נכבדי - הרקטור, הדיקנית, חברי סגל הפקולטה, בני משפחה, בוגרות ובוגרים יקרים.
עם סיום לימודיכם האקדמיים, אתם מסיימים למעשה את פרק החניכה, האישי והמקצועי, ומתחילים ליטול אחריות על חייכם העצמאיים. זו השעה בה כל אדם צריך לשאול את עצמו לאן? בחרתי לייחד את דבריי כאן לנושא שאינו קשור במישרין למקצוע בו בְחרתם - לשאלת המנהיגות, וליתר דיוק - משבר המנהיגות.
בעת האחרונה, השיח הציבורי-תקשורתי מציף ומשקף תחושה, המשותפת לציבורים רחבים בחברה הישראלית, של כרסום אמון הציבור במערכות השלטון השונות, יאוש ואכזבה מההנהגה, תחושות של אובדן דרך, של איבוד משמעות והיעדר חזון.
מאז הקמתה נאלצה מדינת ישראל להילחם על קיומה, ולהתמודד עם אתגרים מורכבים וקשים בכל התחומים: מלחמות, טרור, עלייה וקליטה, בעיות כלכלה וחברה ועוד. לרובם יכלה. ואולם דומה כי התחושות הקשות שציינתי - של כרסום אמון הציבור במערכות השלטון ואכזבה מההנהגה - אינן נובעות רק מהקשיים האובייקטיביים עמם אנו, כמדינה, נאלצים להתמודד.
תחושתי היא, כי מדובר בסוג של דיכאון חברתי, שתקף את החברה הישראלית, והגם שהגוף מתפקד לכאורה כרגיל, קשה יותר ויותר לקום בבוקר ולהתבונן בפרופיל הקולקטיבי הנשקף במראה. ולא מדובר רק באיום האירני, בקסאמים, בפערים הכלכליים והחברתיים ההולכים ומתרחבים, בגילויי האלימות, או בחום הקיץ [אלה אומנם תופעות קשות, אך הן ודומות להן היו גם בעבר, ובמובנים לא מעטים מצבנו האובייקטיבי טוב מבעבר]. מדובר בעייפות הרוח.
"מדינה תחת אזהרה", מנהיגים בנבצרות, אישי ציבור הנכנסים ויוצאים מחדרי החקירות, סקרים המעידים על כרסום הולך וגובר באמון שחש הציבור כלפי מערכות השלטון השונות, לרבות המערכת השיפוטית. סמלי ממלכתיות קורסים בזה אחר זה. תחושה שהמדינה שומטת את ערכיה אחד לאחד. והתחושה הכללית היא של משבר מנהיגות. משבר מנהיגות המוביל לדכדוך לאומי ועייפות הרוח.
מבלי להמעיט מחומרת האיומים האחרים עמם מתמודדת המדינה, בתחום הביטחוני, המדיני והכלכלי, אסור להתעלם מתופעה זו. כידוע, דיכאון יכול לפגוע קשות בתיפקודו של גוף בריא. זהו המצב גם כשמדובר בדיכאון התוקף חברה שלמה.
תופעה זו טומנת בחובה פוטנציאל הרסני לחוסנה של החברה. תחושות של אבדן דרך, דכדוך, הינתקות רגשית, ואובדן משמעות, סכנתן רבה. הן מוביליות לאובדן הסולידריות החברתית, ולתרבות של איש איש לעצמו, ואדם לאדם זאב, לאובדן המחוייבות למקום הזה, ולא רק בהיבט הטריטוריאלי.
מצבים של ייאוש קולקטיבי, עלולים לדרדר חברה למצב של כאוס, לחוסר יציבות שלטונית, לתחושה של התפוררות של כל היפה והמאחד בחברה, וכפועל יוצא מכך - של רצון לבעוט בכל הכללים כי בג'ונגל כמו בג'ונגל; ובלשון תנ"כית: "ובימים ההם אין מלך בישראל, איש הישר בעיניו יעשה".
אנחנו עוד לא שם, ואסור לנו להגיע למצב זה. זה השלב שבו המערכת החיסונית של הגוף מאותתת בכל סימני האזהרה שדרוש טיפול עומק.
