שקרים ללא הפסקה

עורכי ידיעות אחרונות וכמה מכתביו אינם מפסיקים להפתיע. יום חדש, שקרים חדשים. כך גם הפעם, בגליון יום שישי (23.03.07). במקום להתנצל על שכיזבו, בכך שניסו, ברוב חוצפתם, "לנכס" לעצמם את פרשת המעילה בעמותת ניל"י, הם מוסיפים עתה חטא על פשע. במקום להתמודד עם הביקורת שהצגנו כאן, ולתקן את כזביהם - ולו מפאת כבודם של קוראי ומנויי העיתון ידיעות אחרונות - הם מוסיפים לפרסם סיפורי בדים ושקרים חדשים, משל הם מחוייבים למכסה יומית שכזו.

עורכי ועיתונאי ידיעות אחרונות קוראים את החדשות שאנחנו מפרסמים כאן ב-Nfc וגם את הביקורת החמורה נגדם. וזה יפה ונכון... לכן, אולי אין פלא, כי במאמץ להדוף את הביקורת, הם מנסים שוב להטעות את ציבור הקוראים. הפעם הם נענים, כביכול, לקריאתנו, ומציגים בעמוד מס' 2 בחלק החדשותי ארבעה גזירי עיתון, המהווים, כביכול, עדות לכך שעיתונם היה הראשון שחשף את דבר המעילה. אך אבוי, שוב שקר גס. כך הם טוענים גם בעניין חשיפת ההלוואה לכאורה שסידר הירשזון לקמפיין של אולמרט.

הנה דוגמא אחת:

מוצג גזיר עיתון ובו הכותרת: "שתיקתו של שר האוצר". כותרת במדורו של העיתונאי מרדכי גילת. עתה נטען בידיעות אחרונות (23.03.07), כי ביום 2 בפברואר 2007, במוסף לשבת, פורסם: "במדורו של מרדכי גילת נחשפת הלוואה של 200 אלף שקל, שהעניק לכאורה הירשזון לאחד מראשי המדינה, מכספי הסתדרות העובדים הלאומית".

על-פי הטיעון הנ"ל, עיתון ידיעות אחרונות הוא שחשף לראשונה את הסיפור על ההלוואה בסך 200 אלף ש"ח שהעניק הירשזון "לאחד מראשי המדינה". אלא שטיעון זה, בשקר יסודו.

בכל הכבוד, אנחנו, כאן ב-Nfc, חשפנו זאת כבר ביום 10.01.07 בכותרת ראשית של האתר. סביר להניח שעיתונאי ועורכי ידיעות אחרונות קראו זאת. עשרות גולשים הגיבו באותו יום למידע באותה ידיעה. רק כשלושה שבועות לאחר מכן פורסם הדבר בידיעות אחרונות, ובמילים פשוטות: הועתק, למדורו של מרדכי גילת.

טיעונים כוזבים

את טיעוני ידיעות אחרונות, כאילו הם שהביאו לחקירה והם שחשפו את דבר החקירה, אפשר להדוף בקלות ממה שנכתב בעיתון עצמו:

• כותב מאירי (23.03.07): "הקושי באיתורה של העובדת הפיליפינית היה אחת הסיבות להתארכות החקירה מאז התגלו החשדות הראשונים למעשה פלילי, לפני כמעט שנה";

• ובתחתית העמוד מוצגים צילומי ארבעה גזירים המעידים כביכול על הראשוניות של ידיעות אחרונות, כאשר המוקדם שבהם הוא מיום 16.06.06...(בסביבות מרס 2006).

הנה כי כן: גם לפי העולה מהפרסום עכשיו בידיעות אחרונות, הפרסום אצלם נעשה כמה חודשים לאחר שנפתחה החקירה במשטרה. הוא שכתבנו: הוגשו תלונות למבקר המדינה כבר ב-2006, המבקר בדק והעביר את ממצאיו והמלצתו למשטרה, וזו האחרונה פתחה בחקירה - עוד בטרם פורסמה מילה אחת בנושא זה בתקשורת.

התנהלות מפוקפקת

האמור לעיל הינו דוגמא לאופן ההתנהלות המפוקפק מצד העורכים הבכירים ביותר בעיתון הגדול במדינה: קודם כל מצנזרים מידע חדשותי ממדרגה ראשונה, אחר-כך מעתיקים מאחרים, וגם מנסים, לאחר מכן, לגנוב זכויות ראשונים.

יובהר כאן, כי אין מדובר "רק" בשאלה מי פרסם ראשון. זו שאלה חשובה, אך בהחלט לא העיקרית. לדידי, הויכוח אינו על הקרדיט. הטיעון העיקרי נגד ידיעות אחרונות הוא השימוש במידע, לצרכים מפוקפקים, צינזור תחקירים מתוך שיקולים זרים, ולאחר מכן הניסיונות להטעות את הציבור כאילו הם-הם שחשפו, משמע: הם לא צינזרו. כך נעשה גם בפרשת הירשזון, וכך גם בפרשות שונות שבמרכזן חשדות לעבירות מצד ראש הממשלה אהוד אולמרט.

במקרה של פרשת הירשזון: מידע רב הגיע לעיתונאים מיכל גרייבסקי ואורון מאירי, והם עשו עבודה טובה מאוד. אלא שארנון מוזס (עורך אחראי) ורפי גינת (עורך) מנעו במשך זמן רב את פרסום התחקיר ובו המידע הסנסציוני. גרייבסקי ואורון נאבקו, ללא הועיל. חבל שהסכימו לאונס הזה בתוך ידיעות אחרונות. חובתם העיתונאית הינה לפרסם את המידע בכלי תקשורת אחרים, בכל מחיר, גם אם מדובר היה בשבירת הכלים ובעזיבת מקום עבודתם. מוזס, העומד בראש 'הארגון', הוא האחראי לצינזור התחקיר ולמעילה למעשה במחוייבותו כלפי הקוראים.