אין צורך ב"מצעדי הגאווה"

מצעדי "הגאווה" היוו תזכורת ואמצעי לעורר תשומת לב לכך כי המשתתפים בהם מייצגים ציבור שהוא מקופח בתחומים שונים בחברה. המצב השתנה תכלית השינוי וברוב הנושאים המעוות תוקן לשביעות רצון הציבור ההומו-לסבי. משום כך, ולנוכח העובדה שקיים ציבור אשר אינו רואה בעין יפה מפגנים פומביים כאלה, הגיעה השעה לגלות סובלנות כלפי אלה ולפנות לאמצעים אחרים אם אכן לא הכול בא על פתרונו.

כמעט לפני שנה, ב-6 ביולי 2006, כתבתי מאמר ושמו: "עליזים מתרוננים" עולים לירושלים. הדגשתי שעקרונית אני בעד מצעדים ומפגנים מכול סוג שהוא, בכול מקום שהוא בארץ, במסגרת החוק, כדי לעורר "תשומת לב" (נושא שעסקתי בו במאמרי הקודם). אלא שבמקרה זה הייתי בדעה כי הקהילה ההומו לסבית צריכה לוותר על המפגן בירושלים. מסגרת ההתייחסות שלי היתה העמדה של רוב הציבור בירושלים, ואינני זקוק למשאל כדי לומר במידה סבירה של ודאות, שציבור זה (חרדי, דתי, מסורתי, ואלה הרוב) לא רצה במצעד הזה ואיננו רוצה בו. גם אילו היו מיעוט ומבקשים בצורה נאותה שלא לקיים את המצעד בירושלים, אני הייתי נעתר לפנייה. הצעקנים הם, כאמור, הקוזאקים של אלוהים. הרוב הוא דומם, אבל איננו שש למצעד הגאווה.

אפשר לבקש יפה מן המארגנים שיהיו סובלניים גם כלפי אלה שרחוקים מסובלנות. ואנו נרשום זאת לפנינו כאשר הזועקים לשמיים ירגמו באבנים נוסעי מכוניות בשבת שהם "נורמליים". העובדה שירושלים היא בירת ישראל, אינה מעלה ולא מורידה בסוגייה זאת, לפחות לא בהקשר שאני מבקש להביא.

גם השנה, מתנגדי המצעד קבלו רוח גבית בראש וראשונה מקרב חמומי מוח קנאים שרוצים אקשן, ובניגוד לעמדת הרבנים, שטעמם החכם איתם. התקשורת שכדרכה בקודש ובחול, ניפחה את האירוע וחוגים במשטרת ישראל, שמנופפים באמצעים שיידרשו לשמור על המצעד, בכוח אדם, בהוצאות וכיו"ב. כתגבורת הופיעו הפעם הכבאים שבמסגרת העיצומים שלהם העצרת בסיום המצעד לא קיבלה אישור. שוב נוצרה קואליציה של הפחדה. אני חושב שאין דבר חמור יותר במשטר דמוקרטי מאשר הפחדה. הנשיא קנדי בנאום ההכתרה שלו אמר בין היתר let us not fear but fear itself. ההפחדה לא עבדה ומבחינה זאת טוב שהמצעד התקיים.

ובכל זאת אני בעד ביטול "מצעדי הגאווה", לא רק בירושלים אלא בכול מקום. זאת מסיבה פשוטה. אין צורך בהם, אין בהם תכלית מעשית או מטרה אידיאית. הדרך שבה עשו ההומוסקסואלים במאבק להכרה בהם ובנטיותיהם המיניות נמשכת חצי יובל שנים. אפשר לומר שהמאבק שלהם שהתקיים בחברות החופשיות, כולל ישראל, הוכתר בהצלחה.

הרקע ההיסטורי

אני רואה לנכון להביא כמה ציוני דרך בתולדות ההתפתחות של הכרה בהומוסקסואלים על-ידי רשויות שלטון וציבור, כפי שמובאים באריכות ב-"חושן" וזאת כאשר הנתונים שמובאים להלן מתומצתים מאוד.