לפני 115 שנים, בשנת 1902, פרסם בנימין זאב הרצל את ספרו "אלטנוילנד" - רומן אוטופי המתאר את חזונו של הרצל בנוגע למדינה היהודית העתידה לקום בארץ ישראל. בספרו הוא מתאר מסע בארץ ישראל של אינטלקטואל יהודי-וינאי צעיר בשם פרידריך לוונברג, החובר לאריסטוקרט פרוסי בשם קינגסקורט, והם תרים את הארץ לאחר שהוקמה בה מדינת היהודים, 20 שנה לאחר ביקורם הראשון בה. בביקורם זה, השני, הם מוצאים כי הארץ הפכה מארץ ענייה ובלתי מפותחת, המיושבת בדלילות, לארץ משגשגת, שעברה שינויים דרמטיים - התפתחות תרבותית, חברתית תעשייתית, טכנולוגית, כלכלית ודמוגרפית. כאמור - רומן אוטופי, אך לא לגמרי דמיוני.
למרבה הצער, ואולי כצפוי, פניה של המדינה היום - כיאה אולי לבת 60 - נראים יותר קמוטים, ופחות בוהקים ורעננים מאלה הנשקפים בספרו של הרצל. אומנם עברו שנים לא מעטות, אבל זה לא כל ההסבר.
וכאן אני חוזר לנקודת ההתחלה. מה לכל זה ולכם? מה לכל זה ולמקצוע בו בחרתם?
איש חכם אמר פעם, כי "הדרך הטובה ביותר לחזות את העתיד היא ליטול חלק בעיצובו". אתם, כמשפטנים צעירים, שבגרו זה עתה את האקדמיה ויצאו לדרכם, צריכים לבחור - האם לצפות בכל ההתרחשויות במדינה ובחברה הישראלית מהיציע, או לרדת לזירת ההתרחשויות וליטול חלק בעשייה.
אתם צריכים לבחור, אם להתגייס ולהשתתף במאבק על דמותה של המדינה והחברה בישראל, כמדינה שאזרחיה מכבדים את ערכי הציות לחוק, וערכים של צדק, סובלנות, שוויון וזכויות אדם, וכמדינה בעלת מחויבות חברתית אמיתית למיעוטיה, לענייה ולחלשים אחרים בחברה, או לשבת ולהתבונן מהצד. בידיכם הבחירה, האם לסייע בדחיפת העגלה, שירדה קצת מהפסים ושקעה בבוץ, או שמא כל אחד מכם ילך לדרכו, ויעשה לביתו.
בפרק הסיום של הספר "אלטנוילנד", ב"אחרית דבר", כתב הרצל את הדברים הבאים: "חלום ומעשה אינם שונים כל כך כפי שנוטים לחשוב, כי כל מעשי בני האדם בחלום יסודם וגם אחריתם חלום היא... ואילו אם לא תרצו הרי כל אשר סיפרתי לכם אגדה הוא,
ואגדה יוסיף להיות".
המורשת היהודית, לכל דורותיה, לא ייחסה חשיבות רבה למנהיגות מדינית. למלוכה, והתייחסה אליה בחשדנות ובביקורת. בתנ"ך - הנביא היה חשוב מהמלך - שנתפס, במקרה הטוב, כרע הכרחי. ובקהילות ישראל בגולה, רב הקהילה היה חשוב מגביר העיירה. זו המורשת היהודית, שבשנות הגולה הארוכות שימרה וטיפחה את אתוס הלמדנות, הידע, ההשכלה והחינוך.
אך משהוקמה מדינת ישראל היא נזקקת לא רק למדענים, סופרים ורבנים, אלא גם למנהיגים, לפרנסי ציבור, בכל הרמות - לשרים, לחברי כנסת, לראשי ערים, וכד'.
ב"משל יותם" (בספר שופטים, ט' 7-20) - שהוא בעיני מהטקסטים היפים בתנ"ך - פונה יותם בן ירובעל הקטן - שנותר יחיד מטבח שנעשה בבני משפחתו - לנכבדי שכם במשל שבו העצים משחו עליהם למלך את האטד, שיח בר קוצני, לאחר שאף אחד מהעצים מניבי הפרי לא חפץ להניח ממלאכתו וליטול עליו עול המלוכה. או בלשון המקור התנ"כי -
"הלוך הלכו העצים למשוח עליהם מלך. ויאמרו לזית: מָלכה עלינו. ויאמר להם הזית: הֶחדלתי את דשני אשר בי יכבדו אלהים ואנשים והלכתי לנוע על העצים?
