מטה הפעולה של הנכים בישראל יצא השבוע
בעצומה הקוראת נגד הצעת חוק עידוד התעסוקה, המהווה תיקון פרק ט' לחוק הביטוח הלאומי. הצעת החוק טוענת שנכה המשתכר מעל רמה מסוימת מאבד את קצבת הנכות החודשית שלו. לטענת מטה הפעולה הצעה זו, של הפרדת ההשתכרות מהקצבה, אינה אלא מהתלה, שבאה לפגוע בנכים ובזכויותיהם לעבוד ולהשתכר בהוגנות.
כנקודת מוצא אני חושב שלכל נכה ראוי וצריך להעניק סיוע בקצבאות מכוח ההעדפה המתקנת, כפי שזו מוגדרת באמנה של האו"ם, עליה חתמו משרד המשפטים ומשרד החוץ. זכות זו להשתלב בחברה, לעבוד ולקבל קצבה, אינה צריכה לבוא רק מכוח הקדימות הנחוצה בתקציב המדינה, אלא גם מכוח הזכות שלנו בחוק הביטוח הלאומי ודווקא בנושא הקצבאות שקשורות קשר ישיר לעבודה.
קחו לדוגמא את אותו אדם, שעבד כל חייו, השתכר, שילם ביטוח לאומי והפך לנכה. הצעת החוק החדשה מתנה את קצבת הנכות שלו בכך שישתכר, לאחר נכותו, סכום זעום, נמוך בהרבה מהשכר הממוצע במשק. אין שום התחשבות והתייחסות לדמי הביטוח הלאומי ששילם בעבר, למרות שדווקא מדמי הביטוח הפרוגרסיביים, מגיעים כספי קצבאות הנכות הכללית, כספי הקח"ן (התוספת) וכספי השר"מ (הפיצוי הסיעודי), ולא מכספי מדינה.
כספי הביטוח מהם מגיעות הקצבאות הינם מהביטוח הפרוגרסיבי, שמעצם הגדרתו אין לצפות לתמורה מלאה, אלא ממוצעת, אך עדיין מדובר בתמורה כלשהי ללא התניה וללא תקרה, ואני כלל לא נכנס לגובה הקצבאות הגם שבנושא זה דרושה מחשבה.
מדוע להתנות זכות זאת לקצבה בקיזוז דרקוני בו הנכה מאבד על-פי החוק החדש השתכרות של - 60 אחוז או ב-37 אחוז מהשכר הממוצע, את זכות ההשתלבות הלגיטימית בחברה ובעבודה.
ההתניה הזו בביטול הקצבה, ברמת השתכרות נמוכה ובהפרדה מתוכננת שתחל בקיזוז זוחל ופוגעני, היא פשוט עוול, שתחילתו במחסור במזומנים בקופת המוסד בזמן חקיקת חוק הביטוח הלאומי וסופו עדיין לא נראה.
אם הקופה היתה ריקה אני מבין, אך רק לפני לא מעט זמן דיווח הביטוח הלאומי על עודף תקציבי של מאה מיליארד שקלים, שנצברו במוסד ומכניסים ריבית נאה. מה גם שעבודה של נכים כמו עבודה של כל אזרח אחר מביאה עוד כסף לקופת הביטוח הלאומי בדמי תשלום פרוגרסיביים, כך שאת החלק היחסי שנכה עובד צריך לשלם הוא ממשיך לשלם לקופה גם כשהוא עובד.
המדינה היא זו שהורידה את התשלום הפרוגרסיבי על-ידי הפחתת תשלום דמי המעסיקים ותשלומי דמי הביטוח וברמה כזו שכיום כל שינו הפך לשינוי בתקציב מדינה, המדינה היא זו שבחרה להיטיב עם העשירונים העליונים כשהקטינה את חלקם בנטל הביטוחי בצורה משמעותית. איזו הצדקה יש למדינה שהיא זו שעכשיו באה ודורשת ודווקא מאוכלוסיית הנכים החלשה, לשלם את ההטבות הללו, בקיזוז בוטה בקצבתם ובניתוק ברמות נמוכות?
נבצר מבינתי להבין גם את האפליה בין נכי צה"ל, נכי עבודה, נכי פוליו, נכי גזזת, והנכים האחרים. הרי נכי צה"ל, לדוגמא ברובם, לא זכו עדיין לשלם שום דמי ביטוח טרם הפכו לנכים, ולמרות זאת מקבלים קצבה מלאה ומהמדינה, ללא קשר לתעסוקתם והסכום אותו הם מרוויחים, ואילו הנכים האחרים תלויים בחסדי הביטוח הלאומי ובגובה השכר שלהם. איני טוען חלילה לגובה תרומתם של נכי צה"ל למדינה, אלא רק ליחסו של המוסד.
כנכה מילדות, 24 שנים שילמתי דמי ביטוח לאומי ובסכום נאה ולא לקחתי אגורה בקצבת נכות, מבחינתי 24 שנה התמודדתי לבד ובעבודה מלאה ושילמתי על כך מחיר יקר בבריאותי. יכולתי לשבת בנחת בבית ולחיות בעוני מקצבאות אבל בחרתי לשקם את עצמי ולעבוד. היות ובחרתי בעבודה וגם בחרתי במשרה בשכר מלא, הודו לי על כך במחיקת הקצבה. וכך ללא שום סיוע, תוך שחיקה בבריאות עשיתי לעצמי, ולא קיבלתי דבר בחזרה, ללא התחשבות ולו מינימלית בנכותי.
היום, כשנכותי החמירה, כתוצאה מאותו רצון להשתלב ולצאת לעבוד, המדינה מודה לי על כך במחיקת זכותי לקבלת קצבה, תוך שאני ממשיך להשתכר עד מחצית השתכרותי הקודמת. למרות שלי ניתנה האופציה להמשיך לקבל את קצבתי על-פי החוק הישן, מתוך כך כנראה שלא אפגע יותר מדי, הרי שלנכים אחרים במצבי ולאלו שעוד עתידים להיות נכים, עוד יש מחיר גבוה מאוד לשלם.
הפתרון היחיד למצב הוא הפרדת קצבה, ללא תנאים וללא התאמה לגובה השכר. אם היו מציבים בחוק אופק עתידי לביטול ההתניה במלואה, וכמחיר זמני, היו דורשים תשלום מדורג העניין היה מתקבל בהבנה, אבל החקיקה החדשה חסרת אופק ומתוך כך גם חסרת כל פן ועניין של צדק חברתי.
אם אתם חושבים כמוני, אם אתם נכים שנמאס להם ואם אתם אזרחים שאכפת להם מאיך שהמדינה אינה מתייחסת לנו כאזרחים בדיוק כמו שעושה לכם, חתמו על העצומה.
