שופט נוסף בהרכב, אליקים רובינשטיין, מתח ביקורת על התובעת אשר למעשה "אוחזת בחבל בשני קצותיו". לוין לדבריו "ניסחה את תביעתה על יסוד טענה כי שמה הטוב נפגע קשות על-ידי תיאורה כמי שהייתה ביום פלוני במצב של 'ערפול חושים', נראתה מוזנחת... מפעם לפעם מלמלה דברים לא ברורים, בהקשר אחר 'מתנדנדת וריר נוזל מפיה', שעה שאין חולק כי היתה, כדברי התביעה, 'במצב רוח ירוד ודכאוני', חשה ברע ואושפזה".

טענותיה הנוגעות לאמירות הרפואיות בפרסום "אינן מותירות ברירה של ממש שלא לחשוף במידה ובסייגים של הגבלת שימוש, חומר רלוונטי לכך". תובע בעילות שיש בהן פן רפואי "אינו יכול להיות פטור מכל חשיפה".

העיתון טען באמצעות באי-כוחו עוה"ד תמר גליק ועינת ברג-סגל כי לצורך הגנת "אמת בפרסום" יש לחשוף את מסמכים הרפואיים על מצבה הנפשי. לוין טענה מנגד באמצעות באי-כוחה עוה"ד יעקב רובין, אריאל רובין וכוכי טבקה, כי העיתון צריך לבסס הגנת "אמת בפרסום" על-ידי הבאת המקורות לכתבה, השוטרים שהיו כביכול באירוע. לטענתה העיתון מנוע מטענת "חיסיון עיתונאי" באשר "זכותה שלה לפרטיות והחיסיון הרפואי החל על רשומות אלו, גוברות על החיסיון העיתונאי".

עוד טענה כי בעתון הבינו שאין להם למעשה הגנה ממשית ולכן דרשו לחשוף את התיק הרפואי "תוך פגיעה מהותית בזכותה לפרטיות", זאת בתקווה כי יצליחו "לדוג" ממנו ראיות לתמיכה בהגנתם. בכך, הוסיפה, מעביר העיתון את נטל הראיות להגנת אמת בפרסום לכתפיה, התובעת.

גורם נוסף שהצטרף לדיון העקרוני, האגודה לזכויות החולה, טענה כי בהקשר לחשיפת עבר פסיכיאטרי, "באיזון בין זכותו של צד לדיון לפרטיות ובין 'חיסיון עיתונאי', יש לבחון בשלב ראשון גם את מידת האינטרס הציבורי שיש בפרסום, היינו באיזה כובע מתבקש החיסיון העיתונאי, האם בגדר תפקיד העיתונות כ'כלב השמירה מטעם הציבור' או במסגרת תפקידה כמספקת ידיעות חדשותיות או רכילות". האגודה הוסיפה כי "רק ככל שכפות המאזניים נותרות מעוינות אף לאחר שיקול זה, יש להפעיל מבחן של מידת הרלוונטיות של המסמכים למחלוקת, וגם אז תוך מתן פירוש מצמצם למבחן זה, במיוחד כאשר קיימת דרך אלטרנטיבית להוכחת עניינו של בעל דין".

כאמור, בית המשפט העליון החליט להותיר על כנה את החלטת בית משפט המחוזי לפיה תחוייב לוין לחשוף באופן מצומצם את המסמכים הרפואיים, קרי אלו המתייחסים לימים ספורים לפני ואחרי האירוע נשוא הכתבה. השופט סלים ג'ובראן כתב בהחלטה כי נקודת המוצא היא שתובע אינו יכול לחסות תחת הגנת פרטיות, אלא שמדובר במידע רפואי על אישפוזה של לוין על-רקע מצבה הנפשי "מידע ממין זה הינו מהרגישים ביותר שיש לאדם ואין חולק כי חשיפתו ולו בגדר משפט, יש בה כדי לפגוע ממשית בזכותה לפרטיות". מדובר בדרישה המהווה הכבדה והיא אף עלולה להרתיע תובעים בכוח מלהגיש תביעה על-פי חוק איסור לשון הרע.

עם זאת, הדגיש, לא ניתן לוותר לגמרי על חשיפת החומר. "במצב בו עומדים זה מול זה באופן חזיתי מן העבר האחד זכותה לפרטיות של לוין ומן העבר השני יכולתו של ידיעות אחרונות להתגונן בפני תביעתה, לא יהיה מנוס אלא מלהורות על חשיפת מידע". ללוין לדבריו שמורה האפשרות "לסגת מן התביעה ולהגן בכך על פרטיותה".

"ההגנה על פרטיותו של בעל דין חשובה", כתב השופט, אך "אינה יכולה לשמש מקלט לתובע באיזון למול האינטרס של עשיית הצדק ולמול זכותו של נתבע להתגונן באופן ראוי... בשעה שדוחקים אנו את רגליה של הזכות לפרטיות...עלינו לפסוע בזהירות מירבית, ותוך הבטחת מירב האמצעים כדי לוודא שהחשיפה אכן ראויה היא ומתבצעת למטרות שלשמן הורינו עליה".