אוולין הוקר פסיכולוגית צפון אמריקנית, ערכה מחקר בשנת 1957 שהוכיח, שמבחינה פסיכולוגית אין הבדל בין הומוסקסואלים והטרוסקסואלים ביחס לשאלת המחקר, ושעובדת היותם של חלק מהנחקרים הומוסקסואלים אינה ניתנת לבחירתם. היא המשיכה להיאבק בממסד הפסיכיאטרי עד שזה הוציא את ההומוסקסואליות מה-DSM ("קטלוג" של מחלות פסיכיאטריות).

אולם המציאות, כפי שזה קורה לעתים, לא שונתה במחקר, אלא בשטח. בליל ה-27 ביוני 1969 נכנסו שוטרים ל"סטונוול-אין" - פאב של הומואים וטרנסקסואלים בשכונת גריניץ' וילג' בניו-יורק, שהתאספו שם בלילה כדי להיפרד מן השחקנית והזמרת ג'ודי גרלנד, שהלכה לעולמה.

באותה תקופה נחשבה ההומוסקסואליות, כמעט בכל מקום בעולם, מחלת נפש, חטא דתי ועברה פלילית. פשיטות משטרה על בארים של הומואים, וכן הטרדות, השפלות ומעצרים, היו אז עניין שבשגרה. באותו הלילה בחרו לקוחות הפאב, בהנהגת כמה דראג קווינז וטרנסקסואלים, באפשרות אחרת: הם נאבקו בשוטרים. יומיים היתה השכונה מוצפת בהומואים ובלסביות, שעלו על בריקאדות, הפכו מכוניות משטרה, ופרקו תסכול מצטבר של שנות אפליה ורדיפה. "מרד סטונוול" היה בעיני משתתפיו "המהפכה הצרפתית של ההומואים והלסביות".

בשנות ה-70 החלה בארצות הברית תנועה פוליטית נרחבת לשם השגת שוויון זכויות (The Gay and Lesbian Liberation Front). אחד מהישגיה הבולטים של תנועה זו היה הוצאת ההומוסקסואליות מתוך ספר, המפרט את כל המחלות וההפרעות הנפשיות (DSM).בשנת 1973 קבע ארגון הפסיכולוגים האמריקני שהומוסקסואליות איננה תופעה פתולוגית.

השינוי בישראל

אחרי שנות ה-70, חל שינוי משמעותי בתפיסת ההומוסקסואלים את עצמם ובתפיסת החברה אותם, ונדחתה התפיסה שהומוסקסואליות הינה מחלה. בארץ האגודה לזכויות הפרט, שלימים שונה שמה לאגודת ההומואים, לסביות, בי וטרנס בישראל-הוקמה ב-1975, והיא הארגון הראשון מסוגו בארץ. משנת 1998 מקיימת האגודה את מצעד הגאווה בתל אביב, ומשנת 2001 גם באילת ובירושלים. בשנת 1987 הוקמה הקהילה למען נשים לסביות פמיניסטיות בישראל-קל"ף. ב-1995 הפכה קל"ף לעמותה, והרחיבה את פעילותה למישור הציבורי. היא נטלה חלק במאבקים משפטיים, פעלה בכנסת, השתתפה בהפגנות וארגנה אירועים ציבוריים.

בשנת 1989 הגישה האגודה לזכויות האזרח בישראל (באמצעות עו"ד שירה דונביץ) תביעה לבית הדין לעבודה בשם יונתן דנילוביץ, נגד חברת אל-על. דנילוביץ, דייל אל-על, חי עם בן זוגו מאז 1979. לאחר מאבקים משפטיים ממושכים, קבע בית המשפט העליון ברוב דעות, כי מדיניות אל-על פוגעת בזכות לשוויון, והיא פסולה.

עוד נזכיר כי ב-1992 הכנסת קיבלה את התיקון לחוק, המתייחס לזכויות הומואים ולסביות, כאשר קבעה בחוק שוויון הזדמנויות בעבודה (1992) איסור על אפליה מחמת נטייה מינית. צה"ל הכיר בשוויון בשנת 1993. בשנת 1996 הגישה האגודה לזכויות האזרח בישראל, באמצעות עו"ד דן יקיר, עתירה לבג"צ בשמו של אדיר שטיינר נגד שר הביטחון. לאחר שהיחידה להנצחת החייל סירבה להכיר באדיר שטיינר כבן זוגו של חייל צה"ל שנפטר, לצורך זכויות הנצחה. שר הביטחון דאז, יצחק מרדכי, החליט להכיר באדיר שטיינר כבן משפחתו של אל"מ מייזל לצרכי הנצחה.

