אני ושולה בקיסריה

אפשר ללמוד המון על מקום מעצם המיקום שלו ומהשם שנתן לו בעליו. במקרה של מסעדת הדגים, פירות הים והבשר בה סעדתי עם לודי היקר לי באדם, שילוב השם עם המיקום יוצר בלבול. אתם מבינים, מסעדה בשם 'שולה' מעלה בי ניחוחות ביתיים, אווירה לא מעונבת, יחס אישי וחוסר מוחלט של יומרה. מצד שני, המיקום - פארק העסקים קיסריה - מייצר אצלי בראש תמונה של עשירים ועשירות שבאים לאכול מנות מיקרוסקופיות ולהשאיר סכומי כסף שהיו יכולים לכלכל אותי למשך חודש.

כל הדרך למסעדה התעסקנו בשאלה המתבקשת: מה מחכה לנו בשולה, בקיסריה? ואז הגענו. חניתי את הפונטו והופתעתי לגלות שלמרות שהיה זה יום שלישי בשעה שש, זולת לודי וזולתי היו במקום כבר כ-50 סועדים שבאופן כללי נראו די מבסוטים מהחיים, וקיווינו שכמו שאומרים - בקרוב אצלנו.

את פנינו קיבל שחר לופו, הבעלים והמנהל שיחד עם אשתו שרון הקים את אחת מפינות החמד המתוקות ביותר שיצא לי לבקר בהן. הוא הושיב אותנו בשולחן צדדי כדי שנוכל להיטיב להתרכז במנות, וזה בדיוק מה שבאנו לעשות. ביקשנו שלא יבזבז דקה ושפשוט יזרים אלינו מה שיש לו להציע, רק במנות מוקטנות, שנוכל לדגום כמה שיותר.

בעודנו משוחחים עם שחר על הבייבי שלו, 'שולה' (שאחרי בירור קצר הבנו שזה בעצם שם חיבה לדג האנטיאס) החלו למלא את השולחן צלוחיות סלטים ,כמקובל במסעדות דגים ברחבי הגלובוס (או לפחות בישראל). ומה היה לנו שם? איקרה לא פראיירית בכלל, פרחי כרובית מטוגנים ברוטב יוגורט, רצועות סלק מבושל ועירית קצוצה, סלט טאבולה עם קוביות עגבניה מיניאטוריות, סלט גרגרי חומוס רכים וחמימים ברוטב לימוני, סלט כרוב וגזר מתקתק עם נגיעות שמיר, טחינה חלקה ועדינה, תבשיל חצילים פיקנטי ברוטב עגבניות ביתי ולחם שחור.

הבטנו בכל היופי הזה וכבר מביס ראשון מהטאבולה הבנו את העניין. אין כאן יומרות קולינריות מתוחכמות או פלצניות. העניין האמיתי ב'שולה' הוא מידת הטריות הסופר גבוהה של חומרי הגלם, הדיוק בטעמים (לא כמו המסעדות שמגישות 50 סלטי פתיחה בטעם זהה ובצבע דומה) והאווירה. והאווירה אליה מכוונים וקולעים בשולה היא אווירה בה כל אחד יכול להרגיש בבית.

לודי ואני עשינו טעות של מתחילים וחיסלנו את כל קערת הלחם שהוגשה לנו. העניין הוא שעם כל לחמי השאור ואוכמניות מלאות בעיטור מלח ירוק שמגישים לנו לאחרונה במסעדות, כבר שכחנו שאין ולא יהיה כמו לחם שחור פשוט של פעם, כזה שהיינו לוקחים לבית הספר בילקוט וכזה שכל הארץ מזעזעת כשמעלים לו את המחיר. לחם שתמיד היה פה ותמיד יישאר כי הוא פשוט הכי טעים, הכי לא מאיים והכי בא טוב עם איקרה איכותית וכמה גרגרי חומוס מהבילים (אני יודע, נשמע מוזר אבל בא טוב, נסו את זה בשולה).

אז אולי עשינו טעות של חובבנים עם הלחם, אך לא המשכנו לטעות וביקשנו משחר שיוביל אותנו בסבלנות ובאהבה אל העיקריות - ושלא יחשוב אפילו לעשות לנו ריפיל של סלטים (למרות שאני חותם לכם עכשיו, מתבשיל החצילים הייתי יכול לאכול עוד קילו וחצי). שחר, שככל הנראה פיתח קשר טלפתי עם המלצרים שלו, הזיז את הראש ימינה, חייך ומייד הגיעו זוג מלצרים שפינו לנו את השולחן וזוג מלצרים נוסף מייד אחריהם הניח על שולחננו ארבע צלחות שהדיפו ניחוחות שגרמו לנו לסטלה ברמה 8.9 בסולם פשטצקי. אלוהים ישמור - בשביל ניחוחות כאלה שווה להגיע לקיסריה ולא מעניין אותי איפה אתה גר.

