הפרימריס בעבודה ב"מבחן שדרות"

אהוד ברק משווק על-ידי עסקני מפלגת העבודה כמי שהפיק את לקחי כשלונו בקדנציה הראשונה שלו כראש ממשלה וכעת לא יכשיל אותו אופיו הקשוח של איש קומנדו מקצועי, במינוף נסיונו הצבאי-ביטחוני לטובת מבחנים שנכונו למדינה בעתיד הקרוב, בשדות הקרב ובמרחבי החברה והכלכלה. אולם, עיקר כשלונותיו של ברק אינם מצויים בתחום הפסיכולוגי של אופיו. הם מזדקרים דווקא מתוך התחום שבו אמור היה לזהור כגאון נפוליוניסטי. ברק הינו אחד משני החיילים המעוטרים ביותר בכוחותיה המיוחדים של מדינת ישראל, הוא היה רמטכ"ל (1991 - 1995), שר חוץ (1995 - 1996) וראש ממשלה (1999 - 2000). ‏‏כשר חוץ, הייתה לברק השפעה על התנהלותו של מבצע "ענבי זעם" (אפריל 1996). המבצע ביטא את הדוקטרינה הצבאית של ברק שניצבה גם ביסודה של האסטרטגיה שננקטה על-ידי הרמטכ"ל לשעבר דן חלוץ במלחמת לבנון השניה. דוקטרינה שאולי עדיין מיושמת ללא הצלחה יתרה במלחמת הקסאמים בשדרות ועוטף עזה. במסגרת "ענבי זעם" ירה צה"ל מהאויר, מהים ומהיבשה, אלפי פגזים ופצצות לעבר איזורי שיגור קטיושות של החיזבאללה מבלי לבלום את הירי. החיזבאללה הצליח לשגר כמעט ללא הפרעה 700 קטיושות לעבר צפונה של ישראל, לפני שנאלץ להפסיק את הירי בפקודת סוריה הפטרונית שלו באותו זמן.

התגלית המרכזית של מבצע ענבי זעם הייתה כי למרות הניסיון הצבאי העשיר, רמת התפקוד של אהוד ברק כמנהיג אזרחי של מערכת הביטחון הייתה לקויה בצורה מפליגה. אהוד ברק התגלה כחסר אומץ לב מנהיגותי-פוליטי בשעת מבחן צבאי, בכך שלא הכין מראש תקיפה יבשתית למקרה של כשלון החלופה האיסטרטגית של אש מנגד, בהשתקת אש הקטיושות. הוא ופרס כשלו כאשר היה עליהם לגייס את המילואים ולהטילם לקרב נגד משגרי הקטיושות של החיזבאללה ולזכות בתמיכה עממית רחבה ביוזמה זו. למעשה, לא היה מבצע ענבי זעם הכשלון האיסטרטגי הראשון של אהוד ברק. עוד בהיותו ראש אמ"ן (1983 - 1986) פיקד על מבצע סודי של סיירת מטכ"ל שכתוצאה מהכנה לקויה, כשל, גרר אחריו אובדן של מקורות מודיעין רגישים ביותר, והחשיך למחצה את מסכי המודיעין לזמן רב. אצל אהוד ברק כשלונות באים בגדול והם גדלים והולכים ככל שהוא מתקדם בדרגות המנהיגות של מדינת ישראל. במאי 2000 הורה ראש הממשלה אהוד ברק לצה"ל להוציא את כוחותיו מלבנון ולהתייצב לאורך קו הגבול הישראלי - לבנוני שאושר ע"י האו"ם.

