במאמר המערכת של עיתון הארץ התקשורת לא אשמה [יום שישי ב' באייר תשס"ז, 2007 .4 .20] מובעת הדעה שוועדת האתיקה של העיתונות לא מצאה את העיתונות כאשמה בכל אותן האשמות שהוטחו בה. לגיטימי שכותב מאמר מבין את הנאמר על-ידי ועדת העתיקה כפי שהוא מבין. עם זאת, דומה שיש במסקנות המאמר מידה לא קטנה של התחסדות. ראשית, הוועדה כן מותחת ביקורת קשה על מקצועיות דיווחים בכלי התקשורת השונים: "הוועדה קבעה עוד שמדיניות 'הגל הפתוח', קרי יום שידורים ארוך שכולו דיווחי מלחמה, הביא למספר רעות חולות כמו מסירת מידע לא בדוק, העצמת כישלונות על-ידי פרשנות יתר וסיקור המעוות את התמונה הכללית בחזית ובעורף, ביישובים היהודיים ובפרט ביישובים הערביים - שכמות הדיווחים מהם היתה פעוטה לעומת כמות הנפילות הגדולה שספגו. ראשי עיריות כראש עיריית קריית שמונה התלוננו בפני הוועדה שמפעלי עזרה אדירים שהוקמו ביישובים לא סוקרו, בעוד מפעל העזרה של גאידמק סוקר בהרחבה." [מירב קריסטל, Ynet 20.4.07].
האם עובדות אלה לא מספיק חמורות? האם העובדה שהשידורים הבלתי נלאים לא היבוא לכדי מחזור החומרים והעצמה סתמית? האם מסירת מידע לא מדויק אינה חמורה דיה כדי להדליק נורה אדומה בקרב קברניטי התקשורת?
האם ה"קרוסלה" של המומחים או יותר נכון של הפסאודו-מומחים שסובבה סביב אותם "יודעי דבר" אינו דבר מספיק חמור? יתכן שבעיני כותב מאמר המערכת בהארץ אין זה דבר כה נורא!!!
יתכן וכותב שורות אלה לא מבין כל-כך את המטריה. אי-לכך, אולי הדברים הבאים יהיו בעלי תוקף מקצועי הרבה יותר. אלה דבריו של איתי לנדסברג במאמר "תנו לפרשנינו לנצח" [Ynet ,27.07.06 ]: "אי עמידה בציפיות של הפרשנים (בהם גם כאלה שמכירים את המלחמה רק ממסך הטלוויזיה) מיד יוליד ביטויים חריפים, עוקצנות, סרקזם והבנה לשפת הלגלוג של נסראללה. כי מלחמה גומרים מהר. כמו סקס ישראלי, צריכים החבר'ה לרוץ לספר. ואם נפגעים חיילים או חלילה נהרגים בקרב, או-הו, תדהמה בברנז'ה, מה?! נהרגים חיילים שלנו בקרבות? ומיד מקבלת המציאות את צבעו של 'יום קרב קשה'. כיצד מכנים את קרב החרמון במלחמת יום הכיפורים? או את קרב החווה הסינית? האם נותרו עוד מילים בשפה העברית לתיאורי הקרבות בימים אלה? ואם צה"ל (כולו, לא פחות) הופתע מטיל אחד על סטי"ל אחד, כיצד מכנים את מחדל מלחמת יום-הכיפורים, שבו באמת הופתע צה"ל כולו?".
בטוחני כי אל טענות מן הסוג הזה היה צורך להתייחס במלוא כובד הראש. אלה לא דברים בעלמא, אלא דברים מהותיים בעלי חשיבות מכרעת. אך מה זה חשוב כאשר מנסים "לכבס" את העובדות כדי להוציא את ה"נאשמים" צחורים מצחור.
אין ספק שלעיתונאים היתה תרומה גדולה בהעלאת המורל של החיילים והעורף. היו שראו את הנולד ואך הכתירו מנהיגים במלוא מובן המילה. והרי לכם דוגמה: במאמר מלחמת העצמאות מאת יוסי ורטר מ-23.7.06 נאמר: "יותר משהדהדו אמש מילותיו של אהוד אולמרט במליאת הכנסת - מילים מהוקצעות ומנוסחות בקפידה - הדהדה השתיקה ששררה באולם בעת הנאום. ויותר מכל, הדהדה שתיקתם של חברי הכנסת הערבים. איש מהם לא פצה פה, בזמן שאולמרט הבטיח להמשיך ולכתוש מדינה ערבית או כלשונו: "נחפש כל מתחם, נפגע בכל טרוריסט, נהרוס כל תשתית טרור, בכל מקום".
הם לא פצו פה, כי גם הם הרגישו שבאופן בסיסי, הצדק אתו. זה לא היה נאום צ'רצ'יליאני, אבל זה היה נאום של מנהיג במלחמה. היה בו הכל: רגש במידה, ופאתוס במידה, וקדרות ופסוקים (פעם בלי כיפה ופעם עם) והבטחה לדם, יזע ורקטות וזקיפות קומה לאומית. אם תושבי חיפה, צפת ונהריה ציפו לבשורה אופטימית, תקוותם נכזבה. אולמרט לא בא להפיץ שמחה ואושר. בעצם, הוא אמר שלפני שיהיה טוב, יהיה עוד יותר רע".
היום, כך לפחות לאוזניים בלתי מוזיקליות לחלוטין, נשמעים דברי כותב המאמר כה צורמים, עד כדי גיחוך. האם ה"סימפוניה המזויפת" הזו היא לא פרי יצירתה של התקשורת ה"לא אשמה"? כותב שורות אלה כתב מאמר שכותרתו "מסך הברזל", בהשאלה ממסך הטלוויזיה. וכך כתבתי: "אף אחד מן העיתונאים לא התריע שהדברים לא פועלים כסדרם ושיש צורך דחוף להחליף דיסקטים. קולות שנשמעו כביקורתיים הועפו באגרסיביות. התקשורת האלקטרונית הרימה "מסך ברזל" בפני כל מי שניסה לומר דברים הפוכים מאלה שנשמעו כל הזמן. עורכי התוכניות השונות שמו את יהבם על הסלבריטאים התקשורתיים שידעו היטב לסובב את לשונם החדה מבלי לומר דבר. אם לא הוכרת כסלבריטאי, לא היה כל סיכוי שתדרוך באולפנים השונים. אז וגם היום. שום דבר לא השתנה".
ניתן היה להמשיך ולהביא דוגמאות אין ספור לכשלים בים של התקשורת בתקופת מלחמת לבנון השנייה. המקום אינו מאפשר זאת. על התקשורת ללמוד את הלקחים. טוב יותר להודות בטעויות ולתקן אותן. אין מישהו שמציע לתלות את העיתונאים בכיכר העיר. מותר לטעות ואפילו אנושי לעשות זאת.
לא מוסרי לנסות ולהסתתר מאחורי אמירות כאלה ואחרות כדי לצאת לידי חובה. לא מכובד לצאת עם כותרת מאירת עיניים שהתקשורת לא אשמה. הצעתי הצנועה היא לאמץ את דברי חז"ל "מודה ועוזב ירוחם ". אם כך תנהג, תחזור התקשורת ותרכוש מחדש את אמון הציבור.
