|   15:07:40
דלג
  עידן יוסף  
מועדון VIP
להצטרפות הקלק כאן
בימה חופשית ב-News1
בעלי מקצועות חופשיים מוזמנים להעביר אלינו לפרסום מאמרים, מידע בעל ערך חדשותי, חוות דעת מקצועיות בתחומים משפט, כלכלה, שוק ההון, ממשל, תקשורת ועוד, וכן כתבי טענות בהליכים בבית המשפט.
דוא"ל: vip@news1.co.il
כתבות מקודמות
כתיבת המומחים
אפל ווטש: מהפכת הטכנולוגיה על פרק כף ידך
קבוצת ירדן
מה חשוב לדעת על שיעורים פרטיים בישראל

יום השואה והגבורה - מדליקי המשואות

תקציר סיפוריהם של ששת מדליקי המשואות בעצרת הממלכתית של יום הזיכרון לשואה ולגבורה תשס"ז ביד ושם
15/04/2007  |   עידן יוסף   |   מאמרים   |   שואה וגבורה   |   תגובות

שש משואות יודלקו על-ידי ששה ניצולי שואה במהלך עצרת הפתיחה הממלכתית לאירועי יום הזיכרון לשואה ולגבורה הערב (א', 15.4.07) ביד ושם. את אבוקת הזיכרון יעלה יו"ר יד ושם אבנר שלו, את דבר נציג הניצולים ישא יו"ר מועצת יד ושם יוסף (טומי) לפיד.

סדר ההדלקה

משואה ראשונה: ז'ני פרבשטיין, משואה שניה: מרדכי (מוטקה) ויזל, משואה שלישית: יעקב (ג'קי) חנדלי, משואה רביעית: דוד גור, משואה חמישית: מרים (מניה) ברודצקי-טיטלמן, משואה שישית: יעקב הולנדר. במהלך האירוע יוקרנו סרטונים על כל אחד מהם, הפקה ובימוי של הסרטונים – שלמה חזן.

פרבשטיין ז'ני

ז'ני פרבשטיין נולדה ב-1926 בברדיוב שבסלובקיה למשפחה דתית של שישה ילדים. הזיכרון הראשון של ז'ני מהמלחמה הוא כניסתם הפתאומית של חיילים גרמנים לביתם בערב שבת. מאז לא הפסיקו כוחות הצבא הגרמני לעבור בעיירה בדרכם לפולין. עסקיו של אביה הוחרמו, ושני אחיה הגדולים נלקחו למחנה עבודה צבאי. במרס 1942 נקראו כל הנערות עד גיל 25 להתייצב בבית הספר. ז'ני ושתי אחיותיה אדית ושרה התייצבו בבית הספר עם עוד 1,000 בנות; גם אביהן הגיע לשם ובבכי קורע לב העניק לכל אחת מהן מטבע קורונה - קמע למזל. האחיות נשלחו בטרנספורט הראשון שהגיע לאושוויץ והצטוו להשאיר ברכבת את מיטלטליהן ואת הקמעות שקיבלו מאביהן. לאחר חודשים באושוויץ הן נלקחו לבירקנאו עם הקמתו, שם הועסקו בעבודות פרך וסבלו מרעב כבד וממחלות. ז'ני שרדה מסלקציות רבות בשל מראה פניה האריים והצליחה להשיג עבודות "נחשקות" יותר כמו מיון בגדים והורדת חפצים מהטרנספורטים החדשים. באחד המיונים מצאה ז'ני את הטלית של אביה ולאחר זמן מה גילתה שאביה נלקח למשרפה. שלוש האחיות הקפידו לצאת לעבודה משום שידעו שהחולים והחלשים – עקבותיהם נעלמים. הן הקפידו להיות יחד תמיד, שמרו זו על זו וחלקו את האוכל שמצאו. יום אחד החליטה האחות הבכורה אדית, כשהיא חולה ותשושה, שלא לצאת לעבודה והציעה להחליף את נעליה הטובות בנעליה המרופטות של ז'ני. לאחיות היה ברור מה משמעות הדבר. הן לא ראו אותה עוד. כך, בשגרת חיים זוועתית, שרדו שתי האחיות שלוש שנים: "לא חושבים כלום, לא מרגישים כלום, רק נזהרים שלא למות".