לכשעצמה, הייתה ההוראה נכונה, אולם בצורה אופינית למנהיגותו הבעיתית של ברק, היא בוצעה בצורה כושלת. הכשלון של ברק ביציאה מלבנון התבטא בכך שלא הכין מבעוד מועד איסטרטגיה ללחימה עקבית בחיזבאללה שהתכנס על גדר ההפרדה, התבצר במרחב שבין הגבול והליטאני-זהארני והכין בחסות אירנית-סורית, לוחמת רקטות קטלנית. המסקנות שהסיק ברק ממבצע ענבי זעם היו אופיניות לדפוס החשיבה שלו. דפוס חשיבה שזלזל בהפעלת כוחות יבשה בהיקפים גדולים לשם הכנעה מוחלטת של האויב ואמונה ללא פשרות באש מנגד המשולבת בהפעלה של כוחות קומנדו לפני ואחרי קווי החזית. מובן כי אלו הם רעיונות אופיניים לאיש קומנדו או לאנשי חילות מקצועיים אחרים. אולם, ההיסטוריה הצבאית של מדינת ישראל מוכיחה חזור והוכח כי אין להם אחיזה במציאות כיוון שלא ניתן לבסס עליהם תפיסת מערכה צבאית מנצחת. אהוד ברק ניסה לפצות על החולשות של דוקטרינת ברק ברעיון נוסף שכונה על-ידו "הכלה". זה קבע כי ממשלת ישראל מגיבה על פרובוקציות של החזבאלה בצורה מידתית כך שהארגון לא יפתח במלחמת רקטות נגד ישראל. מלחמה, שלפי הדוקטרינה הברקית אין לישראל תשובה הולמת לה. מובן שכאשר מאמינים בהעדר פתרון, גם לא מחפשים אותו ולא פועלים ליישומו.

ההשלכות של הנסיגה מרצועת הביטחון בלבנון לפי קווי דוקטרינת ברק היו אסוניות. מצד אחד, התבצר חיזבאללה על הגדר באין מפריע והתחמש באלפי רקטות קלות ובינוניות. מצד שני, פירשו אירגוני הטרור וממשלת הרשות הפלשתינים את הנסיגה ואת דוקטרינת ברק על מרכיב ההכלה שלה, כתבוסה המעידה על החלשות כוחה הצבאי של מדינת ישראל. העליה הפתאומית במפלס האופטימיות הלאומית הפלשתינית הכניסו את יאסר ערפאת ובני עמו למצב אופיני של היפר-היסטריה- נצחונית. הפלשתינים נתפסו לאשליה כי התקוממות רבתי בכל שטחי הרשות הפלשתינית יחד עם גיחות של מתאבדים לעומק האזרחי של ישראל, יחוללו אפקט דומה להשגי החיזבאללה בלבנון. צה"ל יסוג, ההתנחלויות תפונינה ותוקם מדינה אש"פית עצמאית שלא חלים עליה ריסוני הסכמי אוסלו (1993-4). כלומר, היא תהיה רשאית לקיים שלום או מלחמה עם ישראל לפי שיקול דעתה העצמאי.

האינתיפדה השניה שפרצה חודשים ספורים אחרי נסיגת לבנון היוותה את התוצאה של היפר-היסטריה פלשתינית זו. מתאבדי האינתיפדה היכו בהלם את אהוד ברק, הפילו קורבנות אזרחים רבים ברחובות המדינה וחוללו הרס רב בכלכלה. אהוד ברק ניסה לטפל באינתיפדה באמצעות הדוקטרינה שהתגבשה אצלו בעקבות המלחמה בחיזבאללה, מבצע ענבי זעם והנסיגה מלבנון. הוא הפעיל אש מנגד, שיגר איומים מילוליים וחתר להכיל את האינתיפדה באופן שמצד אחד פגיעתה באזרחים ישראלים תצטמצם ככל האפשר אך מנגד, כמות הנפגעים הפלשתינים לא תהיה גבוהה ולא תגרור תגובה בינלאומית עויינת מדי. הבעיה היא שאהוד ברק מיצה עד מהרה את יכולת התגובה שלו, נכשל בבלימת מתקפת התאבדים והותיר את העורף חשוף לפגיעתם. חוסר היכולת של ממשלת ברק למצוא תשובה הולמת לאינתיפדה השניה היוותה הוכחה נוספת לחוסר התועלת שיש בדוקטרינת ברק. רק מבצע חומת מגן (2002) גרם לתפנית באינתיפדה השניה ופילס את הדרך בפני בלימתה והכפפת הרשות הפלשתינית "לדיקטטורה הקדושה" שמדינת ישראל מקיימת כיום על שטחי הרשות הפלשתינית בגדה המזרחית. מבצע חומת מגן היווה כמובן סטיה מדוקטרינת ברק וחזרה לתפיסה הקלאסית של הטלת כוחות יבשה גדולים, כולל מילואים, לקרב. הוא פרץ את הדרך אל מעוזי ארגוני הטרור הפלשתינים ואיפשר השתלטות הדרגתית על פעילותם החבלנית. כיום, מתקשים ארגוני הטרור הפלשתינים לבצע תנועות מבלי שאלו ירשמו על מסכי הרדאר של הדיקטטורה הקדושה שממהרת ליירט אותן במידת הצורך. הדיקטטורה הישראלית הנה קדושה מפני שהיא מנוהלת ע"י מדינה דמוקרטית ומופעלת נגד ארגוני טרור כאמצעי הגנה על המשטר הדמוקרטי. במקרה זה, המטרה מקדשת את האמצעים. האם אהוד ברק שנאמנותו נתונה לדוקטרינה שכשלה במבצע ענבי זעם, בפינוי לבנון ובאינתיפדה השניה, יעמוד בהצלחה במבחן שדרות?

