פרס: "מאמינים בגרמניה החדשה"

בחלק זה של נאומו התייחס פרס לישראל של היום ואמר "קרוב לשישים וּשתיים שנים חלפו מאז קמה מדינת ישראל. עברנו מבחן של תשע מלחמות. הִשגנו שני הסכמי שלום, עם מצרים ועם ירדן. למדינות שאיתן הגענו לשלום, החזרנו את השטחים אשר נפלו בידינו במהלך המלחמות".

"עמנו התאסף מֵהתפוצות. רוב העם היהודי מצוי כיום בישראל.
חזרנו לִשפתנו. היינו למדינה היחידה באזור שבַּניה מדברים באותה לשון עתיקה שהייתה בפינו גם מלפני למעלה משלושת אלפי שנים - הלשון העברית, שפת התנ"ך"

פרס הדגיש בדבריו על ישראל את עשרת הדברות שנמסרו לעם היהודי לפני שלושת אלפים וחמש מאות שנה ונשמרים עד היום, וכן את העובדה שמדינת ישראל היא מדינה יהודית ודמוקרטית, שחיים בה כמיליון וחצי אזרחים ערבים בשוויון זכויות.

"אין לנו תיאבון לאדמות", אמר פרס אך הדגיש כי ניצחונותיה של ישראל לא שמו קץ לסכנותיה. "אין לנו רצון לשלוט על עם אחר, אך גם אין לנו רשות לעצום עיניים".

פרס אמר כי ישראל תומכת בעֶקרון "שתי מדינות לִשני הַעמים", ומוכנה גם היום לוותר על שטחים כדי להגיע לשלום עם הפלשתינים.

פרס סיים את דבריו במילות "התקווה":

"עוֹד לֹא אָבְדָה תִּקְוָתֵנוּ
הַתִּקְוָה בַּת שְׁנוֹת אַלְפַּיִם
לִהְיוֹת עַם חָפְשִׁי בְּאַרְצֵנוּ
אֶרֶץ צִיּוֹן וִירוּשָׁלַיִם."

פרס לא שוכח להזכיר בנאומו את עזרתה של "גרמניה החדשה" ומספר על היום בו הקנצלר קוֹנָרְד אדֶנַאוּוֶר, אבי גרמניה הפדרלית הדמוקרטית, ודוד בן-גוריון, האב המייסד וראש ממשלתה הראשון של מדינת ישראל "הושיטו יד זה לזה".

פרס מזכיר את נכונות ממשלת גרמניה לפצות על רכוש יהודי שנגזל, ולסייע לִתקומת ישראל, ומספר על סערת הרוחות שהתעוררה בארץ בעקבות ההחלטה. "ניצולים שעל זרועותיהם מוטבעים מספְּרי המוות של מחנות ההשמדה, היו בין מֵיָידֵי האבנים בכנסת והיו גם בין תומכי דוד בן-גוריון. אך בן-גוריון עמד על שלו: ישנה גרמניה אחרת. איתה צריך לדון על הֶעתיד, לא רק על הֶעבר".

פרס הדגיש כי "הידידות שנוֹצקה, לא באה על חשבון השִכְּחָה של השואה, אלא מתוך מודעות לאופֶל הצלמוות של הֶעבר, לאור החלטה משותפת וְנחרצת להפנות את המבט קדימה – אל אופק התקווה הטובה.

עוד אמר כי ישראל ממשיכה להאמין כי גרמניה החדשה תעשה ככל הדרוש מצדה, שהמדינה היהודית לא תעמוד עוד על נפשה כשהיא לבדה.

פרס הדגיש את העובדה כי למרות שניצולי השואה, בארץ וברחבי העולם הולכים ונעלמים, עדיין חיים על אדמת גרמניה, באירופה וּבִמקומות אחרים בעולם, אלו שהיו שותפים לרצח העם היהודי והוא קורא למצות עימם את הדין. "עשרים ושבעה בינואר 1945", אמר פרס, "הגיע לעולם מאוחר מדי. שישה מיליון יהודים כבר לא היו בין החיים".

"יום זה מסמל לא רק את הַהִתְיָיחָדוּת עם זכר הנרצחים, לא רק את נקיפת מצפּוּנה של האנושות לנוכח הזוועה שמעבר לבִינָתָה, אלא גם את הטרגדיה שבַּאיחוּר".