ב-18 בינואר 1945 נשלחו הנשים בצעדת מוות לגרמניה. בתנאים קשים של הליכה בשלג ובגשם דחפה ז'ני את אחותה הכורעת תחת הנטל ולא הרפתה ממנה. באחת העיירות ננטשו האסירות, ושוביהן עזבו אותן. כשנודע להן שהמלחמה הסתיימה, נפגשו האחיות עם חיילי הבריגדה היהודית באזור האמריקני, ומשם המשיכו לפראג ולברטיסלבה. הן גילו ששניים מאחיהן נותרו בחיים ויצאו במסע חזרה לעיר הולדתן, עד המפגש המרגש עם האחים. לא ידוע מה עלה בגורלם של הסב, הסבתא ואחיה הקטן של ז'ני. ז'ני ובני משפחתה נשארו בעיירה וחזרו לשגרת חיים רגילה.

ב-1949 עלתה המשפחה המורחבת ארצה באמצעות הג'וינט באונייה "עצמאות". בארץ נישאה ז'ני למשה. לזוג שני ילדים ונכדים.

ויזל מרדכי (מוטקה)

מרדכי (מוטקה) ויזל נולד ב-1929 בסטמאר שבטרנסילווניה, אח תאום במשפחה חרדית של שמונה נפשות. עם פלישת הגרמנים להונגריה ב-1944 הוחלו חוקי הגזע. אביו של מוטקה חש בסכנה המתקרבת ומיהר לשלוח את שלושת בניו, בהם מוטקה, לעבודה בחווה חקלאית. בחווה ראה מוטקה כיצד נלקחו יהודי הסביבה אל תוך הגטו ההולך ומוקם בעיר. לאחר כמה שבועות נלקחו גם האחים לגטו, ושם נפגשו שוב עם הוריהם. בגטו הצליחו מוטקה ומשפחתו להתחמק מהטרנספורט הראשון אבל נשלחו בטרנספורט השני בצפיפות ובדוחק. מוטקה ואחיו התאום מאיר הצליחו לתפוס מקום ליד חרך הנשימה. מוטקה, אז בן 15, זוכר שמחוץ לרכבת היו נשים מגולחות שֵׂער בכתנות פסים. כששאל את אמו לפשר המראה, היא ענתה: "כנראה זה בית משוגעים של המקום". באושוויץ הם הושלכו החוצה מהרכבת במכות, ובסלקצייה הראשונה הופרדו מוטקה ומאיר מהוריהם ומאחיהם, והוא לא ראה אותם עוד. כשעברו בשער וראו את הכתובת "העבודה משחררת", שאל מאיר בתמימות: "כמה זמן לדעתך נצטרך לעבוד כאן כדי להשתחרר?" לאחר כשבוע נשלחו התאומים לקרקוב-פלשוב, עבדו בדיר החזירים של שינדלר ושימשו שוליית בנאי. הם הועברו לגרוסרוזן ומשם ללנגנבילו-ספורט-שולה שליד רייכנבך. מוטקה קדח מחום והגיע לקרון בשארית כוחותיו. האחים דאגו זה לזה כל העת וחלקו אוכל שגנבו ושאריות שקיבלו ממאכיל הכלבים. באחד המחנות נלקח אחיו של מוטקה לעבודה במכונה הגורמת למוות בתוך זמן קצר, ומוטקה הכריח אותו לחתוך את ידיו כתאונת עבודה כדי להינצל. ב-8 במאי 1945 נכנס טנק של הצבא הרוסי ללנגנבילו-ספורט-שולה. מוטקה ואחיו יצאו מהמחנה לבתי הגרמנים ברייכנבך שהיו ריקים. שם הם צברו כוח ויצאו במסע חזרה לסטמאר. בעיר הולדתם הם גילו שרק אחיהם הגדול שרד. לא ידוע מה עלה בגורל בני המשפחה האחרים. באמצעות ה"בריחה" של ההגנה הם הוברחו לאוסטריה ומשם לאיטליה ונקלטו בהכשרת "דרור-הבונים". מוטקה עלה על האנייה "ארבע החירויות", אך הבריטים תפסו אותה, והוא נשלח לקפריסין. רק במרס 1947 הוא הגיע ארצה לעתלית ואחר כך לקיבוץ שדה נחום, שם התגורר אחיו מאיר. מוטקה התגייס לצבא, נפצע בפריצה למקור חיים ולאחר זמן מה יצא לקורס קצינים ומימש את חלומו להיות קצין בצבא היהודי. ב-1952 נישא מוטקה לאסתר. לזוג שני ילדים ושמונה נכדים.

