התנועה להגינות שלטונית ועורך הדין מרדכי ציבין, עתרו נגד שידורה של פרסומת שבה נעשה שימוש בתשמישי קדושה יהודים, ואשר עלילתה מספרת על מפגש בין חרדי לדוגמנית הלבושה במוצרי ליוויס.
העתירה, שהוגשה באמצעות עורכי הדין מרדכי איזנברג ונחמה ציבין, מכוונת נגד הרשות השניה לשידורי הטלוויזיה והרדיו, ונגד משרד הפרסום באומן בר-ריבנאי, המצורף כמשיב פורמלי, שכן הוא עשוי להפגע ממתן הסעד.
העותרים מבקשים מבית המשפט להעניק להם צו על-תנאי למניעת המשך שידור הפרסומת. במכתב מטעם התלונה להגינות שלטונית, שנשלח אל הרשות השניה נכתב:
"עניינה של פרסומת מסחרית זו ביצירת אטרקציה המושכת את תשומת ליבו של הצופה לתשדיר ולמוצר מטרה זו מושגת באמצעות שימוש במפגש "פיתוי" בין דוגמנית וגבר לבוש בבגדי בחור ישיבה.
בסצינת הפיתוי נעשה שימוש בתשמישי קדושה יהודיים כמו ציצית ומזוזה וכמו כן בכיסוי הראש.
בסופו של הפיתוי ה"מוצלח", מסיר בחור הישיבה את סממניו הדתיים החיצוניים ואוחז בידה של הדוגמנית לנוכח חבריו, בחורי ישיבה אף הם, המשתאים ובורחים.
תשדיר זה, בעשותו שימוש בתשמישי קדושה יהודיים אגב סצינת פיתוי ובהקשר לתוכן התשדיר כולו, חורגים מן הטעם הטוב ופוגעים, למעלה מכל ספק, ברגשותיו של ציבור רחב – הציבור היהודי, אשר תשדיר זה פוגע בסמליו הקדושים, בין אם מסורתי הוא או חילוני – לכולם קשר שורשי עמוק למסורת היהודית ולסמליה.
בנוסף אין ספק שענין זה של פיתוי ו"חזרה בשאלה" נכלל בגדרו של ענין חברתי ציבורי שנוי במחלוקת בציבור".
הפונים טענו כי התשדיר המדובר עומד בניגוד לאמור בסעיפים 3 ו-11 לכללי הרשות השניה לטלוויזיה ורדיו (אתיקה בפרסומת טלוויזיה), המסמיכים את יו"ר הרשות לפסול ולמנוע שידור של פרסומות הפוגעות ברגשות הציבור.
למרות הפנייה, המשיכה הרשות השניה בשידור הפרסומת.
העותרים טוענים כי מאחר ולצופה אין אפשרות לבחור שלא לראות את הפרסומת, שכן הוא אינו מודע לתוכנה עד לאחר שצפה בה, מדובר בצופה שבוי. הפרסומת נכפית עליו, בניגוד למוצר אמנות או ספרות, אותו הוא בוחר לקרוא או לראות.
טענה נוספת של העותרים היא כי חופש הביטוי המסחרי במקרה זה, אינו גובר על הפגיעה ברגשות הציבור.
הרשות השניה תגיב לעתירה בקרוב.
