"הלאה הקיפוח!" הדרישה לשנות את ההגדרה של מדינת ישראל למדינת "כל אזרחיה" מבטאת את הכחשת עצם הזכות והיכולת של היהודים לקיים את מדינת הלאום, למרות שזאת צורת הקיום המדיני המקובלת ברוב מדינות העולם: מדינתו של לאום אחד המעצב את האופי התרבותי של המדינה, המיעוטים הלאומיים חיים בקרב הרוב. צורת הקיום הזאת לא תמיד ולא בכל מקום הייתה שליווה, בלשון המעטה, אבל היא מקובלת.
מאבק המיעוטים לשיוויון זכויות בכל מקום אחר אינו מלווה בד"כ בדרישה לשנות את האופי הלאומי של המדינה וגם האירגונים האנטי-ציוניים בישראל אינם דורשים פסילה גורפת של מדינות הלאום כצורת הקיום המדיני בעולם; מאבקם מופנה נקודתית נגד היהודים.
שינוי ההגדרה הלאומית של המדינה התרחש בדרום אפריקה, שאליה נושאים את עיניהם מבקשי "מדינת כל אזרחיה", אך מעבר לאמירה הארסית הראויה לעיתון "גרדיאן" ואתר "הגדה השמאלית", שישראל היא מדינת אפרטהייד, ההשוואה עם דרום אפריקה מבטאת את היחס ליהודים כאל קולוניסטים זרים ומכחישה כל קשר בין העם היהודי לשטח כלשהו במזרח התיכון.
נכתב כבר יותר מפעם אחת, שמרבית טענות הקיפוח מפי המנהיגות הערבית הן טענות כזב; בתחומים מסוימים, הערבים אפילו מופלים לטובה ביחס ליהודים. לא אחזור כאן על כל זה, לא זה הנושא שלי. אני מוכן להסכים שיש גם קיפוח הערבים, כתוצאה מהבעיות הביטחוניות הידועות, שרק מי שמתעלם מהן יכול להאמין, שמדובר בקיפוח מתוך יחס גזעני. ברם, אני רוצה להבין: אם מדובר במאבק נגד קיפוח לאומי, מדוע המאבק נגד הקיפוח הוא כה סלקטיבי?
איך הטענות של שוללי-הציונות-על-בסיס-קיפוח משתלבות בעובדה, שמצב זכויות האדם של הערבים מן השורה תחת השלטון הישראלי טוב לאין שיעור לעומת מצב זכויות האדם של הערבים מן השורה במדינות ערב? אני מדבר לא רק על מצב של הערבים אזרחי ישראל אלא גם על הערבים במה שמכונה "השטחים הכבושים", שכל עוד שלטה ישראל בישוביהם, היה מצבם טוב בהרבה מזה השורר היום תחת השלטון האפל של רש"פ.
על-פי ניסיוני, מתפוצץ בנקודה הזאת איש שמאל מצוי בזעקה, איך אני מעז להשוות את מדינת ישראל למדינות ערב! מי ששולט בהבנת הנקרא, מבין שלא זה הנושא כאן, אך מלבד הניסיון לעוות את דבריי, מה שנגלה בתגובת הברך הזאת היא היחס כלפי הערבים בהתאם לתורת הגזע, הרי הם "לא מצפים" מהערבים התנהגות חברתית נאותה כמו זאת שהם "מצפים" מהאדם "הנאור והמתקדם".
לעומתם, אני דווקא מצפה מהערבים לכבד את זכויות האדם ואת זכויות המיעוטים, כמו שאני מצפה מחאה ערבית קולנית נגד הפרות הזכויות האלו ואני מצפה שעוצמת הקול תהיה תואמת את עוצמת הפגיעה בזכויות. למשל, אני מצפה לתגובה חריפה של ערבים מכל הזרמים הדתיים נגד הקיפוח המתמשך עד היום של
המיעוט הנוצרי במצרים, נגד רדיפות שארית הקהילה היהודית בתימן, נגד חוקי "ד'ימה" הקיימים עדיין, נגד התעמולה האנטישמית המנוהלת על-ידי ממשלות ערב, נגד העדר חקירה של מבצעי טבח חמה בשנת 1982, נגד דיכוי שוחרי הדמוקרטיה הערבים, נגד דיכוי הנשים וכד'. אחרת, יללות "הקיפוח" של האירגונים המתכנים "אירגוני זכויות" פשוט אינן נשמעות רציניות.
