"ממש ברגע הזה, כשאני מדבר אתך, יש אינתיפדה חדשה ביהודה ושומרון ועושים נגדנו טרור ומהצד שלנו - שותקים", מצלצל יהושע מור-יוסף בפעמוני האזעקה. “כנראה, זה לא בדי-אן-איי שלנו, הישראלים, להחזיר להם, הפלשתינים, ולו מקצת ממה שמגיע להם. בפועל, הריבונות שלנו מצטמצמת בתוך גדרות היישובים”.

יום ראשון השבוע. למרות התראתו של מור-יוסף וחרף דיווחים על זריקת אבנים ועל הפרות-סדר בשטח, הדרך מירושלים לגבעת-זאב חלקה כמו חמאה. בתחנת הרדיו האזורית "גלי ישראל", שנחנכה זה מקרוב, האווירה פסטורלית. שיא ה"אקשן" הוא כשהשדר התורן, הזמר והשחקן גולן אזולאי, מפתיע את הבלונדה אפרת בוימוולד בברכות לתאריך העברי של יום הולדתה, שעליו לא ידעה. איזו התרגשות...

בחדרו של מור-יוסף, מנכ"ל התחנה והשדר הראשי שלה, שקט ואין בדל של סימן לתכונה מיוחדת. היכן האינתיפאדה המדוברת? - “כשתיסע מכאן, תבחין בה", הוא מבטיח. מסתבר שהוא מתכוון לאינתיפאדה רדיופונית. כשמירי, הצלמת ואני נוסעים מהגבעה לגוש-עציון, תחום המחיה הטבעי של התחנה, אנחנו מתקשים מאוד לקלוט אותה ובמקומה מתפרצת לאוזנינו קקפוניית שידורים של תחנות ערביות.

"מבחינת תדרי שידור, מדינת ישראל לא שולטת לצערנו הרב ביהודה ובשומרון", קובע מור-יוסף. “מהרגע שבו התחלנו לשדר רשמית, ב-18 בינואר, לאחר חודשים של שידורי-ניסיון, התחילו הפרעות מכוונות. הקול קול עשיו והידיים ידי יעקב. ברמאללה לבדה יש לפחות 21 תחנות-רדיו פיראטיות ועשרות תחנות נוספות בעזה, בבית-לחם, היכן לא. היום כל אחמד לוקח משדר, מחבר לו מטאטא ומתחיל לשדר אללה אכבר. הם משתלטים על התדרים שלנו - ואין פוצה פה ומצפצף".

היכן יעקב בעסק?

"ביום שבו החלו ההפרעות בשידור, הבחנתי בפורום 'תפוז' ש'מיטב שמאלנינו' העבירו ביניהם טוקבקים שבו נתנו הסברים איך בדיוק להפריע לתחנה החדשה של המתנחלים. כך 'אחינו' עושים להם את העבודה. אין אצלם רגע דל. גם הדה-לגיטימציה שלנו באירופה היא תוצאה של העבודה שלהם!”

גם מור-יוסף עושה את העבודה שלו, ובמלוא הלהט. “הבוקר שידרתי בזכות הבנייה ברמת-שלמה", הוא מדווח מהאולפן. "שיידע העולם שמדובר בצפונה של ירושלים, לא במזרחה. הגיע הזמן להיות גם צודק, לא רק חכם. אני לא מזלזל בחשיבות היחסים שלנו עם ארצות הברית, אבל גם האמריקנים ידעו להעריך את ישראל טוב יותר כשיזהו מולם פרטנר שישכיל לעמוד על העקרונות שלו ולא יהיה עבד נרצע שמתכופף כל הזמן".

הוא באמצע שנות הארבעים שלו ורובם של החבר'ה סביבו צעירים ממנו בכעשרים שנה. לחדרו נכנסת הילה ניסן, יד-ימינו והם עוברים על לוח השידורים. היא באה ל"גלי ישראל" מ"רשת", שם השתתפה בהפקת תוכנית הבוקר של אברי גלעד. “אתה רואה, אותם ערכים - מסורת, מורשת, יהדות", היא מעירה בציניות.

מור-יוסף עורך לנו היכרות עם טל וקנין, תקליטן באמצע שנות העשרים שלו, השר מגיל שבע וחולם להוציא תקליט. הוא, עורך המוזיקה של התחנה ואחד המקומיים בה, מגבעת-זאב. אנחנו הולכים על מוזיקה יהודית", הוא מבשר. לאביב גפן, לעברי לידר ולמרינה מקסימיליאן בלומין לא תהיה כאן דריסת-אוזן. “הם השתמטו משירות צבאי ולא ישודרו, כשאני מתפלא שגלי צה'ל לא הקדימו אותנו בכך", כך מור-יוסף. אני יודע על משתמטים יותר נחרצים מהם, אבל גם אם יעמידו אותי מול כיתת-יורים, לא אסגיר שמות. והשמאלנים?