הצלחה במבחן שדרות שעימו יצטרכו להתמודד איילון או ברק לאחר הפריימריז במפלגת העבודה, דורשת רק דבר אחד: ניסוח ויישום מוצלח של שיטה להפסקה מוחלטת ולתמיד של ירי רקטות קצרות טווח לשטחה של מדינת ישראל ע"י ארגוני טרור. ההיסטוריה של לוחמת הטרור הבאליסטית מראה כי תביעה יחידה זו קשה מאד לביצוע. מדינת ישראל ספגה פגיעה ראשונה של קטיושה בבית שאן כבר בשנת 1968. הקטיושה שוגרה משטח ירדן ע"י ארגון הפת"ח וגרמה רק לפצועים. משנה זו, הלך והתגבר ירי הרקטות הקלות לכיוון ישראל מבלי שעדיין נמצא לה מענה יעיל. החל מ - 1969 הפכה קריית שמונה למטרה מועדפת של משגרי הקטיושות האש"פיסטים, אך גם ירושלים (1970) ופתח-תקוה (1971) ספגו מטחי קטיושות בודדים. לאחר מלחמת לבנון הראשונה (1982 - 1985) ויציאת לבנון, נטל החיזבאללה מידי אש"ף את ההובלה של שיגור הקטיושות לעבר ישראל. תחת חסותן של אירן וסוריה הביא אירגון זה את שיגור הקטיושות לשיאים חסרי תקדים במבצע ענבי זעם ובמלחמת לבנון השניה (2006), שבמהלכה שיגר 4000 רקטות בינוניות וקצרות טווח מסוגים שונים. רק במשכה של מלחמת לבנון הראשונה ועד להתכנסות צה"ל בחזרה לרצועת הביטחון ב - 1985, לא הצליחו ארגוני טרור לשגר רקטות לעבר ישראל. לאחר מכן, שב וחידש כאמור החיזבאללה את ירי הרקטות הבאליסטיות. המסקנה העולה מסקירה תמציתית זו של תולדות לוחמת הטרור הבאליסטי הנה פשוטה וברורה: רק מתקפה יבשתית נחושה, מהירה ואמיצה המגובה כמובן בכל אמצעי הלחימה האחרים, יכולה לתת מענה מכריע לשיגור מאסיבי של רקטות.

דברים אלו נכונים גם ביחס לשיגורי הקסאמים מרצועת עזה. ככל הידוע, קסמים החלו לנחות בשדרות ובעוטף עזה לקראת סוף שנת 2000. מאז, כמעט לא פסקו מטחי הקסאמים ששוגרו לאיזור. צה"ל הפעיל אמצעים שונים שההשראה של רובם נגזרת מדוקטרינת ברק של אש מנגד המלווה לעיתים ביוזמות קרקעיות מוגבלות ולא יעילות. אולם, מאז החליט החמאס לחדש את ירי הקסאמים ב - 17 במאי 2007, על-רקע מלחמת האזרחים ברצועת עזה, נחתו באזור יותר מ – 1,300 רקטות כאשר לא מסתמן באופק פתרון להפסקת השיגורים.