לאחר כל צעקות השטות וההבל על "הדיכוי" כביכול של הערבים על-ידי המתנחלים, כאשר רש"פ נכנסה לשטח, הפסיקו בית לחם, בית ג'אלה ובית סאחור להיות ערים נוצריות, אוכלוסייתן הנוצרית ברחה מהם מפני אלימות המוסלמים. הפן המגוחך של הסיפור הוא, שלפני כן הזדהו הנוצרים באזור עם מאבק המוסלמים נגד ישראל ולקחו בו חלק פעיל, אך זה לא עזר להם. על כך אין כל זעקת "קיפוח", עזמי בשארה אף לא מסתכל לכיוונם של אחיו הנוצרים כאשר הדבר אינו משרת את האינטרסים שלו.
ונניח שקמה אותה מדינה, חס וחלילה, לה מייחלים האירגונים האנטי-ציוניים, כולל השמאל הקיצוני היהודי, האם מישהו מעלה על דעתו, שיהודים יהיו בה למשהו מלבד מיעוט נרדף, כמו הנוצרים בבית לחם ואף גרוע מזה? האם מישהו מעלה על דעתו, שהערבים מן השורה לא יהיו בה מקופחי זכויות ונדכאים, כמו בסוריה ומצרים?
השייח' סלאח מכוון גבוה היציאה החדשה מפי השייח' ראאד סלאח היא שישראל מתכננת לכסות את הר הבית באשפה. כמו פוליטיקאים ואנשי דת מוסלמים אחרים, הוא מכחיש שהיה דבר כזה "בית המקדש" על הר הבית. הסיפור מעניין במיוחד לנוכח הגילוי, שהר הבית כבר היה בעבר הרחוק מכוסה באשפה, על-פי פסק ההלכה האיסלאמי שחייב השלכת האשפה כדי לבזות את המקום הקדוש ליהודים. יונה סוקולובסקי כתב במאמרו "
ערי האשפות" על המנהג המוסלמי העתיק לבזות את המקומות החשובים ללא מוסלמים על-ידי השלכת אשפה, שהתקיים במספר מקומות בארץ.
סוקולובסקי בעצמו השתתף בחפירות בכותל המערבי וזיהה, שמרקם האדמה תאם את המרקם שהיה במקומות, שבהם זוהתה האשפה קודם לכן. ברם, הפרופסורים לארכיאולוגיה לא רצו להכיר בממצאים, שהיו להם מול העיניים, למעט פרופסור בירן, שקבע שהייתה זו אשפה ערבית.
המנהג חי גם בעת החדשה. הבניין ליד שוק דוד בעיר העתיקה בירושלים, שהיו בו ארבעה בתי כנסת ספרדיים כוסה באשפה. לאחר הדיפת היהודים מהעיר העתיקה בתש"ח, הערבים בזזו את תכולתו והפכו את המקום לפח האשפה, שנוקתה על-ידי הישראלים לאחר מלחמת ששת הימים. בסך כל היו בעיר העתיקה 480 בתי כנסת, שכולם נבזזו ונהרסו. המצבות מבית העלמין היהודי על הר הזיתים נבזזו והמקום זוהם וחולל. לא זכור לי, שנציגי הציבור הערבי אי-פעם הביעו צער על המעשים הברבריים האלה. לאור כל זאת, קל להבין מאין ירד על ראאד סלאח הרעיון החולני הזה - הוא פשוט לקח אותו מהמסורת שלו.
הנביא מוחמד לא ידע שירושלים קדושה לאיסלאם ולא ביקר בה. קשר המוסלמים להר הבית הוא מסורת מאוחרת. המופתי חאג' אמין אל-חוסייני הזכור לרע לקח חלק פעיל בבנייה רטרואקטיבית של המסורות האיסלאמיות, על כך נכתב במאמר אחר מאת יונה סוקולובסקי "
שלוש חגיגות".
כדי להביא יותר צער ליהודים ויותר כבוד לעצמו, החל אל-חוסייני לקבור מתים על הר הבית. בשנת 1929 בוועדת שואו הוא רשם קופירייט לרעיון, שעליית מוחמד לשמיים הייתה מרחבת הכותל. היה זה חלק ממאמציו של המופתי רודף הכבוד לגרש את היהודים מסביבת הר הבית ומכל שאר המקומות. המאבק הזה הביא אותו אף לזרועות אדולף היטלר, ממנו קיבל את דרגת גרופנפיהרר.