הנדלי יעקב (ג'קי)

יעקב (ג'קי) הנדלי נולד ב-1928 בסלוניקי שביוון למשפחה של שש נפשות, משפחה אמידה ששורשיה בסלוניקי מגיעים עד המאה ה-16. ב-1941 נכנסו הגרמנים לסלוניקי. הם הרסו את בית הקברות היהודי העתיק שבעיר, החרימו את בית המסחר לחומרי בניין של אביו של ג'קי והחילו את החוקים האנטי-יהודיים. שכונת "הברון הירש" בעיר נהפכה לגטו, ובמצעד של השפלה נשלחו לשם ג'קי ומשפחתו. לאחר כשבועיים נשלחה המשפחה בקרונות רכבת לפולין, כ-80 איש דחוסים בקרון ללא מים ואוכל, ובכל פעם שנעצרה הרכבת, היו הגרמנים מפנים את גופות המתים שלא שרדו ובוזזים את רכוש הנוסעים. שם בקרון למד ג'קי את המשפט הראשון בשפה הגרמנית: "אתה לא תצטרך את זה עוד". לאחר כשבוע נעצרה הרכבת באושוויץ-בירקנאו, ונוסעיה הושלכו החוצה לסלקציה ראשונה. בסלקציה ראה ג'קי את הוריו ואת אחיותיו בפעם האחרונה, ואילו הוא ואחיו נלקחו מיד לעבודות שונות במחנה. נוסף על התנאים הקשים של המחנה סבלו ג'קי ואחיו, כמו יוצאי סלוניקי האחרים, מחוסר יכולת לתקשר עם הגרמנים או עם היהודים במחנה מפני שלא ידעו את השפות פולנית, גרמנית או יידיש. באושוויץ איבד ג'קי את שני אחיו והיה לבדו עד שנלקח תחת חסותו של המתאגרף הסלוניקאי ג'קו רזון, ובזכותו הצליח להשיג מזון ולשרוד במחנה. בינואר 1945 נשלחו האסירים לצעדת המוות. ג'קי זוכר את הדרך המושלגת שהייתה מוכתמת בדם הנרצחים, את הצעידה עד מחנה גלייביץ ואת הנסיעה לדורה מיטלבאו בקרונות פחם שהיו פתוחים לקור ולגשם, ללא אוכל ומים, עד ברגן-בלזן, שם הם היו עד כניסת הבריטים למחנה.

ב-1947 החליט ג'קי לעלות לארץ ישראל, התנדב למח"ל, הפליג ארצה באנייה "פאן יורק" של מתנדבים מדרום אפריקה והשתתף במלחמת השחרור. ג'קי הוא היחיד ששרד מכל משפחתו. הוא נשוי לרחל. לזוג שני ילדים.

גור דוד

דוד גור נולד ב-1926 באוקנייה, דרום מזרח הונגריה (המישר הגדול), למשפחה של ארבע נפשות.