פרס הזכיר בדבריו את סבו, שנרצח על-ידי הנאצים וסיפר: "אני מְשַׁוֶוה לנגד עֵינַי בזה הרגע, את דמותו ההדורה של סבי הנערץ עלי, רבי צבי מלצר, איש נאה וּנְשוּא-פָּנים, שזכיתי להיות נכדו האהוב. הוא היה המורה והמחנך שלי. הוא לימְדַני תורה. אני רואה אותו בלובן זקנו וּבגבותיו השחורות, עטוף טלית, בתוך קְהל המתפללים בבית הכנסת, בַּעַיַירַת הולדתי וִישְנֵייבָּה שבּבּלארוס. אני זוכר אותו עומד בתחנת הרכבת שהִסיעה אותי, ילד בן 11, מן העיירה בדרכִּי לארץ ישראל. אני זוכר את חיבוקו הנרגש. אני זוכר את המילים האחרונות והמצַווֹת ששמעתי מפיו: "יַלדִּי, תמיד תישאר יהודי!. צָפִיתִי בסבי מבעד לחלון עד שדמותו נעלמה מאחור. זוֹ הייתה הפּעם האחרונה. כשהִגיעו הנאצים לוִישְנֵייבָּה הם ציוו על כל בני הקהילה להתאסף בבית הכנסת. סבי צעד בראש, עטוף באותה הטלית, שבתוכה התכרבלתי כילד, וּמשפחתו עמו. הדלתות ננעלו מבחוץ ואש הוּצְתָה במבנה העץ, מכל הקהילה נותר רק רֶמֶץ עָשֵׁן. איש לא שרד".

במילים נוקבות וקשות תיאר פרס בדבריו את הלהט הרצחני, והחייתי ואת הנחישוּת הכפייתית של המשטר הנאצי להשמיד יהודים ואמר: "אֵילו זוועות אפשר לעולל? להשתיק מצפֵּן מוסרי? לשתק שיקול הגיוני? איך יכול עם לראות עצמו כבן "גזע עליון", ואת זולתו כִּיצור אפסי".

פרס הדגיש כי לא ניתן לפטור את האיבה הנאצית כ"אנטישמיות" גרֵידא. "זו הגדרה נדושה", אמר, " היא איננה מסבירה את הלהט הרצחני, החייתי, את הנחישוּת הכפייתית של המשטר הנאצי להשמיד יהודים".

"מיום שקם העם היהודי, אנו מצווים: 'לֹא תִּרְצָח!", 'וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹך', 'בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרוֹדְפֵהוּ!' - בכל המצבים, בכל המקומות. את היהודי הַתָּם הזה, המאמין בציוויים האלה, אני רואה כעת לנגד עינַיי, בִּדמות סבי הטוב, הישר והיקר באדם. הנאצים ניסו לְהוֹפְכוֹ לדֶמון, ללא-אדם. הם שרפו אותו ואת אֵחָיו בעודם בחיים. האש שרפה את גופם. לא את רוחם. הם ניסו לתאר את בני עמי, בסִרטי תעמולה מַזוויעים וּבדפי ה"שְׁטירמֶר", כּטַפּילים, כעכבְּרי מחילות, כִּמְפיצי מחלות. כסבא, איני מסוגל להשלים עם אובדנם של מיליון וחצי ילדים - הפוטנציאל האנושי והיצירתי הגדול ביותר שעשוי היה לשַׁנות את גורלה של ישראל".

בהמשך דבריו התייחס פרס לאיומים על ישראל בצילו של פיתוח נשק להשמדה המונית. ואמר: "כדי למנוע שואה נוספת חובתנו לחנך את בנינו, לכבד חיי אדם. וּלקיים יַחסי עמים בדרכי שלום. לכבד את התרבות הפָרְטִיקוּלָארִית ואת הערכים האוניברסאליים.

"להדפיס בכל פעם מחדש את עשרת הדיברות. להדליק פנסים. לכוון טלסקופים ומיקרוסקופים שיאירו את מחבואי המדע, שטְמוּנים בהם מַרְפֵּא לאדם וּלנפשו. מזון לרעבים, מים לצמאים, אוויר לנשימה. חכמה לאנושות.

פרס תיאר את יום הקמת מדינת ישראל ואת התנגדותם של הערבים להקמתה. שעות ספורות לאחר ההכרזה תקפו צבאות ערב את ישראל, במטרה להרוס את המדינה עוד לפני שקמה. "עמדנו מולם לבדנו", אמר פרס. "לא היו לנו בַּעלי ברית, גַבֵּנוּ? היה אל חוף התקווה האחרון שנותר לעם היהודי. אילו הובסנו במלחמה ההיא, היה זה עלול להיות קץ עמנו. צה"ל ניצח במערכה הנואשת הזו, כאשר צדק היסטורי וּגבורה אנושית חברו יחד".