היום ראאד סלאח שואף לתפוס את מקומו של אל-חוסייני. בארועי מנהרת הכותל הוא שיקר בפני קהל אוהדיו באיצטדיון, שישראל רוקמת מזימה להרוס את אל-אקצה. כעת נסגר המעגל - היהודים מואשמים בתכנון כיסוי הר הבית באשפה - אותו מקום, שבעבר כבר נוקה מהפסולת שהשליכו המוסלמים ואותו הם טימאו על-ידי קבורה. מדוע הערבים מוכנים לסבול את צמיחת יורשו של אל-חוסייני - זאת שאלה, שדורשת תשובה, כשמדברים על "קיפוח" הערבים.
הייתכן, שאנשים כמו ראאד סאלח ישמשו מקור סמכות בשאלה מי הוא המקופח? האם אפשר להתייחס ברצינות לטענות של כל מי שמשלים, במעשה או במחדל, עם מנהיגותם של אנשים כאלה? הרי לא קשה להסיק, שבפרפרזה לפתגם על העבדים החולמים לא על חרות אלא על עבדים שלהם, כך זעמם של "הנאבקים בקיפוח" האלה יוצא לא נגד הקיפוח כתופעה אלא נגד המצב, שלא נותנים להם להיות המקפחים.
אל תגעו בהמנון אפילו בין אלה שלא רוצים לבטל את ההגדרה היהודית של המדינה או את מה שעוד נשאר ממנה, יש מי שרוצה "לרכך" את סמליה, כך שיהיו "נוחים לעיכול" על-ידי אלה שהסמלים היהודיים שנואים עליהם. קודם כל - לבטל את ההמנון "התקווה", המכונה על ידם "סטירת לחי מצלצלת לערבים" וגם "לא מעודכן למצב החדש של המדינה". אחד מאלה, מו"ל הארץ עמוס שוקן, פרסם ערב יום העצמאות האחרון מאמר "ישראל צריכה המנון חדש".
טענת ההתיישנות של "התקווה" כורכת בחובה קביעה, שההמנון מוכרח להיות מעודכן, אותה ראוי לנסות במבחן הסבירות. יש לזכור, שההמנון איננו המצאה יהודית, לכן כדאי לשאול את הגויים מדי איזו תקופה הם נוהגים לעדכן את המנוניהם.
- הבריטים עד היום שרים את "האל, נצור את המלכה\המלך!" הבית האחרון של השיר (מושמט בחלק מהמקומות בהם פורסמו מלות ההמנון) קורא לריסוק הסקוטים המרדניים.
- לסקוטים המנון משלהם, שכולו מוקדש למכות, שהם הפליאו באנגלים. לשני העמים מלכה משותפת, שנאלצת לשמוע את "פרח סקוטלנד" בביקוריה שם, אך היא לא נראית סובלת מפיצול נאמנות.
- לארה"ב ההמנון המתאר קרב נגד האנגלים במלחמת העצמאות שלהם וזה מה ששומע ראש ממשלת בריטניה בביקוריו בוושינגטון. לא נורא, הוא עומד בזה בכבוד.
- הצרפתים ממשיכים לשיר קריאה למלחמת ההגנה על הרפובליקה בפני האויב המלוכני.
- ההולנדים שרים עד היום על וילהלם אורנג' אשר מדם גרמני.
- האיטלקים שרים על סקיפיו אפריקנוס שניצח את חניבעל ומכירים טובה לפולנים, שהיו לצדם במלחמה נגד הכובש האוסטרי.
- הפולנים שרים את שיר הלכת של הגיס הפולני שיצא מאיטליה עם צבא נפוליאון. הבמאי אנג'יי ויידה העלה על המסך בסרט "אפר" את הסיפור ההיסטורי הטרגי איך מתו החיילים הפולנים במלחמות נפוליאון ותקוותם לעצמאות נגוזה, אך ההמנון הפולני עדיין מכריז "הראה לנו בונפרטה דרך לניצחון".
אני בטוח, שקוראים חרוצים יידעו להמציא דוגמאות למדינות, שבהן נהוג לחדש את ההמנונים. אני יכול לעזור להם: רוסיה אוהבת לעדכן את מילות ההמנון כשהיא פושטת ולובשת צורה. אבל דבר אחד ברור: אין חובה "לעדכן" את המנון המדינה.