ויאמרו העצים לתאנה: לכי את מָלכי עלינו. ותאמר להם התאנה: הֶחדלתי את מָתקי ואת תנובתי הטובה והלכתי לנוע על העצים? ויאמרו העצים לגפן: לכי את מָלכי עלינו. ותאמר להם הגפן: הֶחדלתי את תירושי המשמח אלהים ואנשים והלכתי לנוע על העצים?
ויאמרו כל העצים אל האטד: לך אתה מְלוך עלינו.
ויאמר האטד אל העצים: אם באמת אתם מושחים אותי למלך עליכם בואו חסו בצילי, ואם אָיין תצא אש מן האטד ותאכל את ארזי הלבנון."
לכל אחד יש אפוא תירוץ טוב להתחמק מנטילת אחריות, ממחוייבות חברתית. אני מזמין אתכם בוגרות ובוגרים יקרים - יחד עם בוגרים אחרים של האוניברסיטאות, המכללות ובתי האולפנה למינהם - כנציגים איכותיים של החברה הישראלית, לא להשלים עם מצב של הידרדרות החברה הישראלית, ולא לעמוד מנגד.
המערכת הציבורית, על כל מרכיביה, משוועת לאנשים טובים, מצפוניים, בעלי ערכים. שאכפת להם. שמעוניינים ומסוגלים לתרום בתחום הציבורי. במציאות הישראלית, זו הזירה שבה נקבעות ההכרעות החשובות ביותר של חיינו וחיי ילדינו.
בשונה מהזית, התאנה והגפן במשל יותם, אל לנו לזנוח את אחריותנו החברתית ולעסוק בשלנו. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו את הפריבילגיה להתייאש מהמדינה ומהחברה, על אף חולייה. אם נסב את המבט, הכיעור לא יעלם.
ב"פרקי אבות" נאמר לעניין זה: "לא עליך המלאכה לגמור, ולא אתה בן-חורין להיבטל ממנה."
הפתרון אינו לשקוע ביאוש, או להצטייד בדרכון זר. גם לא לרדת מנטאלית מהארץ בעודכם ממשיכים להתגורר כאן. וכפי דבריו של אהרן ברק, לפני כ-30 שנה, עת כיהן כיועץ המשפטי לממשלה: "בימים אלה, כאשר הביקורת שלנו על עצמנו גוברת וכאשר השלילי שבחיינו כאילו מאפיל על הכול, מן הדין שלא נאבד את חוש המידה. את הפגום יש לתקן, את הרע יש לעקור, אך אין לשכוח, שהיסוד, בסופו של דבר, טוב".
או בלשונו של נתן אלתרמן: "את הרע צריך לראות כדי להילחם בו, את הטוב צריך לשמור בכדי להתנחם בו."
זו העת למשוך את עצמנו מעלה בציצית ראשינו. לשאוף לכך - שהמצוינות המתקיימת בתחומים רבים בחברה הישראלית - במדע, בתרבות, בספרות, בהיי-טק, במשפט, בכלכלה ובתעשיה - תמצא ביטוייה גם במערכת הציבורית והפוליטית. עלינו לשאוף למנהיגות שתהיה ראויה לאזרחיה. לשאוף לכך שפוליטיקה נקייה, מנהיגות עם חזון, ואחריות לאומית וממלכתיות, לא יישמעו רק כמושגים היסטוריים שאבד עליהם הכלח.
ברוח חזונו של הרצל, אנו צריכים לשאוף לחיות בארץ נהדרת, כמציאות ולא כשם של תוכנית סאטירה. זה צריך להיות היעד שנסמן לעצמנו - כחברה, ובאופן אישי - כל אחד בתחומו, בסביבתו המיידית, בכל תחומי העשייה הציבורית והמשפטית בה יבחר לעסוק כל אחד.
"אם תרצו אין זו אגדה".
