הבטחת זכויותיהן כבודן ושלמותן הנפשית והפיזית של נשים הוא אחד היעדים המוסריים והפוליטיים החשובים ביותר שעומד לפתחנו, ואף על-פי כן, אסור שהשגתו של יעד זה תגרום לריסוקה של "מכונת המשפט" הישראלית.
שלמותן ואי תלותן של הרשות השופטת והתביעה הציבורית הינה מטרה לא פחות חשובה מחופש הביטוי של התקשורת. ההתנפלות ההיסטרית על היועץ המשפטי מזוז מדגימה את המגמה של גורמים מסחריים בתקשורת לכרסם ולשחוק את אי תלותו של מוסד היועץ המשפטי לממשלה, כדי להבטיח את קשריהם הפסולים עם השלטון.
החלשה או הדחת בעל תפקיד מכהן כדי לחלץ ראש ממשלה מהרשעה זכורה מפרשת מזרחי. הצעקות עוד מהדהדות. זה לא קרה בתקופת בית שני. היועץ אליקים רובינשטיין הדיח את ניצב משה מזרחי מתפקידו באמצע חקירה, בתקופה שבה משה מזרחי ניהל חקירה נגד ראש הממשלה אריאל שרון. התירוץ להדחה היה האזנות סתר גורפות. שריד האשים את היועץ המשפטי לממשלה בכך שעליו מוטלת האחריות לתקן את נוהלי ההאזנה ולא לשים את עצמו לשופט.
קצר בתקשורת
מישהו כנראה מעוניין לעולל ליועץ מזוז מה שהיועץ אליקים רובינשטיין עולל לניצב משה מזרחי. בשנים האחרונות גורמי הון המעורבים בהשקעות בתקשורת מובילים מגמה שתכליתה להטיל אימה על נושאי משרות בכירים בממשל ובשירות הממשלתי, כדי לפגוע במוניטין שלהם ובשמם הטוב. ההתנפלות המרושעת על היועץ מזוז בגין החלטתו לחתום על עסקת הטיעון עם קצב, מנסה לרתום את הזעם הטבעי שלנו כלפי מעשיו של קצב ואת הערכים החדשים שמדריכים את החברה הישראלית כדי להכפיש יועץ משפטי שכל מכריו מעידים עליו שהינו לא רק אדם בעל מידות טרומיות, אלא גם עילוי משפטי מהרמה של ברק, שמגר וזמיר.
הניסיון של חלק מאנשי התקשורת לתאר את הליך החקירה כתהליך מכאני חד כיווני כמו "פס ייצור" במפעל הרכבת מכוניות, שהמוצר הסופי היוצא מ"פס הייצור" ידוע לפני ביצוע פעולת ההרכבה הראשונה, או כ"קופסא שחורה" שלתוכה מכניסים חומר גלם מצד אחד ומצדה האחר יוצא מוצר מוגמר על-פי תכנון מוקדם - מטעה את הציבור.
טיבה של כל חקירה ובפרשה משפטית רגישה בפרט, שבה מיטב המוחות המשפטיים נוטלים חלק שהיא צומחת, מתפתחת ומשנה פנים ככל שהיא מתקדמת. ביום אחד אתה שומע את עדות הנאנסת ומגיע למסקנה א' וביום שני אתה שומע את דברי חברתה על אותם אירועים ומגיע למסקנה ב', תהליך זה נמשך בפועל עד הרגע של השימוע שבו היועץ המשפטי מבצע הדמיה אינטלקטואלית של המשפט הצפוי להתקיים. מצד אחד יש בידו את סיכומי החקירה וטיוטת כתב האישום, הסנגורים של הנאשם פורשים בפני היועץ את כל הראיות והעדויות וטיעוני ההפרכה נגד טיוטת כתב האישום.
רק לאחר שלב זה היועץ מזוז קיבל את החלטתו והחליט מה שמחליט. זו הסיבה שהיה שינוי אקלים בשיח התקשורתי שלו. למרות החלטתו האמיצה. לפני השימוע הוא שמר אקלים תקשורתי תוקפני כלפי קצב, לאחריו הוא יכל להניח את הכפפות ולצאת מזירת המאבק התקשורתי ולהתפנות לקבל החלטה האם לחתום על עסקת טיעון או להגיש את התיק לבית המשפט.
