אהוד ברק והאתגר התרבותי

לאחר הליך מזורז להדחתו של עמיר פרץ, נכנס אהוד ברק למשרד הביטחון ב-19 ביוני 2007 לקול מצהלותיהם של רבים מסביבתו הקרובה של ברק. ללא כל ספק ברק הוא עתיר ניסיון גם לאור כהונתו הקצרה כראש ממשלת ישראל - כהונה שהחלה ביולי 1999 והסתיימה במרס 2000 לאחר נצחונו של אריאל שרון בבחירות שנערכו בפברואר 2001.

סביר להניח כי מרבית אזרחי ישראל מייחלים בכל לבם להצלחתו של אהוד ברק בתפקידו החדש בעיקר לאור התהפוכות המדיניות והצבאיות שעברו על מדינת-ישראל מאז הנסיגה מעזה בספטמבר 2005. אולם, ניסיונו של ברק אינו צריך לסמא את עינינו, שכן, לצד הניסיון הרב דרושה גם "חוכמת הפשטוּת", דהיינו ניסוח ברור ונהיר לכל, של היעדים המרכזיים ללא כל לוליינות לשונית שתפקידה הוא, בדרך כלל, לחפות על הפגמים היסודיים. אך, כדי להבין את מהות הפגמים, יש לחזור לימי הנסיגה מעזה שהתרחשה בחודשים אוגוסט-ספטמבר 2005.

מבלי להיכנס למלכודת הפוליטית, הנסיגה מעזה היתה מבצע צבאי שנערך בצורה מופתית למרות כל הקשיים הנפשיים והמבצעיים שהיו כרוכים בכך - הן מצד החיילים והן מצד התושבים. המבצע הצבאי הוכן לאורך חודשים רבים וכל פרט נלקח בחשבון - החל מהתנהגותם של החיילים ועד להצגתם של הסמלים הריבוניים של מדינת-ישראל על מדיהם. אלפי חיילים קיבלו הכשרה מנטלית יומיומית מפי מומחים צבאיים ומחוצה לו. נבדקו עשרות תרחישים, ולכל אחד מהם נמצא הפתרון הרצוי. התנהגותם של החיילים היתה ללא דופי, ודומה היה כי לאחר שיצא החייל האחרון מעזה, אזרחי-ישראל שחררו אנחת-רווחה על-כך שהאירועים עברו ללא שפיכות דמים.

התנהגותם המופתית של החיילים עוררה הערכה רבה בציבור, וביטוי לכך ניתן במאמרים רבים שהתפרסמו בעיתונות הכתובה של אותם ימים. שמעון פרס אמר אז, כי "הציבור הישראלי שוב התאהב בצה"ל". היטיב לבטא את התחושה הציבורית סא"ל (במיל) איתי לנדסברג, מיוזמי פורום המג"דים, מח"טים וטייסים, במילים האלה: "צה"ל שאחרי הפינוי הוא צבא אחר. אם מאז מלחמת יום כיפור אנחנו מכירים את צבא הפרטאץ', החילטור והאלתור; אם מאז מלחמת לבנון אנחנו מכירים את צבא הברווזים במטווח; אם מאז האינתיפאדה הראשונה והשנייה אנחנו מכירים את צבא המחסומים האטום - הרי מאז מבצע ההינתקות אנחנו מכירים צבא אחר, שמשדר דבר שלא ראינו כמוהו במלחמות ישראל. מי שלא ראה את אלפי החיילים עומדים ללא נשק באחת המשימות המורכבות והרגישות ביותר בחיי המדינה, לא יבין איזה צה"ל צמח כאן לקראת ההינתקות. כדי להכין אלפי חיילים וחיילות לאיפוק, לסדר, למשמעת המבצעית ולמשמעת החברתית הלאומית צריך תרבות אחרת. צה"ל שפעל בגוש קטיף הוא כבר לא צה"ל ההוא, אלא צבא ששידר קודם כל תרבות אחרת כלפי עם ועולם, עד אחרון החיילים הצעירים שהשתתפו במבצע". (Ynet, 23.8.2005).


