פוליקר בפסטיבל הפסנתר: סיום מושלם ושמח

לכתוב שירים בשביל עצמך זאת עבודה, לכתוב שירים בשביל זמרים אחרים זה בילוי. יהודה פוליקר לא אמר את זה מפורשות, אבל זה הרושם שהתקבל מההופעה המצוינת שלו, שנעלה את פסטיבל הפסנתר וכללה בעיקר ביצועים לשירים שכתב בשביל אחרים.

ואולי לא כתיבת השירים היא העבודה, אלא כל מה שקורה איתם אחר-כך: ההקלטה, ההוצאה, ובמקרים מסוימים הגניזה - כל המסכת המתישה ומורטת העצבים שמקצרת את חייו של כל מוסיקאי, לרבות פוליקר, ונחסכת ממנו כשהוא כותב שירים בשביל מישהו אחר ומשחרר את עצמו מאחריות לגורלם. יצליחו - הוא יהיה מאושר; ייכשלו - זה לא בדיוק העסק שלו.

הזיכרונות הנעימים ונטולי הדאגה מהצאצאים המוסיקליים שפוליקר מסר לאימוץ במשך השנים ניכרו היטב בנוסח האחיד של הדברים שהוא אמר לפני כל שיר כמעט ("אז קיבלתי טלפון מאריק איינשטיין / חוה אלברשטיין / אושיק לוי / נורית גלרון / ריקי גל / יוסי בנאי / דנה אינטרנשיונל, והוא/היא ביקש/ה שאני אכתוב לו/לה שיר. וזה מה שיצא"), והזיכרונות הטובים האלה ניכרו עוד יותר במצב הרוח שלו. פוליקר יודע להחצין בהופעות את הצד האופטימי שלו, אבל הופעה שבה הוא נראה כל-כך נינוח, משוחרר ושמח לא זכורה זמן רב. הוא צחק הרבה, גם על עצמו ("אתה גדול!" קרא אחד האנשים בקהל. "ושמן", הוסיף פוליקר בששון).

נינוחים ומשוחררים היו גם הביצועים שלו לשירים, עם להקה טובה שכללה עוד שני גיטריסטים, פסנתרן, קלידן ומתופף. מהרגע הראשון, שבו הוא חיבר נעימה יפהפייה ברוח יוונית עם בית של השיר "אח מלת מפתח" שכתב לאריק איינשטיין, ועד הביצוע האחרון לשיר שכתב לאחרים ("מה קורה אחי" של ירדנה ארזי, באווירת בקבוק אוזו חצי ריק), פוליקר שידר שהוא בא ליהנות. מקומם של שירי הכאב וההרהור לא נפקד כמובן, ויפים במיוחד היו הביצועים ל"עזורה" של יוסי בנאי, "היי שקטה" של ריקי גל ו"חורבות האהבה" של דנה אינטרנשיונל.

מדי פעם פוליקר תקע סיכה קטנה בבלון היחסים האידיליים שבין כותב השירים לבין הזמר שמקבל אותם ממנו. זה לא תמיד סיפור כל-כך פשוט. לא אצל פוליקר בכל מקרה. במשך השנים הוא החליט "להחזיר הביתה" כמה מהשירים, כפי שאמר בהופעה ("כי... ככה רציתי", הוסיף לפני ששר את "פרח", והמאזין מוזמן לנחש מה מסתתר מאחורי הפאוזה). כצפוי, היה תענוג לשמוע את "כמעט סתיו", מאותו אלבום של גידי גוב, בגרסה אוורירית בהרבה מגרסת הארטילריה הכבדה של לואי להב. על "דברים שרציתי לומר" סיפר פוליקר: "לא הרבה אנשים יודעים שהוא נכתב בשביל דני בסן, שנתן לו את הגרסה המסוימת שלו, ואני החלטתי להחזיר אותו הביתה". האם אפשר לדמיין מצב שבו הגרסה המושלמת של פוליקר לשיר האדיר הזה הייתה נחסכת מאתנו?

"דברים שרציתי לומר", שמבחינה טכנית התאים לקונספט של הערב אבל מכל בחינה אחרת הוא שיר שפוליקר כתב בשביל עצמו, הבהיר שהשירים שהוא כתב בשביל אחרים, יפים ככל שיהיו, לא משתווים לשירים הגדולים שלו ובביצועו. ולכן טוב שהוא הרפה מהקונספט בסיום ההופעה ועבר בהדרנים לרפרטואר הרגיל שלו. "פחות אבל כואב", "פנים אל מול פנים", "בכפיים" ו"חלון לים התיכון" היו סיום מושלם להופעה נהדרת.

יהודה פוליקר. מופע הנעילה של פסטיבל הפסנתר. תיאטרון בית לסין בתל אביב, 15.1.