|
כוכב נולד. אינה חממה לטיפוח הכישרון
|
|
|
|
|
גאון. "אני רוצה להודות להראל סקעת ולנינט שכנראה לא יכלו להגיע לכנס ולכן אני זכיתי לקבל את הפרס"
|
|
|
|
|
"אני רוצה להודות להראל סקעת ולנינט שכנראה לא יכלו להגיע לכנס ולכן אני זכיתי לקבל את הפרס", אמר יהורם גאון בטקס בו קיבל את פרס תמוז למוזיקה ישראלית, "הפרס זה ניתן לא רק לי אלא לדור שלם. דור ללא כוכבים נולדים, ללא פלייליסט, וללא יחצנים, אלא לאנשים שרכשו את ההוקרה והפרסום בעבודה קשה". את תוויות האיכות של דור האמנים שעליו נמנה הוא עצמו הדגיש גאון כשהזכיר את שמותיהם של מרדכי זעירא ומשה וילנסקי. "זה באמת דור שלא יישכח", סיכם.
הוא צודק. בכל מילה.
ולפני שאומר מדוע, אתחיל רק בקביעה שאין לי דבר וחצי דבר נגד נינט או נגד הראל סקעת. שניהם זמרים מצוינים, פרפורמרים לא רעים, נאים למראה ובעלי סיכוי סביר להיכנס יום אחד לפנתיאון הפופ הישראלי לדורותיו. הבעיה אינה בשניים אלה, וגם לא באחרים שהחלו את דרכם בפס הייצור של "כוכב נולד". הבעיה היא בשיטה שעומדת בבסיס הכוכבות שלהם.
"כוכב נולד" היא בראש ובראשונה שואו. היא אינה חממה לטיפוח הכישרון אלא מיועדת להשיג תשומת לב מרבית מהצרכנים המרכזיים שלה, כלומר הצופים. המשוואה הפשוטה לפיה רייטינג גבוה שווה כסף זמן פרסום יקר וזרימת הכנסות גובהה מוכרת לכל מי שעוסק במדיום הטלוויזיוני. "כוכב נולד" היא בראש ובראשונה מכשיר לגיוס כסף - ולא מכשיר לביטוי אמנותי. האמנים הצעירים המופיעים בה והשירים שאותם הם מבצעים אינם העיקר בתוכנית הזו. הם אינם אלא התירוץ לקיומה.
ינצח מי ששבט תומכיו גדול יותר
ב"כוכב נולד" מבקשים מהמתחרים למצות את כל יכולתם בשלוש דקות של הופעה על הבמה. בשלוש הדקות האלה הם אמורים למלא את האולם בקולם האדיר ולהקרין תכונה מוקצנת כלשהי (סקס, תמימות או כל תכונה אחרת שיש לה קונוטציה חיובית אצל מיליוני הצופים). אין להם שום הזדמנות להראות רפרטואר קודם כלשהו. איש אינו דורש מהם לשחק, להצחיק, להפגין כישרון בימתי נוסף. הם אינם מתבקשים ליצור בעצמם אלא רק לבצע גרסאות כיסוי ללהיטים של אחרים. כשאמרה חוה אלברשטיין שהיא מדוכדכת מאותו "תיאטרון בובות שבו כל מיני כוחות עליונים מושכים בחוטים ואנשים מתנהלים לפי האופן שבו מושכים אותם" היא התכוונה בדיוק לזה. יחידי סגולה שקופצים על ההזדמנות החד-פעמית לזכות בתהילה ומתבססים, מלבד על כישורי זמרתם, על יכולת השיווק המאסיבית של מקורביהם ובני משפחותיהם. כי כששבטים שלמים מגויסים כדי להפציץ בהודעות SMS, ינצח מי ששבט תומכיו גדול יותר. והמנצח לאו דווקא יהיה המוכשר ביותר.
משה גורלי ממעריב חתך את גאון וטען, בעצם, שהלה נגוע בצביעות. "גאון גדל בתנאי חממה ופינוק לא פחות מאלה של נינט וסקעת", קבע, "הוא צמח ב'כוכב נולד' של פעם - הלהקות הצבאיות ששימשו כן שיגור לא פחות אפקטיבי מ'כוכב נולד' של היום. הלהקות היו הקנון והאליטה שקבעו את סדר היום וסילקו את הרוקרים ה"פושטקים" ממועדוני רמלה ואת זמרי הקסטות של התחנה המרכזית. 'כוכב נולד' של היום לפחות נותן הזדמנות לפריפריה ממנה הגיעו נינט, מויאל, סעדו ואחרים. אז אם רוצים להתלונן, מוטב להפנות את החצים ל'מונופולים' לדורותיהם. הלהקות הצבאיות של פעם, ה'כוכב נולד' של היום".
