עוצר בירושלים

לא שמעתם על זה בתקשורת, בעיתונים לא נכתבה על כך מילה, אך עיר הבירה של ישראל הושמה ביום חמישי האחרון (21.6.2007)במצור ובעוצר, לראשונה מאז סיום המנדט הבריטי.

מאז הכרזת העצמאות, ה' באייר תש"ח, לא היתה ירושלים בעוצר. עד יום חמישי, בעת מצעד הבושה. אוטובוסים הועמדו לרוחב הכבישים וחסמו את כל מרכז העיר, מצומת הכניסה לעיר ועד לכיכר צה"ל, בואכה העיר העתיקה.

רחובות יפו, קינג ג'ורג', קרן היסוד, אגרון, שוק מחנה יהודה ושאר הרחובות במרכז העיר היו שוממים לחלוטין. החנויות סגורות. אף מכונית לא נראתה ברחובות.

ביום חמישי אחר-הצהריים שבו תמיד הרחובות הומי אדם, החנויות עסוקות, האוטובוסים נחפזים, הקונים ממהרים להשלים את קניות השבת - הכל שותק באחת. שיתוק מוחלט. עוצר.

המשטרה הקימה מחסומים ברחובות, כל כמה מאות מטרים. לא מחסומי בדיקות ביטחוניות - מחסומי חנק. איש לא היה רשאי לעבור דרכם לכיוון מרכז העיר, ככר ספרא, כיכר ציון או העיר העתיקה.

בעצם לא כל אדם - רק הדתיים. אלה נדרשו להציג את תעודות הזהות שלהם בכל מחסום. ואז נאמר להם שהם אינם רשאים לעבור. למה? ככה. אסור.

ומזלם שפר עליהם. שני חובשי כיפות שהצליחו לקבל רשות לעבור ירדו ברחוב אגרון כמה מאות מטרים. ניגשו אליהם שני בלשים ועצרו אותם. למה? סתם. לקחו אותם למגרש הרוסים וחקרו אותם. "אתם מואשמים שהחזקתם שלטים נגד מצעד הגאווה" כתוב בראש פרוטוקול החקירה. לא פחות. בישראל בשנתה ה-60 אדם המחזיק שלט ברחוב עובר עבירה פלילית.

שוטרים ישבו בכניסה לכל חצר, לכל סימטה, כל 10 מטר עשרים שוטרים. למעלה מ-8,000 שוטרים בסך-הכל מכל קצוות הארץ. רק שוטרים נראו ברחובות.

באזור רוממה, בצומת הרחובות יפו ושרי ישראל, עמדו כמה מאות חרדים וקוננו ברמקולים אדירים שנשמעו מהתחנה המרכזית ועד שוק מחנה יהודה. הרבה יותר רעש מאנשים.

על מה ולמה הוטל העוצר על בירת ישראל?

ברחוב המלך דוד, רחוב קטן המחבר את ממילא עם גן הפעמון, ב-50 מטר האחרונים שלו לפני שהוא מתחבר לרחוב קרן היסוד, עמדו פחות מ-3,000 מפגינים. לחוצים זה לזה, גדרות משטרה כפולות מקיפות אותם מכל הצדדים כמו במכלאה, מנסים להאזין למישהי שעמדה על טנדר ודיברה ברמקולים.

מסביב להם, על הדשא, עמדה כל צמרת המשטרה. השר לביטחון פנים דיכטר, המפכ"ל וכמעט כל ניצב, תת-ניצב ודרומה. היו שם יותר פלאפלים מבשוק בצלאל.

המסר העיקרי של הנואמת על הטנדר - מסיבת העיתונאים תהיה בעוד רבע שעה ברחוב סמוך. על זה היא חזרה זה לפחות עשר פעמים. התקשורת רדפה אחריה ואחרי המשטרה, ושתתה בשקיקה כל שיהוק של אילן פרנקו מפקד משטרת ירושלים. המחזה היה מביש, משפיל ומבזה בכל קנה מידה, בכל מקום בעולם, בטח בירושלים.

בעשרות הפגנות ימין שהיו בירושלים, בהם השתתפו מ-100 אלף איש ועד רבע מיליון מפגינים בכל אחת, עם התראות על מכוניות תופת, מתאבדים, פיגועי ירי ומה לא - מעולם לא נסגרו יותר מרחוב ראשי אחד באורך קילומטר. עד יום חמישי הזה.

חופש התנועה, הביטוי, החירות והקנין של תושבי ירושלים נרמסו לעפר ע"י גדודי שוטרים ועיתונאים שהגנו על קומץ אנשים שסטייתם המינית היא דגלם המתנוסס.

אחד מהמשתתפים במצעד ישב באוטובוס שבו חזרתי לתל אביב. כל הדרך הוא היה עסוק בלהתקשר לחבריו ולספר להם בקולי קולות, לאזני חצי מיושבי האוטובוס, על הבחור שהוא הכיר בתהלוכה ואיך הוא נישק והתגפף איתו (האמת שהוא לא אמר "התגפף" בדיוק, אך מחמת הצניעות לא אשתמש במילותיו). בן גביר צריך להתנצל בפני הבהמות על שהשווה אותן לאנשים כאלה...

הנזק הכלכלי שגרמה ההפגנה מסתכם בעשרות מיליוני ש"ח. כל תושב או בעל עסק בירושלים יכול, ראוי ומומלץ שיתבע מהם ומהמשטרה את נזקיו.

לפני כמעט 60 שנה שוחררה ירושלים. הבריטים ששלטו בה בתקופת המנדט נהגו להציב מחסומים ולהטיל עוצר על חלקים ממנה. ביום ד' בתמוז התשס"ז חזרנו לתקופת המנדט, המצור, העוצר והמחסומים. קומץ מפגינים שיתק את העיר, רוקן את מדינת ישראל משוטרים, ביזה את ירושלים ואת מדינת ישראל.

בהפגנת החרדים ברוממה נתלו שלטים בגנות האפרטהייד - קומץ השמאלנים השולט על מערכות המשפט, התקשורת ואכיפת החוק ומדכא את הרוב. העוצר המביש בירושלים העיד על כך אלפי עדים.