שנה למלחמה: מאלתור לתכנון

"הממשלה והקבינט התנהלו בלי מטה. דיוני הקבינט התנהלו ללא גוף שיכול היה להציג חלופות לבחינה בפני ראש הממשלה ובפני הקבינט. כשאין גורם כזה, ההחלטות התקבלו ללא בחינה של המשמעויות, ללא הצגת החלופות השונות וללא ניתוחן" (אלוף במיל. גיורא איילנד, ידיעות אחרונות, 03.07.2007).

ההמלצות שהציג לאחרונה צוות ההיגוי ליישום מסקנות ועדת וינוגרד - טלטלו את לשכת ראש הממשלה. צוות העבודה, בראשותו של רב-אלוף (במיל.) אמנון ליפקין-שחק, הניח על שולחנו של אהוד אולמרט, טיוטת המלצה שבסיסה: הקמת מטה לביטחון לאומי שיפעל בלשכת רה"מ, בראשותו של ראש המועצה לביטחון לאומי. על-פי ההמלצות, יהפוך ראש המל"ל לאיש החזק בלשכת ראש הממשלה, ומי שאחראי - בלעדית - לתדרוכו של ראש הממשלה בסוגיות מדיניות-ביטחוניות.

בין יתר הדברים, ממליץ צוות ההיגוי על הקמתו של מרכז לניהול משברים לאומיים, הוספתם של תקנים לאנשי המועצה לביטחון לאומי, שילוב נציגי המרכז למחקר מדיני במשרד החוץ בישיבות הקבינט, והעמקת שיתוף הפעולה בין גורמי הביטחון ומשרד ראש הממשלה.

שינוי היסטורי

במודע או שלא במודע, רא"ל (במיל.) ליפקין-שחק משנה את ההיסטוריה הפוליטית-ביטחונית של מדינת ישראל. במסמך אחד, הוא למעשה קובר 60 שנים של דפוס התנהלות הרסני. המלצותיו לראש הממשלה, מהוות מפנה משמעותי בדרך החשיבה האסטרטגית של קברניטי המדינה. הפיכתן של המילים לדברי מעשה, יביאו לשינוי מהותי בגישת החשיבה המדינית בממשלה, להטמעת נורמות אדמיניסטרטיביות ורעיוניות שמנהיגי ישראל מעולם לא הכירו. ליפקין-שחק, בפרק זמן מצומצם, הצליח לשרטט בעפרון דק את מצוקתה האמיתית של ישראל: היעדר קיצוני של תכנון לאורך שנים.

מדיניות החוץ והביטחון הישראלית, לדורותיה, עוצבה בבסיסה על-ידי צוות מקורבים מצומצם. המעגל המדיני-ביטחוני היה סגור הרמטית, ונוהל כל-כולו על-ידי רשימת שמות ידועה למעטים. לאורך השנים, היו אלה ראש הממשלה ושר הביטחון שהתוו את עיקרי דרכי הפעולה. לעיתים, ובהתאם לאישיותו, היה מצליח גם שר חוץ להשלב במלאכת החשיבה המדינית. מבט היסטורי יעלה כי ההנהגה הישראלית, לדורותיה, היתה הנהגה ריכוזית. אותם אנשים היו מדלגים מתפקיד לתפקיד, עוברים מכיסא ביטחוני לכיסא אזרחי, ומכיסא אזרחי למושב אזרחי אחר.

ההיסטוריה לא משקרת

מדינת ישראל נולדה מתוך מצולותיה של מלחמה לשחרור לאומי. אויבים המתינו בפתח הגבולות, ונשקם בלתי נצור בעליל. למנהיגי המדינה לא היתה אז הפריבילגיה לתכנון ארוך טווח. התגובות היו אז מיידיות, הנטייה היתה טקטית ולא אסטרטגית. "נדאג קודם למחר, ורק אז לאחרי המחר", אמר שר בכיר בממשלתו של בן-גוריון, בניסיונו לתאר את מצוקת הזמנים. כאן, בנקודה זו, אימצה ישראל, בלא שידעה ובלא שבחרה, כמעט על דרך "כתם הלידה", שיטת פעולה כרונית שעתידה היתה לפגוע קשות בסיס היערכותינו. היינו אז מורגלים "לכבות שריפות", היינו אז, ועודנו היום, אלופי העולם באלתור חופשי. כתם הלידה מסרב להיעלם, ואותותיו עודם עמנו.

