אחרי הטיפול בהלם שהעבירה "קשת" את עם ישראל בשנה שעברה עם יוסי בובליל - האינטרפרטציה הטלוויזיונית שלה לישראלי המכוער, השמן וזה שלא בא לך להסתבך אתו ולומר לו בפרצוף מלים כמו "שמן" ו"מכוער" - נדמה שהשנה הוחלט בגזרת ההפקה על ליהוק שייטה את המטוטלת לכיוון רגשי מאזן. כזה שיחזיר למין הנשי את האמון באיכות הסודית הגלומה במה שמכונה "הגבר הישראלי", ולגבר הישראלי את מעט הכבוד העצמי שנותר לו אחרי שהתבוסס בשנים האחרונות בביצת הדימויים העכורה של אייקונים דוגמת יהודה לוי, עפר שכטר, מייקל לואיס ועוד כל מיני אנשים, לא חשוב מאיזה ערוץ.
בובליל היה נורא ואיום, לא משום שהייתה זו הפעם הראשונה שבה ניתרה הוולגריות הישראליות במלוא אונה ועוצמתה אל המסך ותופפה על כרסה העירומה, ולא משום שהוא ייצג כמעט כל קלישאת סטריאוטיפ בזויה ומבישה אפשרית וגרם אפילו לדימוי הטלוויזיוני המעוות ממילא של המזרחי להיראות כמו פארודיה על גועל נפש, אלא משום שהיה בו משהו אמיתי. האמת שטימטמה על לא מעט ישראלים את דעתם הייתה שיוסי בובליל היה הרבה יותר קרוב להיות תאום מושלם של האנשים שצופים בו בטלוויזיה ממה שמישהו מהם היה מוכן ורוצה להודות. הסיבה שבובליל הפסיד, בסופו של דבר, הייתה תוצאה של העתקת שאט הנפש שמרגיש הישראלי כשהוא נתקל בחו"ל בישראלי אחר, מתבהם בלובי של מלון או מנציח את המושג "לבנטיני" בליבה של "אירופה הקלאסית", אל חוויית הצפייה בטלוויזיה. הישראלי מביט בבן דמותו המשוכפל, מביט ביוסי בובליל, ואומר "איכסה - ישראלי". אבל מכיוון ששנאה עצמית היא צעד ראשון בדרך להתאבדות, והישראלי טיפוס חפץ חיים הוא - הקהל שמר את בובליל חסין עד לגמר. שם הוא הפסיד לאלטר אגו חיוור העור והאישיות, הענוג והבלתי אמין שלו ושל ישראל כולה: שפרה קורנפלד. בסופה של העונה הראשונה של "
האח הגדול", היה נדמה כי ישראל המבויתת, כמו-גם העשויה פלסטיק, ניצחה את ישראל "האמיתית". מאבק הראש בראש בין האיש במראה לבין האישה מהחלומות, המייצגת את כל רגשי הנחיתות של הבובלילים הצופים בה, היה מוכרח להסתיים בתחושה של ניתוק רגשי אצל הצופה. ובאמת, מחוברים לא היינו. לא לזה ולא לזו. ושפרה ניצחה, כי ישראלים מתביישים בעצמם יותר משהם מתביישים בדברים שהם רוצים להיות.
והנה בא אלירז שדה בעונה הנוכחית. מלצר מתל אביב. זה הכל. אחד ש"יש אלף כמוהו" - והפך את שליש העם הצופה ב"האח הגדול" לשבט מגובש ומלוכד תחת קונצנזוס אחד: אלירז הוא הישראלי היפה. ודייק: הישראלי הנכון. ודייק, אבל ממש: הישראלי שאותו ישראלים מסוגלים להכיל. הוא לא העיפרון המחודד ביותר בקלמר, אבל יש לו חוכמה של "חתול רחוב", אותה כל אחד יכול לקבל כבלתי מתנשאת ("אשכנזית"). הוא מדבר, מתלבש ומחזיק במניירות של "ערס", אבל הוא לא ערס באמת. הוא ערס בעל לב זהב. ערס חנון. ערס רגיש. ערס מפותח. ערס בעל מאפיינים התנהגותיים של, ובכן, מישהו שהוא לא ערס. עולה מכאן שאפשר ואלירז כלל אינו "ערס", לא? אז זהו, שכן. הוא ערס. הוא ערס, מכיוון שדימוי ה"ערס" טבוע עמוק בתרבות הישראלית ובהדהודיה בייצוגי היומיום, ולאורך שנים תורגל הישראלי לחשוב שגבר בעל חיתוך דיבור מזרחי ואוצר מילים צבעוני ("בחבוך", "יצאתי חומוס") ופתיל קצר הוא ערס. ואלירז מחזיק בכל המאפיינים האלה - אבל הוא לא ערס. לכל היותר הוא נובו-ערס. הערס החדש: כזה שחברו הקרוב ביותר בבית הוא גואל פינטו, הומוסקסואל תל אביבי שכתב בעבר במוסף "גלריה" בעיתון הארץ. מאוד לא יוסי בובליל מצדו, מוכרחים להודות.
אבל, בעצם, אלירז גם איננו "ערס חדש". שהרי אין דבר כזה "ערס חדש", מאותה סיבה שאין דבר כזה "ערס" בכלל. בית החרושת הישראלי הקלוקל למלים ירודות מייצר לשון מזוהמת שמשכפלת את עצמה ללא בקרה ומייצאת אל העולם, אל הרחוב, סטריאוטיפים שמתקבעים כאקסיומות חברתיות. אלירז הוא הישראלי שהישראלים הצופים בערוץ 2 היו רוצים להיות כשהם לא שפוטים של אקסיומות חברתיות מעוותות. הוא הישראלי שהישראלים אינם מתביישים להודות שהם כשהם מביטים בטלוויזיה. הסיבה שישראלים רבים כל כך תיעבו את הדמות שלהם שניבטה אליהם מהמסך כשצפו ביוסי בובליל בשנה שעברה, הייתה שבובליל אילץ אותם להתבונן פנימה. את שפרה הם שנאו כי היא גרמה להם להתבונן החוצה. אלירז לא מכריח אף ישראלי להתבונן בשום דבר ולשום כיוון. הוא פשוט מאפשר לישראלי לצפות בטלוויזיה בטיפוס "הכי ישראלי שיש", מבלי להתבייש בעצמו. וזה הכי קרוב שערוץ 2 אפשר לצופיו להרגיש בנוח עם עצמם בשנים האחרונות. ואולי בכלל. וזה ללא ספק שווה מיליון שקלים.