כיצד מיישמים מסקנה זו על בעיית הקסמים של שדרות ופותרים כך את מבחן שדרות של מועמדי הפריימריז במפלגת העבודה? בקווים כלליים, הנחות הבסיס של הפתרון הן אלו:
1. החמאס ואולי גם שאר הפלגים הפלשתינים מנוהלים ע"י אירן וסוריה. לפיכך, פתרון בעיית הקסאמים צריך לשלוח מסר גם להן, לחיזבאללה ולשאר ארגוני הטרור הכפופים לתכתיביהן. פירוש הדבר כי הפתרון צריך להיות נחוש, מהיר ויעיל למשך תקופה ארוכה מאד.
2. החברה הפלשתינית ברצועת עזה הנה חברת טרור הנשלטת ע"י ארגוני חבלה ולא ניתן להמשיל עליה ממשלה אזרחית. רק כח הזרוע יכול להפסיק את פעילות ארגוני הטרור.
3. אסור למדינת ישראל לחזור ולנהל את עניני הפלשתינים ברצועת עזה. משימתה היחידה הנה לבער את הטרור לסוגיו כולל שיגורי הקסאמים.
4. למדינת ישראל יש הצדקה מוסרית לפגוע באוכלוסיה אזרחית כל עוד ברור שהדבר נגזר מהצורך להלחם בשיגורי הקסאמים.
5. ישראל צריכה לתאם את מהלכיה ברצועת עזה עם מדינות דמוקרטיות היכולות להעניק לה תמיכה במוסדות בינלאומיים כמו מועצת הביטחון.

לפני שנכנסים לניתוח פתרון בעיית הקסאמים מן הראוי לציין כי למעשה ניתן לפתור אותה בצורה פשוטה, יעילה וזולה מאד, שהינה סימטרית לשיגור הקסאמים. הקסאמים בדומה לקטיושות, הנם נשק זול ופשוט יחסית. לכן הוא מתאים לארגוני טרור. התגובה היעילה ביותר נגדו הנה ירי של פגזים ופצצות טפשות אל ריכוזי האוכלוסיה שממנה משוגרים הקסאמים תוך מציאת מחסה מאחורי גבם של אזרחים שהטרוריסטים לא מתעניינים בדעתם ובגורלם. אין כמעט ספק כי ירי כזה יפסיק לגמרי ובאופן מידי את ירי הקסאמים ויקל מאד על ההשתלטות על שטחי שיגור הקסאמים. אך, יש כאן בעיה מוסרית של ירי על אזרחים. לפיכך יש לראות אמצעי זה כנשק יום הדין ולנקוט בו רק כאמצעי אחרון כאשר הפתרון הלגיטימי נכשל.

הפתרון של מבחן שדרות יכלול שלושה שלבים: כיבוש הרצועה באמצעות כוחות יבשה מאסיביים, שהייה ברצועה תוך הדממה מוחלטת של חיי הפלשתינים ולחימה במוקדי טרור, והעברת ניהול חיי היום-יום שלהם לאחריות מועצה בינלאומית.

הניסיון שהצטבר במלחמה נגד הטרור של הג'יהאד הבינלאומי מלמד כי צבאות סדירים אינם מתקשים להכריע ארגוני טרור תוך כיבוש הטריטוריות הנתונות לשליטתם. הבעיה העקרית מתגלית לאחר שלב הפריצה וההשתלטות, כאשר יש לנהל את חיי היום-יום של האוכולסיה. היעילות של ארגוני הטרור מתגלית אז בתקיפת יחידות צבא קטנות, בפגיעה באזרחים ובגרימת נזק לתשתיות של המדינה. לפיכך, הפתרון של מבחן שדרות צריך לכלול תוכנית מפורטת למעבר משלב הטיהור של הטרור למצב של חיי שיגרה אזרחיים. לאחר שימוגר הטרור, יועבר ניהול חיי היום-יום של תושבי הרצועה לאחריות מועצה בינלאומית משולשת המורכבת מישראל, ארה"ב והאיחוד האירופי. מועצה זו תוקם לפני המבצע או במהלכו, ובשלב ראשון היא תעניק את חסותה המוסרית למבצע במועצת הביטחון ובמוסדות בינלאומיים נוספים. תפקידו של האיחוד האירופי יהיה לשמש ממשלה זמנית שתפקח על פעולות הממשל הפלשתיני. משימתה העיקרית של הממשלה הזמנית יהיה לפתח את התשתית הכלכלית ולהטמיע את הפליטים בחברה הפלשתינית. ישראל תמשיך לשמור בידה את האחריות על הביטחון ברצועה ותתמיד בבלימת ניסיונות לחדש את הטרור. המודל השלטוני שיתפתח כך, יהיה דומה למודל הדיקטטורה הקדושה שמנהלת ישראל כיום בגדה המערבית, אך לצידו תתקיים ממשלה אירופית זמנית שתנסה להניע את הכלכלה הפלשתינית קדימה. כל זאת, כשהמטרה להביא את הפלשתינים בעתיד הרחוק, למצב שיוכלו לנהל בעצמם מדינה עצמאית למחצה הנתונה תחת הגמוניה ישראלית בתחומי הצבא, הביטחון והחוץ.