ב-1938 החל המשטר ההונגרי להחיל גזירות שהיפלו לרעה את היהודים, והמצב הכלכלי של המשפחה החמיר עם שלילת רישיון המסחר של האב, ונטל פרנסת הבית הוטל על כתפי האחות העובדת כתופרת. חדור ברוח הציונות החליט דוד עם סיום לימודיו ב-1943 לצאת לבודפשט ללמוד מקצוע שישמש אותו בארץ ישראל. הוא עבד כשוליית בנאי אצל ארכיטקט וקבלן בניין יהודי והצטרף לפעילות המחתרת של תנועת "השומר הצעיר". ב-1943 התארגנה פעילות מקומית לקליטת פליטים שהגיעו מהארצות השכנות, ובמרס 1944, עם כיבוש הונגריה בידי הגרמנים, התארגנה במחתרת ועדת הגנה של כלל תנועות הנוער הציוניות שפעלו להצלה, להתגוננות ולהברחה. דוד הצטרף לפעילות בתא מחתרת בצוות המופקד על זיוף התעודות. בדרכים מתוחכמות הצליחו דוד וחבריו להשיג טפסים מקוריים, ואת עבודת הזיוף הם עשו בדירות מסתור שונות. באחת הפעמים, בעקבות הלשנה, תפסו את דוד וחבריו בלשים הונגרים. הם מיהרו לבלוע את התעודות המזויפות, ואולם ציוד הזיוף שהיה במזוודות חשף אותם. בחקירה אגרסיבית נרצח אחד החברים, ואחריה נלקחו האחרים לבית הסוהר הצבאי בבודפשט. שם הוציאו הסוהרים, על-פי רשימות, אסירים שהיו מועמדים להוצאה להורג. דוד נמנה עמם. האסירים נלקחו אל מחוץ לבית הסוהר, אך להפתעתם הם הובלו למבנה של הקונסוליה השוויצרית ושוחררו. בדיעבד נתגלה שהמחתרת שיחדה קצין בכיר, וכל האסירים שכביכול היו מועמדים להוצאה להורג נלקחו למבנה של הקונסוליה. פעילותה של המחתרת ופעילות הזיוף היו בהקף עצום ונעשו למען כל הקבוצות היהודיות והלא יהודיות. בזכות פעילות זו ניצלו חייהם של אלפי יהודים.

לאחר המלחמה חזר דוד לפעילות ב"שומר הצעיר" והיה חבר בהנהגה ונציג התנועה במוסדות שונים. בין היתר הוא פעל במחתרת ב"הגנה". ב-1949, כשאסר המשטר הקומוניסטי על פעילות התנועה הציונית, היה דוד מפקד "הבריחה" האחרון ושותף להברחת חניכי תנועות הנוער הציוניות דרך צ'כיה ואוסטריה לארץ ישראל.

עם תום המלחמה, גילה דוד שאביו נספה באושוויץ. אמו ואחותו שרדו. ב-1949 עלה דוד ארצה. ב-1985 היה דוד מיוזמי הקמת העמותה לחקר תנועות הנוער הציוניות בהונגריה, והוא פועל בה עד היום. דוד נשוי לנעמי. לזוג שלוש בנות ו-10 נכדים.

ברודצקי-טיטלמן מרים (מניה)

