבכת עוד יותר כשמשווים בין מילות החיפוש "מדונה" ו"לאונרד כהן" בגוגל. מדונה נוסקת גבוה וכהן מדשדש יחסית (רק בירושלים, מסתבר, אף אחד לא מחפש את מדונה וכולם מחפשים את כהן - עיר עם טעם מוזיקלי משובח). אם כולם מחפשים את מדונה, ובתקשורת כותבים על מדונה, למה נשארו כל כך הרבה כרטיסים למדונה? זה בטח לא בגלל המחיר - מחירי הכרטיסים בשני המקרים גבוהים להחריד. אולי זה מפני שמפיקיה של מדונה קבעו שתי הופעות במקום אחת, וקשה יותר למלא את פארק הירקון פעמיים. ואולי, אולי זה מפני שלשירים של לאונרד כהן יש משמעות שמהדהדת רגשית אצל מאזיניו ונותרת אצלם שנים, והשירים של מדונה מהדהדים, במקרה הטוב, בשרירי הרגליים. (גיא חג'ג')


שרון סטון מתפשטת בעל כורחה

מגפת ה"קוגריות" בהוליווד בעיצומה. כמה מהכוכבות הגדולות והבשלות של הוליווד מוכיחות שגיל הוא רק מספר ומצטיידות בגברים הצעירים מהם ביותר מעשור. דמי מור, קים קטרל, ג'ינה דיוויס וגם שרון סטון הן רק חלק מדור המייסדות של מועדון "גברת רובינסון" הנוכחי אשר הולך ומצרף אליו חברות נוספות מדי יום. הוליווד אינה מקום קל לנשים מעל גיל מסוים ומאהב צעיר מהווה תחליף נאות לבוטוקס, בכך אין ספק, אך השבוע, שרון סטון לקחה את מוטו ה"אני בת 50, תראו אותי" צעד אחד יותר רחוק מחברותיה. סטון הופיעה על שער מגזין צרפתי בצילומי עירום נועזים שלא משאירים יותר מדי מקום לדמיון. אין ויכוח על כך שמדובר עדיין באישה סקסית להפליא אך האקט האמיץ של סטון מדיף ריח של ייאוש - ייאוש מתעשיה המקדשת נעורים, מאולפנים המלהקים רק את "הדבר החם הבא", מתסריטאים שאינם כותבים תפקידים ראויים לנשים מעל גיל 40 ומקריירה שמדשדשת כבר שנים והולכת ומאבדת את מעט התאוצה שהייתה לה ככל שנוקפים מחוגי הזמן והגיל. אפילו בסרטים כבר לא נותנים לה להתפשט. (ליבי בגנו)


שיעורים באהבה באדיבות הקהילה הגאה

היה היו זמנים בהם סצנה בה טום הנקס ואנטוניו בנדרס רוקדים סלואו ב"פילדלפיה" או כזו בה מאט מ"מלרוז פלייס" זוכה לנשיקה חטופה מגבר אחר, העבירו צמרמורת ועוררו הדים בקרב צופים בארה"ב. אנחנו חשבנו שאנחנו חכמים יותר - שלחנו את סוכן המוסד ליאור אשכנזי למסע עמוס הומו ארוטיות בגרמניה של "ללכת על המים", הכנסנו את האהבה הגברית למעוז הגבריות הצה"לי ב"יוסי וג'אגר", חיינו ב"פלורנטין" וחלמנו על ניו-יורק סיטי ביחד עם איגי ותומר והאמנו שאנחנו יותר טובים, סבלניים ונאורים מאותם אמריקנים חשוכים. ואז, באקט אחד מוטרף של אלימות ואכזריות צרופות, התבדינו.

אירועי הירי בבית הקהילה ההומו-לסבית מסרבים להרפות ונדמה שאין ברירה אלא להתעורר ולהתקלף מענן האופוריה התל אביבי בו חיו רבים מאיתנו. קמפיין הסברה חדש שהחל לקרום עור וגידים השבוע יעודד סבלנות, שוויון ואהבה בקולנוע ויקחו בו חלק יוצרים וקולנוענים מהקהילה. מסתבר שבישראל של 2009, אנשים צריכים סרטון הדרכה בדרך ארץ, בקבלת אחר, ובאהבת הזולת. מצורפות הוראות הפעלה. (ליבי בגנו)


ג'ון יוז נעלם - עוד לפני שמת

הוליווד אוהבת מוות פתאומי, בדיוק כזה שיהפוך את הגיבור המנוח לדמות טראגית-מיתולוגית בלתי נשכחת. בחמישי האחרון, באמצע טיול רגלי מהנה ברחובות ניו-יורק, לקה בליבו ג'ון יוז - תסריטאי-במאי-מפיק אמריקני או אם תרצו "הגורו של גיל הנעורים". בגיל 59, יוז משאיר מאחוריו שובל של סרטים כיפיים, מהנים וללא ספק משפיעים. אבל בינינו, שום מופת קולנועי לא נראה שם וארון פסלי האוסקר הריק שהוצב בביתו יכול להעיד על כך. "מועדון ארוחת הבוקר", "יפה בוורוד", "בת 16 הייתי", "שמתי ברז למורה" ועוד סרטים שכה מזוהים עם שנות ה-80 והג'ינס הגבוה, הצליחו לגעת בלבבותיהם של הטינאייג'רים, בעיקר אם הם היו אחרי פרידה כואבת או כשרמת הטסטוסטרון שלהם הגיעה לשיאה.

אם להיות כנים, יוז נעלם כבר לפני 18 שנה, ממש אחרי סרטו האחרון "נוכלת ושמה סו" ובדיוק שהספיק לרכוש את החווה הענקית שלו. זה היה ללא ספק צעד מבריק - מבחינתו נאמר כבר הכול, הכספת מפוצצת והצעירים כנראה לא יתאוששו בקרוב מטריפ הנעורים. בינתיים, הועם זוהרם של סרטיו, המורשת המשיכה להתקיים בסדרות כמו "בוורלי הילס" ו"דגראסי" ויוז הספיק לקטוף את התואר "הג'יי. די סלינג'ר של דורנו", כפי שכינה אותו הבמאי קוון סמית'. דווקא על-רקע ההספדים הנרגשים כדאי להזכיר כי הסרטים של יוז לא באמת לימדו אותנו משהו משמעותי על העולם המנוכר הזה, אלילי הנוער שכיכבו בהם לא מעטרים כיום את הפוסטרים באולמות הקולנוע ובכלל, ניקולס ריי עשה את זה כבר ב-1955 עם "מרד הנעורים", והצליח להשאיר את ג'ימס דין צעיר לנצח. ולמרות הכל - We won't forget about you. (דנה משולם)