- אל להם לדאוג. “איכות השירים קובעת", מבהיר מנכ"ל התחנה.

יואל בירנבוים, בערך בן-גילו של וקנין, הינו רכז הכתבים כאן. הוא מגיע מדי בוקר מתל אביב ובניגוד לעמיתו, אין כיפה לראשו. גם בלעדיה, לא ממש באקראי נקלע ל"גלי ישראל". “קודם עבדתי ב'רדיו אריאל", הוא מספר ומוסיף שהביאו אותו לתחנה החדשה הרצון לעסוק בתקשורת והאידיאולוגיה, איך לא. “אנחנו משדרים לפי הקו של התחנה, אבל אובייקטיביים לכל הדעות", הוא מצהיר.

"האנשים כאן צריכים להבין תקשורת ולהיות חדורי רצון עז להצליח", מבהיר מור-יוסף. “אני לא מעמיד את הניסיון בראש סדר הדרישות מעובדי התחנה. גם אני הגעתי בעבר לערוץ שבע ללא הכשרה מוקדמת. אני מאמין בהכשרה בפועל בשטח. לפני שעלינו לאוויר, כינסנו את החבר'ה לשלושה-ארבעה ימים מרוכזים עם מיטב אנשי המקצוע. זה מספיק...”

דבריו אלה של מור-יוסף גורמים לי, אחד שאיננו מהמקנאים בזולתו, לחרוג מכך ולא בגלל שהכל חדש "ישר מהניילון". כשהוא מספר על ההכשרה המרוכזת, צפים ועולים בי הזכרונות מקורס הכתבים של "קול ישראל" שבו השתתפתי באמצע שנות ה-60 ב"בית טיכו" הישן בירושלים, מקום מרפאתו בעבר של רופא העיניים המיתולוגי מהמערכון של שייקה אופיר על ציונה והעין המקולקלת.

במשך חצי שנה פעמיים בשבוע היינו משרכים את דרכנו לשם. חלק מהזמן אף הגעתי לקורס בטרמפים ממקום השירות הצבאי שלי דאז בנגב. הכוכב שיצא מאיתנו הוא מר פרשנות צבאית, רון בן-ישי. בין המשתתפים האחרים היו יצחק רועה, אריה מקל (לימים מנכ"ל הרשות), אנשי 'קול ישראל' דנה הררי ויצחק פלר, יונדב נבון מגלי צה"ל וגם אבי לוי, חשב הכנסת זה מכבר.

היינו מכונסים בחדר עתיק. מנהל הקורס, אליהו יונס (אבא של אלי יונס, מבנק "המזרחי"), החדיר בנו ציונות של שידור. הבלשן אבא בן-דוד דקדק איתנו בהלכות עברית. ארי אבנר, אגדת-רדיו בימים ההם, הכניס אותנו בסוד הקסם הרדיופוני. ואריה אורגד, אז עדיין קריין צעיר, היה מגיע עם מכשיר-הקלטה שממנו השתלשלו חוטים מוזרים והכניס אותנו לפלאי הטכניקה של הרדיו. ואנחנו? - היינו כחולמים.

והיום, בדור האינסטנט, די בשלושה-ארבעה ימים וקדימה, לשידור. “יש יועצת לשונית", מבהיר מור-יוסף. “נקפיד על הגייה נכונה של העברית, שהיא אחד העוגנים המשמעותיים שלנו. אנחנו לא רק רדיו פטריוטי וציוני, אלא גם רדיו עברי, בלי יאללה וביי וכל השפה החגיגית של תחנות הרדיו האזוריות".

הוא, תושב עפרה, האחרון שעליו ניתן לומר שנקלע באקראי ל"גלי ישראל". “מגיל אפס רציתי להיות ברדיו", מעיד על עצמו מור-יוסף. “ישנו צילום שבו רואים אותי כתינוק עם רדיו צמוד. כנראה, זו אצלי מחלת-ילדות. אבא שלנו היה עורך בינינו, הילדים, תחרות מי יזהה ראשון את הקריין שמאחורי הקול ברדיו. במיוחד נצרב לי בזיכרון קולו של משה חובב, מכריז על פרוץ מלחמת יום הכיפורים ומספר על 'כוחותינו הודפים את האויב'".