מרים (מניה) ברודצקי טיטלמן, בת יחידה, נולדה ב-1932 בז'בוקריץ, מחוז ויניצה שבאוקראינה. ביולי 1941 נכנס לעיירה הצבא הגרמני ולאחריו הצבא הרומני, והיהודים הצטוו להתרכז בחמישה מרתפים. אז, לחרדת הכול, ירו החיילים הרומנים בכולם. מניה איבדה את זיכרונה וכשהתעוררה גילתה שאמה נרצחה בטבח. אביה התעלף ונפל לפני הירי וכך ניצל. מניה ואביה התחבאו תחת הגופות עד רדת החשכה, חזרו לביתם וגילו שהמקומיים בזזו אותו. הם נמלטו ליער והסתתרו שם כשבוע בקור ובגשם, רעבים וצמאים, ולבסוף החליטו לחזור לביתם. כמה ימים לאחר מכן הם נשלחו לגטו בעיירה, שם התגוררו בדירה אחת עם כמה משפחות בתנאים קשים של רעב וקור, השפלות ומחלות. בגטו הם הזדעזעו לגלות שגופות הנרצחים מהטבח עדיין נמצאות במרתפים במצב מחריד של ריקבון ולא היה אפשר עוד לזהות אותן. על-פי הוראת השוטרים הצטוו המבוגרים והילדים כאחד להוציא את הגופות ולקבור אותן בקבר אחים. מניה זוכרת כיצד זיהתה את גופת אמה לפי המגפיים האדומים שנעלה. היא ואביה הפרידו את גופת האם מהגופות האחרות והביאו אותה לקבורה ליד ביתם. כל אותם ימים היו עוברות ליד הגטו שיירות של אלפי יהודים מבסרביה; היהודים הובלו לנהר הבוג ושם נרצחו. את מי שנשאר בחיים לקח אביה של מניה לביתם, ולאחרים הוא היה זורק מבעד לגדר תפוחי אדמה מבושלים.

לקראת תום המלחמה אספו הרומנים את כל היהודים בכיכר מרכזית בעיר כדי לחסלם ביריות, ואז הגיעו במפתיע חיילים גרמנים והזהירו את הרומנים מפני הצבא הרוסי הנמצא בעיר. הרומנים מיהרו לברוח, ולתדהמת הכול התגלה שהחיילים הגרמנים היו בעצם פרטיזנים מחופשים.

בתום המלחמה נשארו מניה ואביה בעיר ומניה חזרה ללימודים. ב-1980 עלתה המשפחה ארצה. ב-2003 הייתה מניה מיוזמי ההקמה של מצבת זיכרון על קבר האחים בעיירה. מניה התאלמנה לפני כחודש מבוריס, ניצול שואה ולוחם בצבא האדום. למניה שתי בנות, חמישה נכדים ונינה.

הולנדר יעקב ינק

יעקב ינק הולנדר נולד ב-1929 בקרקוב שבפולין למשפחה של חמש נפשות. ב-1940 גורשו היהודים מהעיר, וינק ומשפחתו נאלצו להרחיק לכפרים בסביבה ולמחייתם מכרו מרכושם. ב-1942 נשלחה המשפחה לגטו קרקוב, ושם הופרדו ההורים וינק משני אחיו. כשפשטה בגטו השמועה על אקצייה קרובה, מיהרו בני המשפחה להסתתר במרתף שבו התקין אביו של ינק מנעול מיוחד שאי אפשר לפתוח מבחוץ. ינק זוכר את צעדי החיילים הגרמנים, את צעקות הבכי ואת המכות. את דלת ביתם לא הצליחו הגרמנים לפרוץ. המשפחה עברה למחנה עבודה בציז'יני ומשם לפלשוב. ינק זוכר את פלשוב באימה מוחלטת בשל אווירת הטרור שהשליט מפקד המחנה אמון גת שהיה נוהג לירות לכל עבר מתוך טירוף. מפלשוב נשלחו ינק ואחיו בנק לסטרחוביצה ומשם לאושוויץ. במחנה הקפידו האחים להיות יחד במשמרות העבודה, לדאוג זה לזה בחלוקת האוכל ולסעוד זה את זה בעת חולי. באושוויץ הם שרדו מכמה סלקציות ונשלחו למכרות הפחם ברידלטאו, שם נפצע בנק קשות ברגלו. בחורף 1944 הם הוצעדו למאוטהאוזן. בנק התקשה ללכת בגלל רגלו הפצועה, אך תחנוניו של ינק דחקו בו להמשיך, ובכוחותיו האחרונים הוא הגיע למחנה אך לא החזיק מעמד. אז הופרדו האחרים בפעם הראשונה. ינק נלקח לעבודה. את אחיו לא ראה עוד. באפריל 1945 נשלחו עובדי המחנה בצעדת מוות לגונסקירכן. כשעברה השמועה במחנה שהגרמנים ברחו, זחל ינק בשארית כוחותיו ונאסף בידי הצלב האדום לבית החולים, ומשקלו 33 ק"ג בלבד. בסמוך לבית החולים הוא פגש את חיילי הבריגדה היהודית והחליט להצטרף אליהם לאיטליה. באיטליה התגבשה קבוצה של יתומי מלחמה יהודים, והם הועברו לסלווינו לבית עליית הנוער שמכשיר לעלייה לארץ. ינק נכלל בקבוצת המייסדים - כ-60 ילדים שעבדו ולמדו עברית ומקצועות עיוניים. בבית עליית הנוער עברו בסך הכול כ-800 ילדים. בתום שנה עלו הילדים על האנייה "כתריאל יפה", אך הבריטים תפסו את האנייה, ונוסעיה נשלחו לקפריסין. ב-1947 הם הגיעו לקיבוץ משמר השרון. ינק התגייס לחטיבת הראל של הפלמ"ח, השתתף בקרבות החטיבה והיה שותף להקמת קיבוץ צאלים בנגב עם ילדי סלווינו אחרים.

