נוני מוזס ישלם לגילת 600,000 שקל פיצויים

"שנת 2000 הייתה השנה שבה החלו לנבוט זרעי שינוי המדיניות של ידיעות אחרונות. מדובר בתהליך הדרגתי שהחל ביצירת אקלים עוין לכותבי תחקירים בנושאים רגישים ונמשך בניסיונות פסילה של כתבות, בפסילת מאמרים או בקבורת כתבות ובאי הזמנת טורי פרשנות ממני".

"השינוי במדיניות העיתון ותחילת ההתערבות הבלתי לגיטימית הממשית של נוני מוזס בשיקולי העבודה העיתונאית החל עם חשיפות מעשי השחיתות הציבורית של ראש הממשלה דאז, אריאל שרון, של בניו ושל מקורביהם ובהם אהוד אולמרט. החל מחודש מרס 2001, כשהחלו להתפרסם בעיתון החשיפות הראשונות של המעשים הבלתי חוקיים לכאורה שבוצעו במטה הבחירות של אריאל שרון ושל המעשים הבלתי כשרים שביצעו ראש הממשלה שרון ושני בניו, החל המו"ל להפעיל לחצים ישירים נגד פרסומים אלו שנעו החל מהצבת מכשולים וקשיים בדרך לפרסום ועד פסילתם המוחלטת לפרסום.


גם כשחקירות מבקר המדינה הוכיחו את אמיתותם של התחקירים שפרסמנו ואפילו כשאלה הפכו לחקירות משטרה ולכתבי אישום – לא רפה הלחץ נגד הפרסומים. אולי להיפך".

"זה היה סיפור בלעדי של ידיעות אחרונות שכבש לאחר מכן את הכותרות. אבל המו"ל, נוני מוזס, התנגד לפרסום. הוא ניסה להגן על שרון, אולמרט ודוד אפל. רות יובל [שהייתה עורכת בידיעות אחרונות באותה תקופה, א.ו.] סיפרה לי כי לקראת פרסום התחקיר על פרשת האי היווני היא נקראה לחדר העורך, משה ורדי, לישיבה משותפת עם המו"ל, נוני מוזס. מוזס אמר לה, לדבריה, כי הסיפור כולו אינו יותר מניפוח של עובדות חסרות חשיבות. כך ברצינות.

זוהי הפעם הראשונה, ככל שאני זוכר, שנוני מוזס ניסה למנוע פרסום כתבה בעלת חשיבות ציבורית עצומה משיקולים זרים, תוך הפרת כל הכללים המקובלים".

"כארבעה חודשים אחרי פרסום פרשת האי היווני בקיץ 2001, פרסמתי במוסף לשבת של העיתון שתי כתבות תחקיר על התנהלות יו"ר הכנסת דאז, אברהם בורג...בורג הפסיד בבחירות [על ראשות מפלגת העבודה] וטען שכתבות התחקיר גרמו לכשלונו. הייתה לו בטן מלאה ועם הזמן הוא הצטרף להתארגנות בכנסת שמקורה באנשים שעליהם פרסמתי כתבות או במקורבים להם. הקבוצה הזאת הפעילה לחץ על נוני מוזס ועל העורך הראשי משה ורדי כדי לפגוע בחופש הכתיבה שלי.

חודשים ספורים אחרי פרסום הכתבות על בורג, החלה להתבשל בכנסת הצעת חוק שזכתה לכינוי "חוק המו"לים". לכאורה, חוק תמים שימנע קיום מונופול של עיתון כלשהו. למעשה, הצעת חוק שבאה לעולם כדי להלך אימים על ידיעות אחרונות ותפוצתו. זה היה שקוף...באחד הימים פגש אותי סמנכ"ל הכספים של העיתון, מר ינון אנגל, באקראי במסדרון קומת ההנהלה, לקח אותי הצידה ואמר לי בערך כך: אני מאוד מעריך את העבודה שלך, תרמת רבות לעיתון, אבל אתה צריך לדעת שעכשיו אתה עלול לעלות לעיתון מיליונים רבים. הדיונים בעניין החוקים המטורפים נגד התקשורת עוסקים בעצם בך.

גילת הוסיף שזמן קצר לאחר מכן הודיע לו העורך הראשי ורדי כי המדור השבועי שלו במוסף לשבת מבוטל.

"היה ברור לי שזה לא ורדי, העורך הראשי שמדי שנה שיבח שוב ושוב את עבודתי...היה ברור לי שזו החלטה של מוזס ושהרקע שלה - אי עמידה בלחצים של חברים ובעלי אינטרסים בכנסת".

"פרסמתי סדרת כתבות על נציב שירות המדינה. למרבה התדהמה, כבר בסדרה זו, ראשונה מאז שובי לעבודה ניסה מוזס שוב להתערב. הסיבה: אחד האנשים ששמו נחשף בכתבת הפתיחה, רופא במקצועו, היה מקורב אליו. הפשרה שהושגה: קטע קטן מהסיפור לגבי אותו רופא חשוד – יימחק".

"בראשית ינואר 2003 התבקשתי בידי עורכת המוסף 7 ימים רות יובל להכין כתבת פרופיל גדולה על הקבלן דוד אפל לגיליון מיוחד – "הזמן השחור" – שתיאר קשרים משחיתים לכאורה בין אנשי פשע לאנשי שררה מצמרת השלטון.

