אהרון איסקוב הורשע, על-פי הודאתו, בעבירות של החזקת סכין שלא כדין והפרעה לשוטר במילוי תפקידו. איסקוב נמצא מחזיק סכין בגרב, ולאחר שעוכב על-ידי שוטר, השליך את הסכין במטרה למנוע את גילויה. בעקבות הרשעתו, ונוכח העובדה שאין לו עבר פלילי, גזר עליו בית משפט השלום שלושה חודשי מאסר על-תנאי, והוא חויב לחתום על התחייבות להימנע מעבירה.
המדינה ערערה לבית המשפט המחוזי, וטענה לחריגה לקולא מרמת הענישה הנוהגת. בית משפט המחוזי קיבל את הערעור, והוסיף לעונשו של איסקוב חודשיים מאסר בעבודות שירות.
חרף ניסיונות רבים להביא להתייצבותו בפני הממונה על עבודות השירות, איסקוב התמיד בהתחמקותו וגם לדיונים בבית המשפט לא הופיע. את היעדרותו תירץ בשלל טעמים, והגדיל לעשות כשלאחד הדיונים שלח את אמו, שמסרה כי הוא לא התייצב מאחר ש"נפל ונחבל". בעקבות זאת, קבע בית המשפט כי "עם כל ההבנה למצבו הקשה של המשיב, הרי שניתנה לו הזדמנות לאחר הזדמנות להתייצב לבדיקת התאמתו לעבודות שירות. המבקש לא השכיל לנצל את ההזדמנויות שניתנו לו, וביטא במעשיו ובהתנהגותו, מתחילת הדיון בערעור, זלזול בוטה בהחלטות בית המשפט ובפסק הדין שניתן". בית משפט המחוזי קבע שאיסקוב יישא את המאסר מאחורי סורג ובריח.
איסקוב, שלא קיבל את עול הגזירה, הגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. לדבריו, נפלה שגגה בהחלטה להתערב בגזר-הדין; להיעדרויותיו הרבות ניתנו הסברים מספקים; ולא היה מיוצג בהליכים שלאחר גזר-הדין. איסקוב ביקש לבטל את עונש המאסר, או לאפשר לו לשאת בו בדרך של עבודות שירות.
השופט
אדמונד לוי דחה את הבקשה. "כידוע, קיומו של ערעור שני נועד ללבן שאלות משפטיות או סוגיות בעלות עניין ציבורי החורגות מעניינו של המבקש. הבקשה שבפני אינה נמנית עם אלה, באשר מטרתה לשוב ולבחון בשלישית את עונשו של המבקש", אמר. יתר על כן, הוסיף השופט, "קיומו של פער בענישה בין הערכאה הדיונית לערכאת הערעור, אינו מקים, למעט מקרים חריגים, עילה למתן רשות לערער".
לדברי השופט לוי, החזקת הסכין וניסיונו של איסקוב למנוע את גילויה, מעידים על כך שהיה מודע לפסול שבמעשיו והחזקת הסכין לא נועדה למטרה כשרה. "בית המשפט המחוזי נהג במבקש באורך רוח ובאיפוק רב, אולם הוא גמל לו בזלזול בהחלטותיו, ועל כן לא נותר אלא להורות על מאסרו".