גורלי טועה, שלא לומר מטעה. אני לא בטוח שהוא מכיר את תנאי החממה והפינוק של הלהקות הצבאיות. הוא מתייחס אליהן כאל מונופול, אבל טעות בידו. כמעט בכל נקודת זמן בתקופת קיומן של הלהקות האלה פעלו בארץ לפחות עשרה הרכבים שבכל אחד מהם היו חברים בין שלושה לעשרים זמרים ומוסיקאים. כשמכפילים את מספר החברים בכל להקה במספר ההרכבים ובכמעט חמישים שנות פעילות מקבלים מאות אנשים שניתנה להם אפשרות לפרוץ קדימה באמצעות המסגרות הללו. כשמחלקים את המאות הללו בסך כל התושבים במדינה באותן שנים מקבלים מקדם נגישות גבוה בהרבה מכפי שניתן למספר המוגבל של מתחרים המשתתפים בתוכניות "כוכב נולד" אחת לשנה. מונופול? וכמה "כוכב נולד" יש לנו בדיוק? מישהו מכיר יותר מאחד?
הלהקות הצבאיות היו מופע נודד אמיתי
בלהקות הצבאיות לא ניתנה למשתתפים הפריבילגיה להופיע בראשית הקריירה שלהם, ובשידור חי, אל מול פני האומה. היו גם הזדמנויות כאלה, אבל רוב הזמן עסקו חברי הלהקות הללו בנדודים בכבישים ובדרכי העפר שבין הבסיסים השונים ובהופעות בפני קהל שנע בין כמה מאות חיילים במקרה הטוב לשלושה-ארבעה מילואימניקים בפיסטין מבודד באמצע המדבר. הזמרים בהרכבים הללו נדרשו גם לפרוק את הציוד, להעמיד את התפאורה ולתפקד כפועלי במה לכל דבר. אין כיום זמרים בעלי תהילה שעושים את כל זה. אנשי הלהקות הצבאיות נדרשו ללמוד לשתף פעולה בהרכבים שונים, להסתפק בתנאי שטח בעייתיים ולהתחרות בכל פעם מחדש על אהדת הצופים והמאזינים. פיקניק זה בוודאי לא היה, קל וחומר אם משווים את כל זה ללוקסוס המפואר שמעתירים כיום מפיקי "כוכב נולד" על הכישרונות העוברים תחת ידם.
הלהקות הצבאיות היו מופע נודד אמיתי של אנשים שעבדו קשה ונאלצו להופיע לעתים קרובות בין שלוש לחמש פעמים ביום. השואו הטלוויזיוני בן זמננו מתהדר בייצור סינדרלות: לוקחים אדם מוכשר, מחברים אליו את טובי המפיקים והמוסיקאים, מארגנים לו להיט מוכח כדי שיעשה לו קאבר, משדרים את כל זה בפריים טיים ולאחר מכן הופכים אותו לאייטם רכילותי ממדרגה ראשונה, כשמה שמעניין אצלו זה בעיקר היכן הוא מסתובב, עם מי הוא נראה במועדון ומתי אפשר לתפוס אותו בלי חולצה על חוף הים. זה אינו מופע; זו אשליה אופטית.
בגיל 20-21, כשחבר הלהקה הצבאית היה יוצא לאזרחות, היו מאחוריו כבר שנים של הופעות והרבה ניסיון מצטבר בשואו ביזנס. הסטנדרטים שעבד בהם היו מחייבים ורציניים בהרבה מאלה שהיו נהוגים ב"כוכב נולד", משום שההופעות שלו היו כמעט כולן חיות. הטקסטים שלו נכתבו על-ידי אריות ולביאות ברמתם של נתן אלתרמן, חיים חפר, נעמי שמר, חיים גורי ויעקב אורלנד. באותו גיל עצמו היו נינט וסקעת צעירים מוכשרים שניסיונם מול קהל מתחיל מ"כוכב נולד" האקסטרווגנטית והרפרטואר שלהם שאול כולו מתוך שירים שביצעו אותם בוגרי להקות צבאיות שמשה גורלי תוקף.
למה להתאמץ כשאפשר ללכת על חומר מוכר ואהוב
הלהקות הצבאיות ביצעו חומרים שנכתבו והולחנו במיוחד עבורן על-ידי טובי היוצרים בארץ. ב"כוכב נולד" אין טורחים בזוטות כאלה. לאיש אין שם זמן או חשק לנסות ולהכניס חומר מקורי לתוכנית. לאף אחד אין עניין בייצור שירים שטרם קיבלו פידבק כלשהו מהקהל. למה להתאמץ כשאפשר ללכת על חומר מוכר ואהוב. ואם כבר בחומרי מקור עסקינן, הרי שחברי הלהקות הצבאיות כתבו והלחינו בעצמם לא מעט חומרים, ואלה עברו תחת עיניהם הבוחנות של הבמאים והמפיקים שלהן - אנשים מסוגם של יאיר רוזנבלום, דני ליטאי, מוני אמריליו ויוסי בנאי. אם מישהו רואה את נינט או את הראל מויאל כותבים ומלחינים בעצמם שירים לתוכנית הזו, שיקום. אין סיכוי. החבר'ה האלה באים ל"כוכב נולד" בידיעה שהם הולכים לקבל את פרסום חייהם כשהם מבצעים בכלל שיר שנכתב עבור מישהו אחר, בנסיבות אחרות, בזמנים אחרים. צרכני "כוכב נולד" משוכנעים, במקרים רבים, שהכיסוי הוא הוא המקור.
