אתה קורא פעם ופעמיים את המכתב של נשיאת בית המשפט העליון דורית ביניש אל שר המשפטים פרופ' דניאל פרידמן, ותוהה אל מי בעצם הוא נשלח.
ברור לחלוטין שהנמען האחרון, התחתון ביותר, של המכתב הוא שר המשפטים עצמו.
ביניש קראה את מפת הקרב והבינה שהכל עם פרידמן אבוד, ולכן עדיף לקרב את רגע ההתנגשות החזיתית, ולהעמיד על השולחן הציבורי את מאבק האיתנים הזה במערומיו.
אבל מעניינות גם הטקטיקות. כי הטקטיקות מלמדות לא פעם על היצרים ועל הנפשות ועל כמות האנרגיה שכל צד מוכן להשקיע במאבקו כדי להשיג את המטרה הגדולה.
פרידמן, שהכוח הפורמלי בידו, לא צריך להשקיע הרבה. האיש חופר וקודח בכיוון המטרות שלו, כשהוא חמוש באוזניות של מכונאי מטוסים, וספק אם הוא שומע אפילו את עצמו.
המניעים האישיים של פרידמן, אם ישנם כאלה, עולים בקנה אחד - כך הרושם - עם הדברים שהוא מאמין בהם באשר למבנה ולתיפקוד של מערכת המשפט.
ואם המניע האישי מתלכד עם הדבר שאתה באמת מאמין בו, ובנוסף לכך אתה גם אוחז בלא מעט כוח - חבל על הזמן.
וביניש ממול מבינה, כנראה, שהמאבק הזה הוא על חייה של מערכת המשפט ממש, ושהמערכת הזו עומדת עתה כשגבה אל הקיר.
וכשגבך אל הקיר אתה לא בוחל באמצעים.
מכל טוב יש בו במכתב הזה. החל בהאשמתו של פרידמן בשיקולים לא ענייניים (היכן ההוכחות גבירתי השופטת?) וכלה בשיגור חיצים מורעלים שנועדו לפגוע באישיותו של שר המשפטים ולהנמיך את קומתו.
ביניש טוענת שפרידמן אינו מכיר את מערכת בתי המשפט. בין אם הדבר נכון או לא, זו פגיעה אישית, שספק אם היא משרתת את המאבק של ביניש.
והשיא הוא בקריאתה של ביניש אל פרידמן להתעשת. זו אמירה מתנשאת ופטרנליסטית שמציגה את פרידמן באור של אדם שאיבד קשר עם המציאות - ממש כמו בומבה צור שחופר באובססיביות את תעלת בלאומילך באמצע רחוב אלנבי.
לאן כל זה הולך? קשה לדעת.
צריך רק לדאוג לאספקה שוטפת של גרעינים ופיצוחים - כי משעמם לא יהיה.