יעקב ינק הוא מלחין ידוע, מעבד מוזיקלי ומנצח מקהלות. בתום המלחמה התברר לינק כי אביו נספה באושוויץ, אמו נפטרה ממחלה בפלשוב ואחיו דולק נורה בברגן-בלזן שלושה ימים לפני תום המלחמה. בשנת 1953 נישא ינק לדבורה. לזוג שני ילדים ונכדה.

המידע באדיבות מוסד יד ושם
תאריך:  15/04/2007   |   עודכן:  15/04/2007
Nfc
מועדון VIP להצטרפות הקלק כאן
פורומים News1  /  תגובות
כללי חדשות רשימות נושאים אישים פירמות מוסדות
אקטואליה מדיני/פוליטי בריאות כלכלה משפט סדום ועמורה עיתונות
יום השואה והגבורה - מדליקי המשואות
תגובות  [ 9 ] מוצגות   [ 9 ]  לכל התגובות        תפוס כינוי יחודי            
כותרת התגובה שם הכותב שעה    תאריך
1
אלכס.
15/04/07 13:13
2
אלכס א.
15/04/07 14:06
3
אלכס 2.
15/04/07 14:27
4
אלכס 3.
15/04/07 15:13
5
אלכס 4.
15/04/07 19:58
6
תוספת.- אלכס.
15/04/07 20:09
7
אלכסנדר.
15/04/07 21:35
8
חברים של אלכסנדר.
15/04/07 22:20
9
חברים.
15/04/07 22:42
תגובות בפייסבוק
ברחבי הרשת / פרסומת
רשימות קודמות
ככל שמתמעטים שרידי השואה, והם מתמעטים בקצב מהיר, אני שואל את עצמי, האם אלה שנותרו צריכים להיות צמודים ל"הגדה" על השואה וממדיה. שכן לניצולים לא צריך להזכיר. אם זה לא צרוב על הזרוע, זה חרוך בנפש. במתכוון שאלתי את המונח "הגדה", מכיוון שמשמעות ההגדה היא ו"הגדת לבנך". ואם מדובר במסר, האם הריטואל השנתי עונה על הצורך. לעניות דעתי התשובה היא שלילית.
15/04/2007  |  צבי גיל  |   מאמרים
חוקי היסוד של המדינה מגדירים את ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. ערכיה של מדינת ישראל הם ערכים יהודיים ודמוקרטיים. ישראל איננה רק מדינה יהודית או דמוקרטית. היא גם יהודית וגם דמוקרטית.
15/04/2007  |  עו"ד יוסף פנדריך  |   מאמרים
עקרונות כלליים
15/04/2007  |  עו"ד משה גולדבלט   |   מאמרים
קשה להצביע על נקודת הזמן המדויקת שבה חצה ח"כ עזמי בשארה בתודעה הערבית את הקו העדין שבין חשוד בשיתוף פעולה עם "האויב הציוני" למעמד של "גייס חמישי". החברה הערבית הישראלית איננה יודעת רחם גם כשמדובר בשמועות בלבד. עזמי בשארה, נוצרי, איננו אהוד בלשון המעטה על הרוב המוסלמי בישראל. הוא תמיד ייחשד בשיתוף פעולה של "בן מיעוטים בריבוע", נוצרי החי בתוך מיעוט ערבי. לא מעט אנשים שנחשדו בעבר בשיתוף פעולה עם ישראל ונחשפו, הבינו שהתנאי האולטימטיבי לקבלת רהביליטציה בתוך חברתם הוא בהפגנת לאומנות בוטה ואף למעלה מזה. בפארפראזה על אמירה אחרת ניתן לומר "כשחינך הלאומי סר, זה לא כבוד למגזר".