הכתבה הוכנה מבעוד מועד אך נוני מוזס סירב לפרסם אותה....בהוראתו של מר מוזס הכתבה צונזרה מהותית, סורסה ולבה נקרע. הקטעים החשובים ביותר והמעניינים ביותר, לרבות אלה הנוגעים לקשר שבין אפל לבין הפוליטיקאים הבכירים כמו אריאל שרון, אהוד אולמרט וראובן ריבלין – נפסלו.

לא היה כל שיקול מקצועי ב"עריכה" הזאת. להיפך – נרמס פה כל כלל בסיסי של עבודה עיתונאית מקצועית. רותי יובל התקשתה אז לעבור על כך לסדר היום".

"מדובר היה בהוכחה מדהימה לקשר הפסול בין הון לשלטון ובסיפור בלעדי של ידיעות אחרונות. זו הייתה גם דעתה של רותי יובל. היא פנתה מייד אל עורך העיתון מר ורדי ואל המו"ל מר מוזס והציגה להם את החומר. לדבריה, מוזס וורדי קראו את המסמכים ונדהמו.

עוד סיפרה לי כי תגובתו הראשונה של מוזס היה שהדבר לא ייאמן. אבל מייד הודיע כי המסמך הבלעדי לא יתפרסם. לא ניתן לה נימוק מקצועי ממשי".

כתבתי מאמר בן 350 מילה [על ממצאי מבקר המדינה בפרשת ניגוד האינטרסים של אריאל שרון בכפר מלל]. הענקתי לקטע את הכותרת "לא דיבר אמת". עורך החדשות, מר מירון רפופורט, הוסיף לכותרת את המילה "שרון", כלומר "שרון לא דיבר אמת". הכותרת שיקפה את דוח המבקר, הייתה נכונה ועמדה בכל שיקול מערכתי ועיתונאי.

אבל במשרד ראש הממשלה זעמו על הטור ועל הכותרת. מירון רפופורט שהיה אחראי לכותרת הזו פוטר בתוך ימים מן העבודה. לא הועילה מחאת כמאה מעובדי העיתון.

רוחו של המו"ל שנשבה בבניין הגיעה גם לחדרו [של גינת]. הוא זה שהוציא אל הפועל את ההחלטה להפסיק ולשלם לי חלק מהתשלומים שהגיעו לי לפי ההסכמים האישיים.

בפועל, מצאתי את עצמי עם הזמן נחסם יותר ויותר ונדחק הצידה. רוחו של המו"ל המשיכה לנשב. חלק מהכתבות שלי נדחו לסוף המוסף לשבת ללא הפניה ראויה אם בכלל. לחלק אחר של הכתבות לא נמצא כלל מקום.

"נגד חיים רמון, חברו הטוב של המו"ל, הוגש כתב אישום ומוזס ניסה לסייע לו בכל כוחו. צוות העיתון גוייס כדי לסייע לחיים רמון.

המו"ל מוזס ניסה לגייס גם אותי. הוא בא לחדרי, ניסה להסביר לי את גודל העוול שנעשה לרבמון וביקש בדרכו לגייס אותי למפעל הצלת החבר רמון. המו"ל לא התעניין כלל ועיקר בעיקרון הסוביודיצה וההתערבות הבוטה בהליך שיפוטי מתנהל. מה שהיה חשוב לו זה להציל את רמון כשהמטרה במקרה הזה מקדשת את האמצעים.

אילו שיתפתי פעולה עם מוזס בפרשה הזאת, אילו שרתי כמו אחרים את שירי הרדיפה המדומה של חבורת רמון, כי אז, אני מניח, היה נושא אותי מוזס על כפיים".

"בשנה האחרונה, כשההתנכלות לעבודתי הגיעה לשיאה והעיתון עסק בהגנה על חשודים בפלילים וברדיפת אוכפי חוק ומתריעים בשער – במקום בהגנה עליהם – הגעתי למצב שבו לא יכולתי יותר להמשיך ולעבוד בידיעות אחרונות. המו"ל נהג בי כאויב ממש שאינו רוקד על-פי צלילי חלילו.

מאז באו לעולם פרשויות אולמרט וחיים רמון מירר מוזס את חיי בצורה שלא יכולתי כבר לעמוד בה. הוא עשה את הכל כדי שאסיק את המסקנות ואך הביתה, מרצוני כביכול.

בעיתון החלה להתפתח תרבות של התערבות ופסילות בעיקר סביב החשיפות של מעשי השחיתות הציבורית של ראש הממשלה, אריאל שרון, ובניו, ושל כמה ממקורביהם. בהמשך, עם או בלי קשר, טופחה בידיעות אחרונות אג'נדה שהפכה עם הזמן כמעט לרוח העיתון.

התפישה החדשה שהתפשטה בעיתון בהשראת המו"ל, ארנון מוזס, המעיטה וזלזלה בחומרתן של עבירות מרמה והפרת אמונים (ולפעמים גם שוחד) של נבחרי ועובדי ציבור ועברייני צווארון לבן, ודחפה להוצאתן מההגדרה הפלילית לצורך המעטה בחומרת מעשיהם.

לצד התפישה הזאת התגבשה בעיתון עוינות מובהקת כלפי רשויות החקירה, התביעה והמשפט ובעיקר נגד הפרקליטות ובית המשפט העליון".