סופר נני: גאולה אל מול פני האומה

"סופר נני", ערוץ 2, 21:00

אף פעם לא צפיתי בסופר נני, עד אתמול, ולא בטוח שאצפה שוב, אבל הפרק הכפול שפתח את העונה החדשה היה טוב, בעצם מצוין, בגבולות הז'אנר. האפיקורס שבי מהמר - שוב, בלי לדעת מה שודר בעבר ומה ישודר - שמדובר באירוע נדיר, חד-פעמי: מוצר ריאליטי (תת-ז'אנר: ריאליטי-טיפולי-משפחתי, כולל סוף טוב מול המצלמות וישועה קרובה לבוא אמן) קם על יוצרו ונראה כמו בן אדם.

כוחו של הפרק בא, קודם כל, מסיפור ומדמויות שקשה להישאר שווה נפש מולם. עודד ודנה אנגל הם הורים בני 35 שלפני שנתיים מת בנם הבכור רותם ממחלה לא ידועה, לפני שמלאו לו שש. שני ילדיהם האחרים, אלון בן השלוש ונדב בן השנתיים, סובלים מבעיות שקשורות לאכילה, שינה וגמילה מחיתולים. ההורים מספרים שניסו להיעזר באנשי מקצוע ורק אחרי שהם נכשלו, הם הזמינו, או הסכימו להכניס לביתם (מי פנה למי? לא ברור) את מיכל דליות, סופר נני. ההורים הם גיבורי הפרק, ומבחינה טלוויזיונית כל מה שנדרש הוא להניח להם להיות מי שהם: בעלי מודעות עצמית, נכונים לעשות שינוי, להיחשף מול המצלמות, רהוטים, נוגעים.

התכונות האלה, והטרגדיה עצמה, דרשו טיפול מאופק ונראה כי "סופר" ועורכי התוכנית עמדו בפרץ. התגלה איפוק בערוץ 2. דליות אומנם הכריזה על האתגר כאחד הקשים בקריירה שלה - ולא ברור אם היא ניסתה להגיד שיש כאן סופר-בעיה או סופר-נני - אבל הפרק עצמו לא כלל מניפולציות נצלניות שכאלה, ושמר על מידה נסלחת של מריחות וקיטש ופסנתרים האופייניים לז'אנר.

דליות הלכה צעד-צעד: קודם כל התייחסה להתנהגות של הילדים, ואז פנתה להורים שניהלו בביתם מוזיאון חי לילד מת, עם מיטה מוצעת וויטרינה שיש בה שיני חלב וזוג משקפיים ופחית של פורמולה להזנה דרך הקיבה. היא דרשה שייפרדו מרותם, והתכוונה לסביבה המוחשית, לא המופשטת. דליות הייתה במקום כדי לעזור להורים להבין שחדר ההנצחה תוקע את הבית, ובלשונה של דנה "פתאום זה נראה לי נורא".

בסוף הם פינו את החדר, ובאה גאולה לעולם במשחקייה שהוקמה בו. לולא היה מדובר בילדים כל-כך רכים, היה אפשר לחשוב שהתגובות שלהם מבוימות. אלון מוכן לאכול משהו חוץ משניצל תעשייתי, וצועד בעצמו לבית השימוש. ההורים נדהמו. הפעולות היומיומיות היו הכוח של התוכנית: בסך-הכל הילד מכריז "פיפי", אבל מי שראה את זה, השתכנע שבא תיקון.

שמחתי על האומץ ועל התיקון, אך דווקא בגלל מעלותיה של משפחת אנגל נשארתי עם ערימת השאלות הלא פתורות שהייתה שם מראש. למה לבחור לעשות מסע כזה לנוכח פני האומה? האם התיקון לא היה קורה ללא המצלמות? ואיך זה שאנשים מוכנים ששעות כל-כך קשות יידחסו בסוף לשעה וחצי נטו של צפיית שיא?