(אגב, היה פעם אחד שמייד אחרי שהגיע לגמר "כוכב נולד" והפסיד הלך להוציא אלבום שהורכב מיצירות מקוריות. קראו לו שי גבסו. אחרי שחדל למלא את משבצת החתיך המתוק מ"כוכב נולד" הוא רצה להיות אמן בזכות עצמו, כתב שירים, הלחין והקליט. איש אינו זוכר אותו כיום).
הבסיס הוויזואלי משדרג את יכולתם לתקשר עם הקהל
הלאה. בואו נדבר על מראה חיצוני. הראל סקעת, נינט טייב, הראל מויאל, שירי מימון, מישה קירקילן וג'קו אייזנברג נראים טוב. חלקם אפילו טוב מאוד. הבסיס הוויזואלי משדרג את יכולתם לתקשר עם הקהל. שהרי הקהל צריך לאהוב את המתחרים, וקל יותר לחבב בחור עם בייבי פייס וחיוך רחב מאשר מתחרה מכריס או מקריח, מוכשר ככל שיהיה. זה קורה הרבה אצלנו, בכל תחום שהוא (מישהו חושב שפוליטיקאים עם מראה נוסח בן-גוריון, אשכול או גולדה היה מצליח היום להיבחר למשהו?), אבל ב"כוכב נולד" זו נורמה שלטת. רמי פורטיס, דני סנדרסון, מיקי גבריאלוב או אהוד בנאי לא היו מתקבלים היום ל"כוכב נולד". הכישרון שלהם כיוצרים וככותבים בכלל לא רלוונטי לתוכנית הזו. מי אמר שרק כישרון משחק כאן?
מדברי גורלי לא נותרה אלא הטענה ש"כוכב נולד" מעניק לאמני הפריפריה הזדמנות שהלהקות הצבאיות מנעו מהם. שטויות. בלי קשר לשאלה מאין באו המתמודדים, הרי שלמעט הזוכים כמעט שאין איש זוכר את האחרים. אי אפשר לזכור אותם. לא ניתנו להם יותר מדקות ספורות כדי להיזכר. בלהקות הצבאיות היו לכל חבר לפחות שנתיים, כולל עשרות הופעות טח, כדי לנסות ולהיכנס לזיכרון הזה. לכמה אנשים כבר אומרים היום משהו שמות כגון לירז רחמין, בוריס סולטנוב, כברה קאסי, מורן גמליאל, מעיין שקד, אלון ליטבק ושמעון טפטה. לא הרבה. ממש לא.
יתר על כן, אמני פריפריה לא ממש נזקקו ל"כוכב נולד" כדי לפרוץ לתודעה. "בנזין" באה מקרית חיים כבר לפני יותר משנות דור ולימים יצאו מהקריות גם "החברים של נטשה". "טיפקס", "שפתיים" ו"כנסיית השכל" יצאו משדרות. וגם ממועדוני רמלה ורחוב המסגר של שנות הששים יצאו לא מעט כוכבים. לכל אלה לא היה "כוכב נולד" כדי לתמוך בכישרונם. הם היו תלויים, מלבד בכישרון, גם בהרבה עבודה קשה. אף אחד לא עשה להם קיצורי דרך.
ועוד משהו: הפריפריה אינה ישות מקודשת. יוצרים ואמנים מוכשרים מעיירות הפיתוח ומשכבות המצוקה ראויים להזדמנות שווה לזו שניתנת לתושבי מרכז הארץ, המעמד הבינוני והגבוה וכדומה. אבל גם באותה פריפריה שבשמה מתבטא גורלי יש לא מעט זבל. אלא אם כן מישהו חושב שטקסטים נוסח "יאללה לך הביתה מוטי" או "תשתוק תשתוק" מבטאים איכות כלשהי (והם לא).
תוכנית שמקדשת את הנוצץ, העכשווי והאופנתי מכוונת בהכרח למכנה משותף נמוך. ותוכנית שעיקר עניינה במיחזור ולא ביצירה אינה בעלת ערך של ממש. וזמרים שהצלחתם נמדד בדקות ספורות של שירה אינם יכולים להותיר חותם של ממש משום שב"כוכב נולד" הבא הם כבר יהיו "לשעבר" או, אם יתמזל מזלם, כוכבים בטורי הרכילות. כדי להיות אייקונים תרבותיים ברמה של חוה אלברשטיין, שלמה ארצי או שלום חנוך הם יצטרכו הרבה יותר מההזנקה המפוארת הזו. הרבה יותר.