מהי דמגוגיה

יום העצמאות של מדינת ישראל הוא הזדמנות מצוינת לסיכומי ביניים וחשבון נפש לאומי. מאמרים רבים פורסמו בימים האחרונים וביניהם מאמרו של גלעד שרון (כן, כן אותו גלעד שרון השומר על זכות השתיקה) "שטייבה תעבור לפלשתין" (הארץ 25.4.07).

בסוף אותו מאמר, שעיקרו תמיכה בתוכנית המדינית של אביגדור ליברמן, מקדים המחבר תרופה למכה ומכנה את הטיעון בדבר גזענותה של התוכנית "טיעון דמגוגי". אני באופן אישי מעדיף לכנות את השנאה כלפי הערבים "לאומנות", אבל איך שלא נעדיף לקרוא לזה "גזענות" או "לאומנות", ריח חזק של אותה שנאה עולה ממאמרו של מר שרון.

הוא פותח בעובדה היסטורית נכונה ומזכיר את החלטת החלוקה של האו"ם, שמטרתה היתה להקים שתי מדינות בארץ ישראל/פלשתינה, מדינה של העם היהודי ומדינה של העם הערבי הפלשתיני. מדינות ערב והנהגת העם הפלשתיני של אותם הימים דחו את ההחלטה והשאר, כנהוג לומר, היסטוריה.

שרון טוען טענה נוספת נכונה ואומר: "אין דמיון בין מצבם של ערביי ישראל לבין יהודים במדינות אחרות בעולם", אבל מכאן הוא נותן לכך פרשנות מוטעה ומטעה. הוא דורש מערביי ישראל להזדהות עם המדינה, להניף את דגלה ביום העצמאות ולכאוב את כאבה ביום הזיכרון. כדוגמא הוא מביא את יהודי ארה"ב המזדהים עם מדינתם. ואני שואל: האם זהו ההבדל המהותי בין המיעוט הערבי בארץ לבין יהודי התפוצות או שמא קיים הבדל בסיסי יותר הגורם להתנהגות השונה?

תשובתי היא שההבדל הוא שיהודי ארה"ב הגיעו לשם כמפלט מהאנטישמיות האירופית והתקבלו כמו כל קהילה מהגרת אחרת בארץ המקדשת את החופש האישי (והקפיטליזם). התנאים של ארה"ב אפשרו לקהילה היהודית לשגשג ולפתח את זהותה, אבל הכי חשוב מדינה זו לעולם לא נמצאה בסכסוך עקוב מדם עם העם היהודי עצמו.

כעת, הסתכלו על ערביי ישראל (רובם יותר ויותר מעדיפים לקרוא לעצמם פלשתינים אזרחי ישראל ואני מכבד בחירה זו). הקמת המדינה, מוצדקת לכשעצמה בעיני, התרגשה על העם הפלשתיני כאסון (נכבה). האירועים ההיסטוריים הפרידו בין פלשתינים ביהודה ושומרון לבין אחיהם בשטחי המדינה הצעירה ובנוסף מספר רב של בני אדם מצאו את עצמם מחוץ למולדתם, ואסור לשכוח שהם בני הארץ הזאת בדיוק כמונו.

ערביי ישראל נתונים במצב שבו מדינתם (שבצדק החליטה להעניק להם אזרחות) נמצאת במלחמה עם האומה הערבית בכלל והעם הפלשתיני בפרט ובנוסף גם מסרבת להכיר בקיומו (ראה ערך גולדה מאיר). כיצד היינו מצפים שקהילה יהודית כלשהי שנמצאת במצב דומה תנהג? האם היינו מצפים שיישארו מנוכרים לאחיהם מעבר לגבול ויאבדו את זהותם?

בנוסף, שרון לא מתכחש להפליה של הערבים בישראל אלא מתרץ אותה בתירוץ ביטחוני לא משכנע. מיותר לציין שאף אחד לא ביקש להכניס את ערביי ישראל לדיוני המטכ"ל במצב העניינים הרגיש שבו הם נמצאים. אני בטוח שהם יסתפקו לעת עתה בהשקעות שוויוניות בחינוך, תשתיות, תעסוקה ומגוון נושאים אזרחיים אחרים.

אני שמח על כך שגלעד שרון הגיע למסקנה שהשמאל הגיע אליה מזמן. הדרך לשמור על מדינת ישראל דמוקרטית היא הקמת מדינה פלשתינית לצידה אשר תהיה ביטוי לשאיפותיו הלאומיות של העם הפלשתיני. מצב זה ישחרר הרבה מן המתח בין יהודים לערבים אזרחי המדינה, אך כמובן שהמצב לא ישתפר אם לא יהיה כאן שוויון מלא בין יהודים לערבים כמו שמבטיחה מגילת העצמאות.

הבעיה הגדולה בהצעות כמו זו היא לא הרצון להקים מדינה פלשתינית לצד מדינת ישראל, אלא הרצון, לעתים מוסווה, לחיות במדינה ללא ערבים. רצון זה הוא התגלמותן של הגזענות והלאומנות המוכרות לנו ממקומות אחרים.

נשאלת השאלה האם זה תואם את שאיפתו של גלעד שרון לחיות במדינה דמוקרטית? האם אפשר לדרוש מאזרחים של מדינה לוותר על אזרחותם? וברמה הפרקטית האם לא חושבים כל אותם אנשים המציעים הצעות מהסוג הזה, שהאזרחים הערבים החיים בטייבה, או בכל אזור אחר המועבר למדינה הפלשתינית העתידית, יכולים פשוט לקום ולעבור למקום אחר במדינת ישראל (וזו זכותם האזרחית!) גם אם המדינה תחליט לוותר על שטחה הריבוני יחד עם כל היושבים בו?

גלעד שרון מכנה את עמדתי דמגוגיה. במצב הקיים בין שני העמים בארץ, הכיבוש מצד אחד וההתנגדות הבלתי לגיטימית בחלקה, קרי טרור המתאבדים, מן הצד השני, עמדה כמו של שרון יכולה לזכות לאהדה בציבור היהודי. זה מתאים להגדרה של דמגוגיה הרבה יותר מאשר העמדה הערכית המתנגדת לאפליה על בסיס דת, גזע או לאום. כנראה שגלעד שרון לא יודע דמגוגיה מה היא.