את עיקר הריח העניקה מנה של שרימפסים בלק טייגר ברוטב שמנת ורוקפור (77 שקל), ולכן היינו חייבים לנטרל אותה על-מנת שנוכל להתרכז גם בשאר. שרימפס קטן ללודי, שרימפסלך לעודדי, חסילוני ללודי, שרצוני לעודדי והופה! המנה הסתיימה ואני יכולתי לבצע את זממי בצלחת בניחותא. השולחן הצדדי החמיא לי עת הרמתי את הצלחת מן השולחן, הגנבתי מבטים אשמים ימין ושמאל וגמעתי את רוטב השמנת והרוקפור בשלוק אחד חייתי ובלתי נשכח.

אוקיי, כשזה יצא מהדרך התמסרנו למנה הנמכרת ביותר במקום, שהשלימה באופן מושלם את שני שלישי הסטלה (22 שקל) שלגמנו - רצועות מושט מטוגנות ופריכות (69 שקל). רצועות המושט, שקומחו וטוגנו, התפצפצו בפה ונעלמו. המנה הוכרזה כבת הלוויה הטובה ביותר לבירה קרה לאותו ערב ובכלל. הבעיה היא שעוד לא נתקלתי בפלא הכל כך פשוט והכל כך מוצלח הזה עד שפגשתי את שולה.

אבל כמו כל דבר טוב, גם הבירה וגם המושט נגמרו אבל על שולחננו חיכו עוד זוג חוויות בדמות שרימפס ומולים טריים ברוטב חמאה, שום ויין עם ירקות שורש (79 שקל) וריזוטו פירות ים (72 שקל). רוטב החמאה התגלה כפחות כבד ממה שציפינו. לימוני, חלק, בעל ברק ומקיף שרימפס נפלאים ומולים עוד יותר נפלאים, הכל בליווי של כרישה, סלרי, גזרים ועשבי תיבול. תענוג של מנה. הריזוטו היה עשיר במיני שרצים מרובי זרועות, צדפות מרשימות מימדים, טבעות קלמרי וחסילונים והוא היה למעשה הפצצה שחיסלה אותנו סופית.

בדרך כלל המנות מגיעות עם תוספות למיניהן, אך לשמחתנו היה לנו את השכל לוותר עליהן (שמעתי שקרע בקיבה זה דבר מבאס). גם הרטבים של המנות האלו נשלקו לקיבתי מול מבטו המזועזע של לודי, שגינוניו האריסטוקרטיים נלמדים בבתי הספר המובילים לנימוסים והליכות בעולם. "מה אתה רוצה, אני מרגיש כמו בבית", שחתי לעברו בפה מלא שמנת וחמאה. "טוב, לפחות אין סכנה שתיכנס למטבח ותעשה כלים", השיב לי לודי. צודק.

אחרי העיקריות הבטנו בשחר בפנים מותשות ומדושנות וביקשנו דבר אחד - קינוח. שחר הלך להביא לנו את הקינוחים ובינתיים שמחנו להכיר את השף המוכשר של שולה, עידן חלצ'י, שאחראי על התפריט וכמו שמאחורי כל אישה חזקה עומד גבר מפוחד, התברר שעל הטעמים המזרחיים ששולטים בחלק מהתפריט אחראי הסו שף יסים ערידה. הודינו להם על ערב נפלא ואם רק היינו מסוגלים, גם היינו קמים ללחיצת יד אבל ויתרנו מראש. חוץ מזה שהקינוחים כבר נחו על שולחננו.

שלושה טראפלס עבודת יד שנחו על פסיפס שחור לבן של גנאש שוקולד לבן וחלב (24 שקל) ופנה קוטה איטלקית עם רוטב פירות יער (25 שקל). אני התמקדתי בפנה קוטה עטוית גרגרי הוניל, ולודי התמסר לטראפלס הגדולים. גם בקינוחים, כמו בארוחה התגלתה פשטות נטולת יומרות אבל ביצוע מושלם ומענג. אחרי הקינוחים הזמנו שתי מריצות שיוציאו אותנו החוצה בדמות זוג אספרסו קצרים (9 שקל).

בדרך למכונית קלטנו שלא נגענו אפילו בכל הסקציה הבשרית העשירה של 'שולה', לא באנטרקוט ששמו יצא למרחוק, לא בכבדים ברוטב היין האדום ולא בשניצל הדק עדוי הפנקו. למזלנו מחשבותינו באותם רגעים היו איטיות כמו צעדינו ולכן רק בדרך הביתה הצלחנו להבין את גודל הפספוס. החלטנו לחזור בהקדם (ואולי אפילו בפסח, אז במקביל ללחם יוצעו גם מצות) ולתקוף את שולה מהזווית הבשרית. הבטתי במראה האחורית על אורות קיסריה המתרחקים והבטחתי לחזור בקרוב. שולה, חשוב לי שתדעי, אני כבר מתגעגע.