אם הוא טעה במשהו אני סבור שהוא שימר את האקלים התקשורת התוקפני כלפי קצב זמן רב, מעבר לצורך, והמעבר לרטוריקה נטראלית לא נעשה באופן הדרגתי כדי להכין את התקשורת לשינוי המגמה. דומה שיש כאן כשל בהתנהלות תקשורתית ותו לא. להבא יש להניח הוא יבצע את המעברים הללו בין רטוריקה תקיפה לרטוריקה נטראלית בצורה יותר רכה. וילמד כמו אולמרט להפריח בלוני ניסוי, לפני פרסום החלטות חשובות. ואם הוא צריך ביבליוגרפיה בנושא אשמח להעביר לו.
מזוז, כמו קורבנותיו של קצב, משלם את מחיר המאצ'ואיזם הוויצמני-דייני, ששלט כאן עד לא מזמן. אם הנפגעת הראשונה ממשרד התיירות היתה יודעת שמאחוריה עומדת הגנה משפטית חינם, תמיכה פסיכולוגית חינם ותמיכת ציבורית של ארגוני נשים, כפי שיש היום - היא היתה מתלוננת בזמן אמת, מיד ברגע שנעברה העברה הראשונה על-ידי קצב ולא היינו מגיעים עד הלום, כי האיש היה נזרק לכלא עוד בתחילת הקריירה הציבורית שלו. מזוז נכנס לקו תפר סוציו-תרבותי בחברה הישראלית שבו סט ערכים ונורמות אחד נזרק לפח וסט אחר מאומץ במקומו.
תום עידן המאצ'ואיזם הדייני
פרשת קצב מבטאת ומגלמת את המפנה התרבותי שהחברה שלנו עוברת, מצד אחד מקטע הזמן שבו נעברו רוב העברות המיוחסות לקצב מתייחס לעידן המאצ'ואיזם הדייני ואילו ההליך המשפטי מתקיים בעידן החדש שבו שולטים ערכי שוויון בין גברים ונשים. הסלחנות הציבורית כלפי התנהלותו של דיין ושאר מפקדי צה"ל בשעתו, התחלפה בצדק רב - לאפס סלחנות ואפס סבלנות לגבי כל סוג של פגיעה בנשים.
כמה בעלי שררה הורשעו בגין אותן עברות בשנות השבעים השמונים או התשעים? העובדה שלא היו הרשעות אינה מלמדת שלא היו מעשי אונס או מעשי בעילה אסורה בהסכמה בלשכות השרים, ראשי הממשלה והנשיאים מאז קום המדינה ועד פרשת יצחק מרדכי. אלא שהסלחנות הציבורית כלפי מעשים אלה אז, לא אפשרה את התגלותם.
אנו מזדעקים ונרעשים משום שראייתנו כיום אינה מוכנה לסבול את מה שאתמול נסלח כלאחר יד. מזוז עומד מול גלי הזעם שלנו משום שהתודעה שלנו כיום לא מוכנה לסלוח לאיך שנראינו לפני עשר שנים. הבעיה שמזוז לא אשם במה שהיינו ואיך שנראינו בעבר.
איך קרה שקצב הצעיר הגיע עד לכס הנשיאות מבלי שאיש ממקורביו ינעץ מחט בבלון, אלמלא ההשתקה הכסוי והסלחנות. יתר על כן, מובילי דעת הקהל, ומעצבי התרבות ששרטטו את פרצופנו וצחקו לשמע הבדיחות הסקסטיות של עזר ויצמן, אלה שהתוו את החלל המוסרי והערכי שבו חיינו וקבעו איך שנראינו לפני עשר שנים או שלושים שנה, זו התקשורת עצמה ומעצבי התרבות ששלטו והובילו אותה. תבדקו האם לפני עשרים ושלושים שנה, הירונים למיניהם הוכיחו את משה דיין כאשר היה בשיא תהילתו ו"נעץ כל מה שזז" כפי שהם ממהרים לעשות זאת עכשיו למזוז, תבדקו ותבינו.
אילו הערכים שמוביל מזוז כיום באומץ, היו תקפים בעבר, קצב היה מושעה מתפקידו המיניסטריאלי הראשון, נשפט ונבלע באפלת השכחה. אבל גם כדי להמשיך לשאת בגאון את הערכים האנושיים הללו, הוא לא יכול לעוות משפט. האומץ הציבורי והמוסרי שנדרש ממזוז כדי מצד אחד להוביל קו תקיף נגד ביזוי נשים כפי שעשה בפרשת הנשיקה של רמון ומצד שני למנוע מצב אבסורדי שבו חוסר אמינות פרסונאלית של קורבן תקיפה שסובל מחולשות אופי אנושיות לגמרי, כמו חשש להתעמת עם בעל סמכות, פחד לאבד מקום פרנסה, בושה מהסביבה הקרובה בגלל "חינוך פוריטאני", חשש מחקירה משטרתית ומהמצאות במתקנים משטרתיים, שביחד מובילים לנטייה מצדו לא לדייק בפרטים או לנטייה להגזים או להמעיט בערך פרטים מביכים ובגלל חוסר העקביות וחוסר התואם בין העדויות ולא בגלל מופרכותה של התלונה - ייצא קצב זכאי מחמת הספק.
