כעסו של שופט בית המשפט לענייני משפחה בראשל"צ, שמואל בוקובסקי, הביא אותו לנזוף בראש שירותי האימוץ והרווחה, אלה בלס, ולבקש שפסק דינו יוצג בפני שר הרווחה, זבולון אורלב. בוקובסקי קובע בפסק הדין, כי בלס ניסתה לתעתע בבית המשפט.
הרקע לסיפור הוא גורלה של ילדה בת 6 שנים, אשר הועברה על-ידי עובדות סעד ממשפחתה האומנת, במשמורתה היתה במשך 3 השנים האחרונות, למשפחה אומנת אחרת.
בוקובסקי ביקר קשות את עובדות הסעד, וקבע כי "במספר מקרים, אף שבית המשפט קבע שפקידות הסעד פעלו שלא כראוי, וקבעו עובדות בשטח, היתה התייחסות סלחנית מתוך ראיית טובת הילד". הדבר מצער את בוקובסקי, שכן הוא גרם לכך שעובדות הסעד "לא הפנימו את הערות בתי המשפט וסבורות שהן, והן בלבד מבינות מה פירוש 'טובת הילד', וכי המטרה מקדשת את האמצעים. לכן הן ממשיכות לנהוג באופן בלתי תקין כמו במקרה הנדון", כותב בוקובסקי בהחלטתו.
את החלטתו להשיב את הילדה למשפחתה הקודמת נימק בוקובסקי באמרו: "הגעתי למסקנה כי הדרך היחידה להתמודד עם הבעיה הינה לא לאשר את פעולת פקידת הסעד, כאשר היא פועלת מתוך הטעיה ורמייה, ויהיה בכך משום הרתעה".
משמעות ההחלטה היא ניתוק הילדה ממשפחתה החדשה, אליה הועברה בערב פסח, והשבתה למשפחתה האומנת הקודמת - צעד הנוגד את מה שהגדירו עובדות הסעד כטובת הילדה.
בוקובסקי מותח ביקורת חריפה על הבקשה שהוגשה לאישורו. זו "בקשה שהוגשה באופן מניפולטיבי, תוך הטעייה, רמיה, והונאה של בית המשפט", כותב בוקובסקי. עובדת הסעד דיווחה כי לא הצליחה לאתר את סבתה של הילדה - דיווח שבוקובסקי הגדיר כ-"מוזרה בלשון המעטה, ואף בלתי אמינה". בוקובסקי התרשם, כי עובדות הסעד ניסו להתעלם מסבתה של הילדה ולמנוע ממנה זכות לשימוע.
במיוחד כעס בוקובסקי על הגדרת המשפחה האומנת, שעימה שהתה הילדה כ-3 שנים, כ-"לא מתאימה", ושצריך בבהילות להוציא מרשותה את הילדה. "שירותי הרווחה מעלו באמון שניתן בהם על-ידי בית המשפט לנוער. בית המשפט לנוער נתן צו להוצאת הקטינה ממשמורת הוריה, והעברתה למשמורת שירותי הרווחה שיקבעו את מקום הימצאה, והנה מסתבר שבמשך שלוש שנים היא נמצאת במשפחה אומנת אשר אין באפשרותה לענות על צרכי הקטינה".
הביקורת של בוקובסקי לא דילגה גם על הרמות הבכירות של שירותי הרווחה. "לא יתכן ששלוש עובדות של השירות יקבלו החלטה עקרונית להעביר ילד לחיק משפחה חדשה, בידיעה כי קיימת בקשה תלויה ועומדת בבית המשפט - וזאת מבלי ליידע כלל את היועץ המשפטי ומבלי לקבל את אישורו".
פרט מעניין הוא שהשופט בוקובסקי היה בעבר סגן היועץ המשפטי במשרד הרווחה. כנראה שהוא בקיא יותר במתרחש מאחורי הקלעים מאשר חשבו המתדיינים. [ראה קורות חיים - בקישור].