ואכן, ההיסטוריה אינה משקרת במקרה זה. ניתוח עשור אחד בלבד מתולדותיה של מדינת ישראל, עשוי ללמדנו, בדיוק מירבי, את המהות שניצבת מאוחרי המלצות ועדת ההיגוי של היום. היעד לבחינה: 1991-2001. ללא ספק, היה זה עשור משמעותי ומכריע בעיצוב מעמדנו בזירה הבינלאומית, ובעיצוב הרכבנו החברתי. היתה זו תקופה מכריעה ביחסינו עם הצד הפלשתיני, עשור של הסכמי שלום, עשור של חתימת הסכמים, עשור של מאבק וטרור.

אולי יותר מכל, היה זה עשור שמאופיין בחוסר יציבות פתולוגי. ניתוח תפיסת השלום בעשר השנים שבין 1991 לשנת 2001, מעלה חוסר אחידות שאין לה שנית. בעשור זה כיהנו בישראל 6 ראשי ממשלה. באופן לא מפתיע, כל אחד מהם ידע להביא גישה שונה באשר למדיניות הישראלית "הנחוצה" ביחס לסכסוך הישראלי-ערבי-פלשתיני. יצחק שמיר, יצחק רבין, שמעון פרס, בנימין נתניהו, אהוד ברק, אריאל שרון - איש איש הטמיע אג'נדה חדשה ומהפכנית בחיי החוץ של ישראל. אותו העשור, שיקף באופן מתודי, את התזזיתיות הישראלית, את היעדר התכנון, את ה"טקטיקה" כדרך חשיבה. היה זה עשור ששיקף את הקלות הבלתי נסבלת של השינוי.

מילת המפתח: מחקר

לאחדים מאיתנו תהא זו מילת גנאי, אך לאחרים דרך חיים. במציאות מיידית, בהוויה תקשורתית, אין זמן למחקר, אין פנאי לתכנון, אין משאבים למידע וניתוח. אלא שזו בדיוק הבעיה. צוות ההיגוי בראשותו של ליפקין-שחק יוצא נגד אותה המחלה שרודפת אותנו יותר מיובל שנים. מחקר, תכנון, מידע, ניתוח. בסיכומו של דבר ובפשטות הדברים, אלה הם עיקרי המלצות הצוות. ארבע מילים - ומסר אחד.

"הממשלה התכנסה ב-12 ביולי והחליטה לתקוף בלבנון כשאין לה שום תוכנית מוגדרת להמשך. אחת הבעיות שהתגלו במהלך המלחמה היתה חוסר היכולת של הממשלה ושל הקבינט לקבל החלטות, להבין את החומר שהוגש על-ידי הצבא, את התוכניות שהוצגו ואת המשמעויות". אלה, שוב, מילותיו של אותו גיורא איילנד, מי שהיה בעבר ראש המועצה לביטחון לאומי.

אמנם מאוחר, אבל אולי לא יהא זה "מאוחר מדי". לצידם של ראשי הממשלה ושרי הביטחון בישראל, מעולם לא עמד גוף מחקר ומידע בעל כוח להשפיע, בעל משקל של ממש בהתנהלות המדינית-ביטחונית. אנשי התכנון נדחקו לטובתם של יועצי התקשורת, והתוצאה - צפויה: פעילות תגובה בלתי מתוכננת. בארה"ב, בריטניה, צרפת, גרמניה, אוסטרליה, ובעוד מדינות רבות אחרות - השכילו להבין שהנשיא אינו יכול לבדו; הפנימו, זה שנים, כי למחקר אין תחליף, שהיעדרו של תכנון ארוך טווח, שהיעדר ראייה אסטרטגית - משמעו כישלון היסטורי. אחרי הכל, דיפלומטיה, ביטחון, מדיניות, כל אלה - הם מקצוע לכל דבר, ומקצוע, כמו כל מקצוע - דורש איש מקצוע.

היה מי שאמר כי מלחמת לבנון השנייה היתה ל"מלחמת ההתפכחות". היא הציבה זרקורי ענק מעל לכל אחד מהכשלים שהיו שם ולא הצלחנו לראות באור יום. רק הקמתו של גוף מסודר, גוף מקצועי שיידע לתאם בין ראש הממשלה וצה"ל, בין השב"כ למוסד, בין החוץ לביטחון, בין כל אלה יחד ולחוד, רק גוף שכזה, יצליח לרפא את מה ששנים לא ידענו כי פוגע בנו ללא רחם. טוב יעשה ראש הממשלה אם יאמץ בחום את המלצותיו של רא"ל (במיל.) ליפקין שחק. טוב יעשה אולמרט אם יתעלם משיקולי רגע, ויכריע בקבלו את השינוי שכה נחוץ למדינת ישראל ואזרחיה.