ההמנון הלאומי איננו טלפון סלולרי, לא צריך "לשדרג" אותו. הוא מבטא את החוויה המכוננת של האומה, ואת החוויה המכוננת לא מחליפים. מהבחינה הזאת, "התקווה" הוא המנון מופלא, נא לשמור עליו בפני מבקשי ביטולו.
ליהודים בארצות פזורתם היה חוק נאמנות למדינות מגוריהם. היהודים שרו את ההמנונים הלאומיים, הניפו את הדגלים ונלחמו לצד מדינותיהם, אף נגד אחיהם שנלחמו בצד השני. כך קרה למשל, במלחמת העולם הראשונה ובמלחמות של הבולגרים והיוונים נגד הטורקים.
על הערבים להבין, שעליהם ללמוד לגלות נאמנות לישראל, כמו זאת שהייתה ליהודים בארצות הפזורה. מיום שהם ילמדו את זה, יקרו להם הרבה דברים טובים. יש לדחות על הסף את הטענה, שהערבים אינם יכולים לשיר את "התקווה". כל מה שהם צריכים, זה להפסיק לעשות שקר בנפשם. השר מג'דלה אינו שר את "התקווה" לא מפני שהוא ערבי אלא מפני שהוא אדם כל כך לא ישר, שהוא משרת בממשלה של המדינה, שאפילו ההמנון הלאומי שלה שנוא עליו.
הדוגמה הבריטית תחילתה של הלאומיות הבריטית בכיבוש דרום האי על-ידי וילהלם דוכס נורמנדי, אשר הביס את צבא הסאקסים של המלך הרולד בקרב ליד הסטינגס (1066) והקים בלונדון בית מלוכה חדש. מאז התיישבו גם היהודים באנגליה, אך במאות הבאות נולדה עלילת הדם והיהודים סבלו פגיעות קשות. רק לדוגמה, היהודים שהגיעו לברך את ריצ'רד ("לב הארי") לרגל הכתרתו, הושפלו וגורשו, בעקבות זאת יהודי לונדון רבים נרצחו, נשדדו והוטבלו לנצרות בכוח. בשנת 1290 גורשו היהודים מאנגליה ורק במאה ה-17, בתקופת שלטונו של אוליבר קרומבל, הם הורשו באופן בלתי רשמי להתיישב באנגליה שוב.
בנימין דיזרעאלי חי במאה ה-19, הוא היה נצר למשפחה יהודית שהתיישבה באנגליה. כשעוד היה ילד, ציווה אביו עליו ועל אחיו הקטן להתנצר. רק ההתנצרות איפשרה לדיזרעאלי קריירה פוליטית, כי חברי הפרלמנט היו חייבים בשבועה בעלת אופי כה נוצרי, שיהודי לא היה יכול להישבע בה.
אמנם באופן רשמי הוא היה נוצרי, אך כל חייו הבליט את מוצאו היהודי, נגד המבקשים להעליבו בפרלמנט היה מתריס: "אכן, יהודי אני, אבותי היו כותבים את התנ"ך עוד כשאבותיכם ידעו רק לרעות חזירים!" מאידך, נאמנותו ללאומיות הבריטית, כפי שהוגדרה על-ידי הבריטים לטוב ולרע, הייתה מוחלטת. הוא הוציא את קפריסין מידי טורקיה לטובת הכתר הבריטי והעביר חוק בפרלמנט הקובע שהמלכה ויקטוריה היא קיסרית הודו.
המוצא היהודי של ראש ממשלת הוד מלכותה בנימין דיזרעאלי לא פגע בבסיס הבריטי של בריטניה. כך גם הבסיס היהודי של ישראל היה יכול לחיות עם ראש ממשלה ערבי, אך רק לאחר שיהיה לנו ביטחון בנאמנותו למטרות הלאומיות של ישראל לא פחות מהביטחון שהיה למלכה ויקטוריה בנאמנותו של דיזרעאלי למטרות הלאומיות של בריטניה - ואפילו לא דקה אחת קודם!!
יש הצעות טובות יותר? בעצם, מהו ההמנון שעמוס שוקן ושות' רוצים לשיר? מדוע הם רק מדברים בעלמא ולא מציגים שום הצעה קונקרטית למלות ההמנון? חשבתי שאולי אני אוכל לעזור להם, אבל מאחר וזה חייב להיות ההמנון, שגם ראאד סאלח ישיר אותו, אחרת לא עשינו כלום, אין לי מה להציע להם מלבד משהו כמו
שתוכלו לשמוע פה.