זהו המצב שישרור ברצועת עזה עם תום שלבי הכיבוש וטיהור הטרור. שלב כיבוש הרצועה יתבצע תוך הפעלה מאסיבית של כוחות יבשה, אויר וים. המטרה הראשונית תהיה להמנע מחיכוך עם ארגוני טרור ולהשתלט במהירות האפשרית על כל מוקדי השליטה הקיימים ברצועה. חיי התושבים יעצרו לחלוטין. מערכות המים, החשמל, התקשורת והתחבורה יושבתו. גם מערכות הכלכלה, החברה, המשפט, החינוך והתרבות יפסיקו לפעול והתושבים יצטוו להשאר בבתיהם, כאשר כל תנועה תגרור ירי להריגה. מובן כי במידה וכוחות הצבא יתקלו או יאתרו ריכוזי כוחות טרוריסטיים יופעלו נגדם צעדים מתאימים, אולם תחום פעולה זה שייך לשלב הבא. מיד בתום שלב ההשתלטות על מוקדי השליטה ברצועה, יערכו הכוחות לשלב של השמדה כוללת של תשתיות הטרור. שלב זה הינו מורכב ודורש תכנון והכנות מפורטות, אך הוא יסתייע מאד בהדממה המוחלטת של חיי היום-יום ברצועה. הוא יכול לכלול גם שינוי מקיף של פני הערים הפלשתיניות.

במידת הצורך, יפרצו דרכי גישה רחבות למרכזיהן שיאפשרו שליטה יעילה על הנעשה בהן ופיקוח הדוק על שרידי ארגוני הטרור. המטרה המידית של שלב חיסול תשתיות הטרור הנה השמדת תשתית הקסאמים וחיסול יחידות המשגרים, אך בהמשך יופנו מאמצים להשמדת כל המרכיבים הטרוריסטיים הקימים ברצועה, הן החומריים והן האנושיים. שלב החיסול של תשתית הטרור ברצועה ימשך זמן ארוך יחסית, בעוד ששלב ההשתלטות על הרצועה חייב להסתיים בתוך מספר ימים. לכן ניתן יהיה לפתוח ערוצי יציאה מוקדמת ממנו, עבור יחידות אדמיניסטרטיביות - כפרים, שכונות וכדומה - שמנהיגיהן יתחייבו בכתב להמנע מטרור, לשתף פעולה במלחמה נגדו ולהוכיח זאת באמצעות ניהול אורח חיים הולם. לדוגמה: ביטול המסרים הטרוריסטיים שבהם ספוגים ספרי הלימוד הפלשתינים. כאמור, כשממשלת ישראל והמועצה המשולשת הבינלאומית לרצועת עזה יגיעו למסקנה כי החברה הפלשתינית בשלה לצאת ממצב ההדממה הכללית ולעבור לשלטון המועצה הבינלאומית, יוקם ממשל פלשתיני חדש שסמכויותיו יוכפפו לה. זו תשאף לקצר את המנדט שלה ככל האפשר ע"י השקעות נרחבות ברצועה, אולם היא תתנהל כך ששלטונה יוכל להמשך אפילו עשרות שנים. כלומר, עד שטילי הקסאם והטרור הפלשתיני יהיו זכרון עמום במוחם של תושבי שדרות.