15/04/2007  |  משה אלעד  |   מאמרים
כל אדם שמוכר כחסיד אומות העולם מייצג את השמירה על ערכים אנושיים בתקופה של אובדן ערכים מוחלט. אנשים אלו מוכיחים שעל אף שנטלו סכנת חיים להם ולמשפחתם, היו עדיין אנשים ששמו את נפשם בכפם על-מנת להגשים את האימרה "ואהבת לרעך כמוך". חסידי אומות העולם הם מקור לתקווה, להשראה ומודל לחיקוי.
15/04/2007  |  מחלקה ראשונה  |   מאמרים
בלוגרים
דעות  |  כתבות  |  תחקירים  |  לרשימת הכותבים
רבקה שפק-ליסק
רבקה שפק-ליסק
היהודים היוו רוב בעיר למעלה מ-1,000 שנים מהמאה ה-10 לפנה"ס עד 70 לספירה ומ-1850 עד היום - בסה"כ 1188 שנים
טובה ספרא
טובה ספרא
תקופה מסוכנת עם פוטנציאל לעימותים, פעולות טרור ופתיחת חזית חדשה במלחמה. ייתכן אובדן חיים, בעיקר בפעולות הומניטריות. המערכה נמשכת והסכנה מתגברת. הרבה מילים חשובות לזמנים הקרובים שעי...
איתמר לוין
איתמר לוין
הממשלה של בנימין נתניהו, שכבר 14 חודשים יורקת בפרצוף של כל מי שאיננו שייך למחנה שלה, עושה זאת כעת ביתר שאת בכל כיוון אפשרי - ומעמידה את המדינה בסכנה קיומית
לרשימות נוספות  |  לבימה חופשית  |  לרשימת הכותבים
הרשמה לניוזלטר
הרשמה ל-SMS
ברחבי הרשת / פרסומת
ברחבי הרשת / פרסומת
News1 מחלקה ראשונה :  ניוז1  |   |  עריסת תינוק ניידת  |  קוצץ ירקות מאסטר סלייסר  |  NEWS1  |  חדשות  |  אקטואליה  |  תחקירים  |  משפט  |  כלכלה  |  בריאות  |  פנאי  |  ספורט  |  הייטק  |  תיירות  |  אנשים  |  נדל"ן  |  ביטוח  |  פרסום  |  רכב  |  דת  |  מסורת  |  תרבות  |  צרכנות  |  אוכל  |  אינטרנט  |  מחשבים  |  חינוך  |  מגזין  |  הודעות לעיתונות  |  חדשות ברשת  |  בלוגרים ברשת  |  הודעות ברשת  |  מועדון +  |  אישים  |  פירמות  |  מגשרים  |  מוסדות  |  אתרים  |  עורכי דין  |  רואי חשבון  |  כסף  |  יועצים  |  אדריכלים  |  שמאים  |  רופאים  |  שופטים  |  זירת המומחים  | 
מו"ל ועורך: יואב יצחק © כל הזכויות שמורות     |    שיווק ופרסום ב News1     |     RSS
כתובת: רח' חיים זכאי 3 פתח תקוה 4977682 טל: 03-9345666 פקס מערכת: 03-9345660 דואל: New@News1.co.il