הארץ הנהדרת שלי

לפני שנים אחדות גססתי במחלקה לטיפול נמרץ בבית חולים במרכז הארץ. הכבד שלי הלך ונהרס והוחלט לשלוח אותי להחלפת כבד בחו"ל אבל רגע לפני כן, עלה במוחו של מנהל המחלקה לבצע בי טיפול חדשני ויקר שאולי יציל את חיי. הנהלת בית החולים ועמיתיו של אותו רופא התנגדו, כי הטיפול שהצביע היה בבחינת ירייה באפלה שעתידה הייתה לעלות בהרבה מאוד כסף לבית החולים.

הרופא התעקש והחליט למרות ההתנגדויות לבצע בי את הטיפול היקר והציל את חיי. כיום הטיפול שלו מפורסם לא רק בארץ אלא גם בעולם. הרופא הזה הוא אזרח כבוד בארץ הנהדרת שלי.

אזרחית כבוד היא גם הבחורה מתוכנית ויסקונסין, שעבדה כמנהלת אצל אחת מזכייניות התוכנית וסירבה למלא את הוראת מעסיקיה לרשום איחורים לעובדיה, על-מנת להפחית את קיצבאותיהם. היא הקשיבה לקולם של העובדים, בעיקר של העובדות, שאיחרו לעבודה כי לא מצאו מי שישמור על הילדים עד פתיחת שערי מוסדות החינוך. היא התעמתה עם מעסיקיה וניסתה להכניס משמעות לתוכנית על-ידי השגת קורסים מועילים לעובדיה, ועל-ידי השגת מקומות עבודה ראויים בהם יהיו מוגנים מפני רודנות המעסיקים ובסופו של דבר פוטרה, אבל היא לא ויתרה. כיום למרות היותה מובטלת היא ממשיכה להיאבק נגד התוכנית שעושה עוול לכל כך הרבה אנשים שבלאו הכי מצבם הכלכלי קשה.

יש לי עוד אזרחי כבוד בארץ שלי. למשל, מהנדס מועצה מקומית שסירב לשתף פעולה עם ראש רשות מקומית ולזייף תאריכים ומספרים כדי להונות משרד ממשלתי, פוטר וממשיך להיאבק עד היום על שהצדק ינצח. או בוחן רישוי שנאבק בכל כוחו על-מנת למנוע זיופים בהליך במתן רשיונות נהיגה למורת רוחם של מעסיקיו ותוך סיכון מקום עבודתו.

וישנו גם בעל אדמות שמסרב בתוקף לתוכניות שישביחו את אדמותיו ויאפשרו לו להתעשר, רק כדי לשמר למען הדורות הבאים את ההיסטוריה הגלומה באדמות אלה. וישנם אותם בני זוג ממרכז הארץ שבמקרה לגמרי נתקלו בחשד לניהול מסואב של עמותת זבולון ולא נחו ולא שקטו עד שהביאו לבדיקת החשד.

וישנם עוד המון אחרים שתקצר היריעה מלתאר כל אחד מהם. הם נמצאים בכל המערכות ובכל הדרגים. הם נמצאים בבתי החולים שהשלטון כופה עליהם להעדיף אינטרסים כלכליים על פני האינטרסים של החולים. הם נמצאים בבתי הספר שהפכו לבתי חרושת לציונים, אבל יש בהם מורים שמקדישים הרבה שעות מזמנם החופשי לקדם ילדים חלשים. הם נמצאים ברשויות המקומיות שמתנהלות כתאגידים כלכליים ולא כמערכות שירותם לאזרחים. הם בצבא, במשטרה ובכל המערכות ובעצם אני חושבת שהם הרוב. הם החומר ממנו עשויה המדינה הזו, הם אלו שאספו אל בתיהם פליטים מהצפון במלחמת לבנון השניה כשהמדינה כשלה במתן העזרה הנדרשת, הם אלו שמתרוצצים לאסוף מזון ובגדים לעניים והם אלו שירוצו להגן על המדינה כשאוייב מבחוץ יקום עליה.

הם שבזכותם המדינה הצליחה בראשיתה ללא משאבים כמעט, ותוך איום ביטחוני בלתי פוסק, לקלוט עלייה, לתת חינוך לילדיה, להקים מערכת השכלה גבוהה ברמה בין לאומית, ליצר תוחלת חיים ארוכה לכל סוגי האוכלוסיה, להגן על גבולות רופפים ולהדוף איומים על הישרדותנו. הם האכפתיים, העקשנים, המאמינים בצדקתם, אשר אינם מוכנים לקבל תכתיבים והולכים עם אמונתם גם במחיר תועלתם אישית. אני פוגשת אותם בכל אחד מתחקיריי והם הנותנים טעם לעבודתו של כל עיתונאי אמיתי.

אז ביום העצמאות הזה אני מצדיעה לכל אותם אנשים, ביום העצמאות הזה אני מעזה להיות נאיבית עד כדי שיכרון ולומר בזכותם של אותם אנשים, שלא רק שיש לנו סיכוי לשנות, ולא רק שיש לנו עתיד אלא שיש לנו ארץ נהדרת באמת.