מור-יוסף, בן למשפחה יוצאת מרוקו, נולד בירושלים. לימים עבר עם הוריו לנתניה: “בתיכון 'בר-אילן' הפעלתי זמן קצר תחנת רדיו מאולתרת עד שבאו עברייני השכונה וגנבו לנו את הרמקולים". בצבא היה שריונר ולמד בקרית-שמונה בישיבת ההסדר בהנהגת הרב צפניה דרורי נערצו. לאחר שחרורו, לימד באולפנה בחצור הגלילית תנ"ך ומתמטיקה.

יום אחד הבחינה זוגתו במודעה שדרושים קריינים מסורים וחלוציים לתחנת רדיו. כך הגיע יש מאין לערוץ שבע ופגש את כצ'לה, הוא יעקב כץ, כיום מהאיחוד הלאומי. גיוסו לרדיו היה חפוז. “סיפרתי לו על הניסיון מהרדיו בתיכון", נזכר מור-יוסף. “הוא שאל אם אוכל לדבר ברי'ש גרונית. אמרתי שיהיה בסדר והוקפצתי למים מהיום למחר, לאונייה ששידרה מול חופי תל אביב. הים היה חלק כמו מראה. היה איתי גל'צניק שחצן כמו כל הגל'צניקים ואיזה טכנאי הראה לנו איך להפעיל את הכפתורים. קרה מה שקרה, הזעיקו את הטכנאי הביתה והבחורצ'יק שאיתי די התפגר לי מול העיניים בגלל מחלת-ים. נהייתה סערה מטורפת. מצאתי את עצמי משדר ומקיא את הנשמה, מקיא ומשדר. כך התחלתי...”

במלחמת המפרץ, נוכח ריקודי הערבים על הגגות, נשלח לכנסת לדובב שמאלנים. יוסי שריד סירב. חיים אורון, “שהיה בנ'דם ונשאר כזה", הסכים. הראיון איתו סלל לו את הדרך למשרת הכתב בכנסת. יום אחד הציע לו שם יו"ר סיעת המפד"ל, חנן לעשות היסטוריה במקום לסקר היסטוריה ולהיות דובר מפלגתו. משם עבר להיות דובר מועצת יש"ע, “אחד התפקידים הכי משמעותיים בקריירה שלי, תפקיד שלימד אותי איך לתמרן את התקשורת הישראלית". בתחנתו הבאה היה יועץ התקשורת של שר החוץ, סילבן שלום (כיום כאילו במקרה אחד מבעלי התחנה החדשה הוא צבי שלום, אחיו של הבוס דאז). ל"גלי ישראל" הגיע ממשרד פרטי ליחסי-ציבור שניהל.

לדבריו, פועלת בתחנה מחלקת חדשות עצמאית, "בניגוד לתחנות האזוריות האחרות, המתבססות על חדשות ערוץ 10”. והוא מנמק: “אצלנו לא יהיו השטחים ולא תהיה הגדה המערבית, רק יהודה ושומרון. חלילה לא נדווח כמותם על פעילי חמאס. פעילים אני מכיר ב'בני עקיבא', או ב'צופים'. הם מחבלים וכך יש להתייחס אליהם. לא יהיו אצלנו פסולי-שידור. כולם יוזמנו להתראיין בתחנה שלנו".

גם מהרשות הפלשתינית?

"בהחלט! אבל אם אראיין את ג'יבריל רג'וב, לא אפול במתק השפתיים שלו ואזכיר לו את חלקו בפיגועי טרור נגד ישראל. בניגוד לאבירי התקשורת שלנו מהשמאל, לא אתרפס למרגלותיו ובוודאי לא אצחצח לו את הנעליים במילים. אם כבר, אזכיר לו שהנעליים שלו טבולות בדם יהודים...”

כיום, מבחינתו הוא במקום הנכון, “כשמלבדנו אין ולו תחנה אחת שמשדרת את הקו הלאומי". כולם שמאלנים בעיניו, כולל "קול ישראל" וגלי צה"ל. “יכולנו להיות התחנה של האיחוד הלאומי ושל הבית היהודי", הוא שח. “אבל לא די לנו במפלגות אלה על שבעת המנדטים שלהן. ברצוננו לפנות לציבור מהליכוד, שבו יש הרבה נשמות טועות ומבולבלות וימינה. זאת תהיה החמצה אם נפנה רק אל תוך השבט פנימה. לכן, בכוונתנו להגדיל אותו בשידורינו. אנחנו רדיו אזורי בפריסה כלל-ארצית ואני מקווה שישמעו אותנו בכל מקום".

גם בגוש-דננו?

"גם בגוש-דנכם. בתקווה שימצאו לנו סוף-סוף תדר נקי שנוכל לשדר בו בלי הפרעות".