עורך הדין אמיר שי מעמותת "הורות שווה" [ראה קישור], הגיב להחלטה. "מספר דברים חשובים עולים מתוך ההחלטה יוצאת הדופן של בית המשפט:
1. לראשונה הכיר בית המשפט בישראל כי "הילד" עליו מדובר בעיקרון "טובת הילד" אינו בהכרח הילד המסוים שעניינו נדון בפני בית המשפט, וכי טובת ילדי ישראל בכללותם, מחייבת לעתים לחרוג, אף אם בזהירות, מטובתו של הילד הספציפי, ולהעדיף את השיקול של "חינוך הרשויות והרתעתם" מפני טיפול רשלני בעניינם של ילדים אחרים בעתיד.
2. בית המשפט נתן תוקף מלא לזכותם הביולוגית של הורי הוריו של הקטין (במקרה זה מדובר היה בסבתא), להישמע ולהביע את עמדתם, ולהגן עליהם מפני הפעלה שרירותית של כוחות שירותי הרווחה.
3. החלטת השופט חושפת שוב את העובדה שהטענה המוכרת כאילו חוקיה ודרכי טיפולה של המדינה בענייני ילדים בכלל, ומשמורת קטינים בפרט, הינם לכאורה "מן המתקדמים בחוקי העולם", אינה מחזיקה מים. משרד הרווחה, האחראי על מערך פקידות הסעד, צריך לעבור טלטלה עזה, ולבחון מחדש את כל תורת 'טובת הילד', כפי שהינה נתפסת ומופעלת על ידו, ולהתאימה באמת לטובת הילד, כמו גם לעקרונות האמנה בדבר זכויות הילד שאושררה על-ידי כנסת ישראל בשנת 92'.
4. במקרה ספציפי זה מדובר אמנם בנגזרת אחת של פעולת פקידי הסעד - נגזרת האימוץ - אולם הדבר אינו אלא סימפטום אחד לבעיה רחבה בהרבה. עם כל הכבוד והסימפטיה לעובדי הסוציאלים ופקידי הסעד, המבצעים עבודה קשה בתנאים של עומס עבודה ומחסור חמור בתקנים, צריכה האמת להיאמר, והיא שרמת השירות המקצועי שמעניק מערך פקיד הסעד, כאשר פקיד סעד נקרא לחוות דעתו בפני בית המשפט, על-מנת לעזור לו לקבל החלטות נכונות בענייני משמורת קטינים - בין אם מדובר באימוץ, ובין אם מדובר בסיטואציות של גירושין, הינה מדאיגה ביותר, והאשמה בעניין זה אינה נעוצה בפקידי הסעד דווקא, אלא במשרד הרווחה האמון על הכשרתם, הפעלתם, והדרכתם. כאשר הילדים שעניינם נדון בבית המשפט יגיעו לבגרותם, הם יהיו נדהמים ממש אם ייאמר להם שבית המשפט ופקידי הסעד שפסקו בענינם כפי שפסקו, עשו זאת על סמך עיקרון טובת הילד.
כדי להבטיח את טובתם של הילדים שענייני משמורתם נדון בפני בית המשפט, אין די בשינון חוזר ונשנה של המנטרה בדבר "טובת הילד". על-מנת להבטיח באמת את טובת הילד, מוטל על הדרגים הגבוהים ביותר במשרד העבודה והרווחה, לבחון חדשות לבקרים את התפיסות הפסיכולוגיות המחקריות העדכניות והמתפתחות בדבר "טובת הילד", וצרכיהם הפסיכולוגיים של "ילדי המשמורת", ולא לשקוט על השמרים של תפיסות מיושנות שאבד עליהם הקלח, כגון התפיסה שלאחר גירושין טובת הילד מחייבת למנות הורה אחד כמשמורן על הילד, ולהעניק להורה האחר מעמד של "מבקר" בחיי הילד.