מרבית הציבור הישראלי התמכר לתדמיתו החדשה של הצבא, ודומה היה כי אמון הציבור עלה פלאים בעקבות האירועים הדרמתיים שהתרחשו בחודש ספטמבר 2005. 10 חודשים לאחר מכן, ביולי 2006, התדמית הזו הועמדה למבחן בעת שפרצה מלחמת לבנון השנייה. בעקבות המלחמה נחשפו בעיות יסוד רבות שערערו את תחושת הביטחון של האזרח הישראלי, כפי שרבים ציינו זאת פעמים רבות מאז המלחמה.

הצעות רבות הופנו לאנשי הצבא ולקברניטים במהלך השנה האחרונה שעסקו בבניית-הכוח הצבאי, בלוגיסטיקה, בטקטיקה, באימונים, בתרחישים, באיומים ועוד ועוד. ועם זאת, צריך לשים לב לדוח ועדת וינוגרד (למי ששכח), שהיטיבה לבטא את תחושתם של רבים, כפי שזו באה לידי ביטוי בפרק הראשון של הדוח, בסעיף 27: "חלק מן הליקויים שנמצאו בצבא במלחמה האחרונה היו ליקויים שבמידה זו או אחרת קיימים בכל מלחמה. למרות שאלה ליקויים חמורים, נראה כי תרומתם לתוצאות המלחמה לא היתה מכרעת. בצידם נתגלו כשלים וליקויים חמורים ומורכבים יותר, הקשורים לתרבות הצבא, ובעיקר לקשר בין הצבא ובין החברה הישראלית שממנה הוא בא, ואשר על האינטרסים שלה הוא אמור להגן. גם כאן יש אפוא הזדמנות. בתוצאות אחרות, תפקוד הצבא במלחמה לא היה נבדק, והיינו ממשיכים לחיות באשליה המסוכנת כי הכל כשורה בצבאנו".

תסמונת תנ"צ ניסו שחם

למרות שתת-ניצב שחם אינו משרת בצבא, אלא "רק" בתפקיד אחר, הוא - לכל הדעות - מייצג את מדינת-ישראל ומוסדותיה הריבוניים. למי שאינו זוכר, שחם אחראי ליצירת המופת "חרא עליהם, שישרפו", שנאמרה על הפגנת הימין בכפר מימון, בערב הנסיגה מעזה ב-2005. לא רק ששחם לא פוטר מהמשטרה מיד, אלא, הוא מונה ביוני 2007 לתפקיד סגן-מפקד מחוז ירושלים במשטרת ישראל.

במילים אחרות, יש לנו בעיה מאוד רצינית הנוגעת לסגנון, לתרבות, לדיבור, לנוהל, לתוכן, ללבוש ולהתנהגות כללית נאותה של אנשי ציבור הנושאים בתפקידים ממלכתיים או רשמיים. יש לנו נטייה, הולכת וגוברת, לזלזל בכללי-יסוד של התנהגות סבירה, וזלזול זה מוקרן גם לכלל הציבור. בהכללה ניתן לומר, כי צה"ל - על חייליו ומפקדיו - אינו חסין מאותה תסמונת של זלזול בפרטים הקטנים הנוגעים ללבוש, להתנהגות, לדיבור, לדיוק ולמשמעת אישית וחיילית. די לראות את הלבוש המרושל של חיילי צה"ל כדי להבין על מה מדובר וכדי להבין את עומק הבעיה החמורה. לא די בטקטיקות צבאיות שנבנו במכללות הצבאיות, אלא דרוש גם סוג מסוים של תרבות צבאית שתמלא את הטקטיקות האלה בתוכן אמיתי וקפדני, שאם לא כן, אנו שוב נידרש לעוד ועדה, בפעם המי יודע כמה, שתבדוק את התקלות הנובעות מהזלזול בפרטים הקטנים.

אם לצה"ל היה הכוח והיוזמה לדבוק בפרטים הקטנים בעת פינוּיָם של המתיישבים הישראלים מעזה ב-2005, מן הראוי הוא לדבוק שבעתיים בפרטים הקטנים לנוכח האתגרים הצבאיים שמסביבנו. והשאלה היא, האם לאור היכרותנו עם שר-הביטחון החדש, יש בידו הכוח לפעול על-פי העיקרון הסמוי של "חוכמת הפשטוּת"?