בימי הגלישה האחרונים שלי התוודאתי לכמה נושאים חשובים בגלישת גלים. מאז ומתמיד אהבתי לראות את הגולשים המתחרים בתחרויות בארץ ומחוץ לארץ מבצעים את ביצועיהם המרהיבים. למדתי רבות מהם בכדי לשפר את סגנון הגלישה שלי. ניסיתי לעוף כמותם כמה שיותר גבוה ואולי אחר כך, לזכות בעידודם של החברים לים על ביצוע אריאל מוצלח או אופ דה ליפ מעלות מרהיב עיניים.
יהרה היא חטא קדום שתוצאותיו ידועות מראש. בשבוע האחרון לגלים הגזמתי עם הניסיונות לבצע ביצועים קיצוניים, ואחרי ניסיון מהסוג של לעוף אל על, נחתי בחוזקה על הגלשן עם רגליי ושברתי אותו לשניים. אין זה היה גלשן חדש במיוחד אך הייתה בו ערכיות סנטימנטלית גבוהה ומסתבר שגם היה עדין מאוד. כאשר גלשן נשבר הלב נשבר, ואין אפשרות אחרת פרט מלקנות גלשן חדש בשווי מינימלי של 2500 ₪. היה ניתן לתקן אותו, אך מניסיוני זה מיותר, הוא לא יחזור להיות כשהיה.
[קישור]" href_fix="[קישור] color=#99ccff size=5>לחצו כאן לכתבה על בחירת ציוד גלישה
קניית גלשן חדש זו הוצאה שמצריכה מחשבה, תשלומים והמתנה מורטת עצבים לגלשן המוזמן. למזלי, חבר טוב שלי הציע לי לגלוש על גלשנו הישן בגודל 6.9 רגל בעל עיצוב המזכיר את הגלשנים משנות השבעים עם שלוש חרבות במצב טוב, בינתיים, עד שאוכל לגייס את הכסף ולהזמין גלשן חדש.
מה לי ולגלשן פאן-בורד?, חשבתי לעצמי אך עצתו הייתה חברית ולא יכולתי לסרב לו. חוץ מזה, השרב נשבר והגלים בדרך, לפספס יום של גלים בארץ זה כמו לומר שמחלקים זהב בחוף ולא לגשת לקבל את חלקך.
גלישה על גלשן פאן-בורד בגובה 6.9 רגל שונה מאוד מלגלוש על גלשן תחרותי 5.9 רגל, במיוחד שעיצוב הגלשן שונה בתכלית, בהכרח הסגנון משתנה וקשה לבצע את הביצועים הרדיקליים שהתרגלתי לבצע לפני שנישבר לי הגלשן.
היום הראשון לגלים הגיע וקשה להכחיש את ההתרגשות שהייתה לי בדרך לחוף, נראה שהתחלתי לחבב את הגלשן למרות גודלו וכובד משקלו. חלק מהחברים לחוף צחקו קמעה אך לא התייחסתי, נכנסתי למים ותוך דקה כבר הייתי למעלה בקו הגל. נקודת זכות ראשונה, הגלשן מהיר.
שאלות על הגלשן המטירו כמו גשם מהגולשים במים, וכל שאלה לוותה בחיוך ציני. עניתי להם בחיוך ושמרתי על איפוק עד בוא ההתקפה הראשונה. עוברות כמה דקות וסדרה של גלים בגובה מטר התקרבה במהירות. חתרתי אליה ללא מאמץ והתפעלתי מהמהירות שתפסתי את הגל. הירידה עליו הייתה עדינה ורגועה, תמונות של הגולש האגדי מרק ריצ'רד חלפו במוחי באותם רגעים וכל ביצוע נעשה בנינוחות מפתיעה.
האדרנלין שזרם בי היה שונה. עליתי חזרה לנקודה ושוב הייתי הראשון לקחת את הגל הקרב, לגולשים האחרים פשוט לא היה כל סיכוי נגד הפאן-בורד, מתברר שהגלשן לא מצריך חתירה מאומצת והגלישה עליו נוחה ומהירה. היה זה יום מושלם, כל גל שעליתי עליו הסתיים בחיוך, נראה שהתחלתי ליהנות מהגלישה עליו. החברים בחוף התלהבו אחרי הכול. הסגנון אמנם היה שונה, קלאסי, רגוע, לרגע אף נזכרתי למה בכלל יורדים לים לתפוס גלים? והסתבר לי, שכל הסצינה של התחרויות בינינו בזמן הגלישה בים גורם לנו להגיע למקומות שאולי רחוקים מייעודו של הספורט, הרי בסופו של יום מדובר בהנאה חברתית.
[קישור] זה דבר נפלא, במיוחד בגלישת גלים, אך למה להביא את זה לחוף השכונתי שלנו? למה לגלוש לבד על גל כשאפשר לגלוש בשניים, ולמה לחפש לעוף לגובה שאפשר לגלוש בנונשלנטיות כרקדן בלט? האם אני מכה על חטא? כנראה שכן. גלישת גלים היא חוויה פנימית אך בראש ובראשונה היא חוויה חברתית ואל לנו לשכוח את זה.
אם לומר את האמת, ואל תגלו לחבר שלי, לא נראה שאזמין גלשן חדש הקיץ, יותר נראה לי שאמשיך לגלוש על הפאן-בורד שלו ואחפש משמעות חדשה לגלישה ואולי מתוך זה גם לחיים הפרטיים שלי. אין זה אומר שלא אנסה לבצע ביצועים רדיקליים עם גלשן תחרותי שיהיה ברשותי בעתיד, אך עושה רושם שבביתו של גולש צריך שיהיו כמה סוגים של גלשנים, גלשן לכל מצב רוח, כולל גלשן לונג-בורד בגובה 9.19 רגל שגם ממנו יהיה אפשר ללמוד משהו על החיים, אני בטוח.
[קישור]
עתה הרושם הוא שכאשר מטיחים בהם זאת הם משיבים לא בהכחשה אלא ב"אז מה"?