א' היתה קורסת בחקירה
אנשי ציבור רבים בעשרים השנים האחרונות, פשעו, עוולו גנבו ולבסוף יצאו זכאים מחמת הספק. הרשימה ארוכה מכדי למנות את כל חברי המועדון הזה. אין לי ספק שללא עסקת טיעון, א' מבית הנשיא היתה קורסת מול חקירה נגדית של עו"ד ציון עמיר הנחשב כיום בברנז'ה כגדול עורכי הדין הפליליים בארץ והמתוחכם ביותר בקהילת עורכי הדין, לא רק בגלל האינטלקט שלו אלא גם בגלל יכולותיו התקשורתיות, הדרמטיות, הרטוריות והמשפטיות יוצאות הדופן.
קריסתה הוודאית של א' מול עו"ד ציון עמיר, היתה מובילה לזיכוי של קצב - שוב כמו רבים לפניו הוא היה יוצא זכאי מחמת הספק.
היועץ מזוז פעל במקרה זה באומץ לב, משום שעמדו בפניו שתי דילמות ובשתיהן קיבל החלטה נכונה. ברמה המשפטית, הדילמה שעמדה בפני היועץ, היתה האם לקבל החלטה שסותרת את המסקנות שהתקבלו בעקבות ההדמיה-שימוע או להסיק היסק לוגי נקי מדעות קדומות, או לפעול על בסיס המסקנות שהוסקו בעקבות ההדמיה של המשפט העתידי, מבין שתי האפשרויות היועץ בחר לפעול על בסיס המסקנות שעלו מההדמיה המשפטית שערך עם הסנגורים של קצב, עמיר ופלדמן שהצביעו שהתיק יתרסק בבית המשפט וקצב יזוכה כליל או למצער, מחמת הספק.
ברמה התקשורתית, הדילמה שעמדה בפני היועץ מזוז היתה האם להתרסק מול התקשורת לפני המשפט או להתרסק מול בית המשפט, היועץ מזוז קיבל את ההחלטה הנבונה ביותר מבחינה ציבורית, ובחר להתרסק מול התקשורת ולחטוף ממנה קיתונות של ביקורת, זעם וארס ולהציל את התיק. בין זיכוי מחמת הספק או הרשעה וודאית ומצומצמת, מזוז העדיף הרשעה מצומצמת. כמו ילד גדול הוא לא פחד מהזעם הקדוש של ארגוני הנשים ולא מהזעם החלול של התקשורת ובחר באפשרות הטובה ביותר עבור האינטרס הציבורי בתנאים הקיימים.
היועץ המשפטי מזוז מותקף לא בגלל עסקת הטיעון עם פרקליטי קצב, אלא כדי לגמד את בטחונו העצמי ולשחוק את סמכויות המוסד שהוא מגלם באישיותו עתה. שולחן העבודה של היועץ המשפטי מלא בתיקים הממתינים לעיונו והחלטתו. כולנו יודעים באלו תיקים מדובר. במשפחה הקטנה שלנו הקרויה עדיין מדינת ישראל, הכל גלוי וידוע. בניגוד להססנות וכושר השיפוט הלקוי שיוחסו ליועץ אליקים רובינשטיין, כמו במקרה ניצב מזרחי ופולארד, מזוז מגלה עוצמה, יכולות מקצועיות מרשימות, יושרה מוסרית ואנושית נדירה במקומותינו. במסיבת העיתונאים הטלביזיונית הוא עמד זקוף וצלול מול עיתונאים שלא בחלו להטיל דופי בשיקול דעתו בטיעוני סרק.
כל אימת שהחלטה זו אחרת לא נראית לה, התקשורת מייצרת גל התנפלות נגד היועץ המשפטי. השאלה היא את מי צריך לרצות היועץ המשפטי מזוז את מצפונו המקצועי או את התקשורת. זהו מקרה קלאסי שבו התקשורת תובעת את ליטרת הבשר שלה ומזוז לא נותן לה דבר. האם למישהו יש ספק מי צודק?