עוד בתמצית: שידור סרט בטלוויזיה החינוכית על הומו לסביות, הקמת הבית הפתוח בירושלים(אשר מארגן את מצעדי הגאווה בבירה) ב-1997, החוק למניעת הטרדה מינית שכוללת הומוסקסואלים, מצעדי הגאווה, השוואת גיל ההסכמה ליחסי מין, חוק איסור אפליה במוצרים שירותים ובכניסה למקומות בידור, בחירת ח"כ הומוסקסואל(פרופסור עוזי אבן) ברשימת מרצ, הכרת בזוג הומואים כידועים בציבור לצורך גמלת שארים, הכרה בהסכם לחיים משותפים של זוג לסביות (2001), פטור מס שבח להעברת דירה לבן זוג מאותו מין (2004), ירושת בן זוג מאותו מין, הקמת ארגון חושן- חינוך ושינוי, שהמידע לעיל מובא מן האתר שלו ועוד חוקים ותקנות אשר האחרון שבהם הוא הכרה בהורות משותפת של זוג לסביות (2005)
המסקנה.

מכאן יובן כי הקהילה ההומו לסבית, בעולם ובארץ, השיגה הישגים, במאבק נמרץ נגד קיפוחם. אפשר וישנן עוד אי אלה הפליות, אך יש דרכים לתקן גם את אלה והנסיבות בשלות. מכל מקום כיום ישנם מקופחים שמצבם לא רק שלא שופר אלא הורע. מי שתורו לצאת במפגני מחאה הם קבוצות אחרות כמו מובטלים, אמהות חד-הוריות, נכים, ניצולי שואה. אך אלה לא מצעדי גאווה. כאן לא מדובר לא בגאים או ב-gays, כלומר עליזים. כאן מדובר בדפוקים שהצליחו פחות. הם לא יכולים לצאת בקרנבלים צבעוניים שמצטלמים יפה.

ההומוסקסואלים הם חופשיים. הם לא רק "יצאו מן הארון" אלא מכל המתחמים החבויים. לא הפסטיבלים גרמו לכך, אלא מאבק עיקש ובלתי פוסק הביא לתוצאות. באותה מידה יכולים חסידי בעלז או החב"דניקים, לצאת במצעד גאווה, וגם ביסקסואלים, ועוד אין ספור קבוצות וגופים שגאים במה שהם.לפעמים האמירה תפסת מרובה לא תפסת, חלה על כל מיני תופעות לא רק של היחיד אלא גם של קבוצות.

שבעת אלפים שוטרים שמרו על המצעד הקטן לאורך חצי קילומטר שנמשך כשעה. הכוננות שלהם נמשכה כמה ימים. זה עלה הרבה לאוצר המדינה, דהיינו מכיסו של האזרח. בכסף זה ניתן להגיש סיוע לאמהות חד-הוריות, ביניהם אמהות חד מיניות, מובטלים, ניצולים ועוד מקופחים לסוגיהם. משום כך ההבטחה לחזור לירושלים בשנה הבאה ובגדול, היא לדעתי לא נבונה ולא במקום, תרתי משמע.

ואגב, מומלץ שמתנגדי מצעד הגאווה ישתמשו באמצעי הסברה טוב יותר מאשר שריפת פחי אשפה ומעשי בריונות אחרים. זאת במיוחד לאחר ששיטת האלימות, לא רק שלא עזרה אלא להיפך, גרמה להם נזק תדמיתי. ואשר לקהילה ההומו-לסבית. אי אפשר לנופף כל הזמן בזכויות באמצעות תהלוכות ומפגנים. ציבור שהיה צמא סובלנות מן הראוי שיפגין סובלנות כלפי אלה שהשוני בהתנהגות המינית הם בעיניו סטייה, כללית או דתית. משום כך הגיעה הזמן למנוחת הלוחמים מקרב הקהילה ההומו לסבית, בירושלים ובכל מקום אחר. אדם נורמאלי לא צריך להפגין שהוא נורמלי, אלא אם הוא עצמו חושב שהוא טרם הוכר כנורמלי,וזאת לא המציאות.