עובדה: את מי מנסה אילנה דיין לרצות?

השאלה היא לא האם סרן ר' ניצח את אילנה דיין, אלא האם סרן ר' ינצח את אילנה דיין. הוא ינצח את אילנה דיין, אם הוא יגרום לה לעשות תוכניות שלא יגיעו לאולם בית המשפט של נועם סולברג. היא צריכה להחליט, אילנה דיין, אם יש לה כוח לזה. כי סולברג הוא לא איש פשוט. מלבד היותו שופט מחוזי, לאחרונה התברר שהוא גם מטאור בתחום עריכת וידיאו. תת התמחות שלו: "בישול" קלטות. הוא מאלה שלומדים הכל תוך כדי תנועה. אילנה דיין יכולה לעסוק בתחום עשרים שנה, סולברג לא קונה את זה. היית צריכה לוותר על הוויז'ואל הזה, אילנה, זה ברור, הוא הרי פוגם בפלואו של הכתבה; ובאמת שהיית חייבת להוסיף את המשפט ההוא, חמודה, נו, יש עניין של אווירה, זה לא עיתון, זו טלוויזיה, מדיום דינמי, מתי כבר תלמדי.

סולברג זה הסיפור. ואילנה דיין חייבת להחליט אם יש לה כוח לסיפור הזה. כי אם אין לה כוח, היא יכולה לעשות תוכניות כמו זו ששודרה אתמול. סולברג מאוד אהב את התוכנית, בעיקר את הפתרונות שניתנו למצוקת החומרים בכתבה המרכזית - סיפור מותו של עמרי להד, תרמילאי שהוכש על-ידי נחש בדרום אמריקה. סולברג חושב שלאור העובדה שהטיול של להד לא צולם, האופן שבו רוני קובן אסף עדויות, הצליב ביניהן, רקח אותן לכדי פאזל והציג אותן בצורה דינמית, ראוי להערכה. סולברג אומר שמבחינתו זה יופי, ומלבד כמה מעברים גסים בין סצינות, זה לגמרי עובר.

סולברג מוסיף שהכתבה השנייה, על תוכנית רדיו בגל"צ שבה מאזינים מתקשרים כדי לזמזם שירים בחמש בבוקר, היא בהחלט מעשה אמנות. הוא מציין לטובה בעיקר את השדר בני בשן, שבמהלך הכתבה הסביר שזמזום הוא הרבה יותר טהור משיר, כי הוא אינו מכיל מלים. כשמחמאה כזאת מגיעה מאדם כמו סולברג, שבין היתר מתמחה גם בזמזומים (תת התמחות: זמזומי שחרית), לא מדובר בעניין של מה בכך. בכלל, סולברג מציין שנושא הזמזומים לא טופל עד כה בעיתונות העברית ולכן כתבתו של יגאל מוסקו ראויה לכל שבח (אם כי, מוסיף סולברג, היה מקום לוותר על כמה אינסרטים מיותרים, שלא לדבר על שינויי מקצב בתוך הכתבה שפגמו בשטף שלה).

אילנה דיין יכולה להיות סרן ר' וישראייר ואילנה דיין יכולה להיות זמזום נעים באוזן של נועם סולברג. אתמול היא הגישה תוכנית מבלי שהשתתפה בה, כאילו רצתה לומר שטרם התקבלה החלטה בעניין. אם בסופו של דבר תחליט אילנה דיין שאין לה כוח לסולברג, היא עדיין תוכל להרים תוכנית סבירה שתיהנה מסיפורי צבע נאים, עריכה טובה ועטיפה מושקעת (למרות שסולברג לא כל כך אוהב את הפתיח של התוכנית, טוען שהוא לוקה בדרמטיות יתר). אם אילנה דיין תחליט שהיא וסולברג הולכים להיפגש בבית המשפט על בסיס שבועי, שתקרא לי.