איך יראה השלום?

האם יש פתרונות להסכם שלום של ישראל עם שכנותיה שאינם מתרכזים רק בממד הגיאוגרפי או שמציעים לממד הזה פתרונות יצירתיים? מה הם הנושאים עליהם נצטרך לתת את הדעת בחיי היום יום של ישראל במצב שלום? איזה בעיות יהיו בכל נושא כזה ואיזה פתרונות חדשים יש למצוא להם במצב של שלום? אין אף ספר אקדמי שעוסק במצב של "אחרי השלום" בישראל; איזה שלום סביר שיושג, וכיצד יראה שלום כזה בחיי היום יום.

לשם כך ביקשתי מחשובי הפרופסורים באוניברסיטאות ואנשי הרוח המצויים בנושא לשלוח מאמרים כדי לערוך ספר שישמש כמקראה אקדמית ראשונה בנושא. הספר יצא כספר לימוד בחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת תל אביב לפני כשלוש שנים.

בין החוקרים שנענו לאתגר היו שלושה חתני פרס ישראל ובהם שמעון פרס הנשיא כיום של מדינת ישראל, רקטור אוניברסיטה לשעבר, שני נשיאים בעבר של אגודה גיאוגרפית ישראלית, ראשי חוגים באוניברסיטאות וספריות אוניברסיטאיות, מנהל הקשרים הכלכליים עם הפלשתינים מאז אוסלו, ואף שני פרופסורים פלשתינים מאוניברסיטת ביר זית.

החוקרים התייחסו לפי בחירתם מגוון של שאלות כמו מה יקרה לכלכלה בעידן של שלום, אלו פתרונות גיאוגרפיים וממשליים יצירתיים יכולים להחליף את המשא-ומתן המתמשך חסר הפתרון עם הפלשתינים, צה"ל בתקופת שלום ועוד.

החוקרים גם לא חששו להתייחס לשאלה מדוע השלום עם ירדן אחרי עשור, התמסמס ומשפר רק את מצבם של אנשי העסקים העשירים בישראל, ומדוע מצבו נעשה דומה כל כך לשלום עם מצרים אחרי כעשרים וחמש שנה והאם יש קשר בין התהליכים האלו בממשל הישראלי והפלשתיני. אחרים בחרו להתמודד עם מעמד האישה המשתנה ובעיות מערכת החינוך ומערכת הטיפול בקשישים בעידן של שלום.

רוב המאמרים שבספר היו מאמרים הרואים בו אור לראשונה ואחרים היו מאמרים שפורסמו בעבר ועודכנו על-ידי המחברים לצורך הספר.

קבוצה ראשונה של מאמרים עוסקת בתיאור אחר של המציאות שנוצרה במזרח התיכון אחרי האינתיפאדה השנייה. מציאות זו שונה מן הדימוי המקובל בציבור;

פרופ' עזרא סדן, שהיה גם מנכ"ל משרדי החקלאות והאוצר ואחראי על ההסכמים הכלכליים עם הפלשתינים מראה, כי האינתיפאדה השנייה דווקא הגבירה את עוצמתה של ישראל והתלות של פלשתין וירדן בה, לעומת חולשת מדינות הטבעת. עוצמתה הכלכלית הגוברת של ישראל תקדם את השלום ותשמר אותו.

פרופ' ברוך קיפניס, לשעבר מנהל הספרייה באוניברסיטת חיפה ובעבר נשיא האגודה הגיאוגרפית הישראלית, מצא שתהליכי חיבור המטרופולינים של האזור, כגון אזורי תל אביב וקהיר, לכרך ענק מאוחד מבחינה כלכלית-גיאוגרפית רק מתגברים כל הזמן, ולמרות גלי האלימות, ויש לתכנן את התשתיות במדינות האזור בראיה של כרך אזורי כזה. תפיסה הבאה לידי ביטוי כבר כיום באספקה משולבת של מים וגז בין מדינות האזור.

פרופ' יהודה קידר, שהיה גם הוא בעבר נשיא האגודה הגיאוגרפית הישראלית, מצביע על כך שבמצב בו הכלכלה הפכה את ישראל לתאום סיאמי עם פלשתין לא רק שאין משמעות להינתקות אלא שהפתרון האפשרי היחיד במצב הקיים הוא פדרציה בין שלוש המדינות, ישראל פלשתין וירדן, לפי הדגם של ארצות הברית.

פרופ' עמנואל מזור, ראש מחלקה במכון ויצמן, מראה כי בתפיסה אזורית כזאת, מצוקת המים באזור אינה חמורה ביותר והיא בעיקר ביטוי לתפיסה פוליטית בישראל שמציעה כי תפישת החקלאות בארץ כגורם המיישב שטחים גרמה לסבסוד המים לחקלאות ולשימוש יתר במים כגורם יצור.

גם פרופ' מרדכי שכטר מאוניברסיטת חיפה מראה כי תכנון כלכלי החורג מראייה לאומית צרה ונעשה בתפיסה אזורית, יניב עודפי מים שאפילו יהיה ניתן לשווק אותם למדינות האזור לפי צרכיהן.

פרופ' נורית קליאוט מן החוג לגיאוגרפיה באוניברסיטת חיפה, מציעה ללמוד מניסיונן של מדינות אחרות שהקימו פארקים משותפים עם שכניהן. במקרים אחדים התפתח שיתוף פעולה כלכלי בין המדינות השכנות.

ד"ר רבקה נרדי ודר' חן נרדי במאמר מקורי מראים כיצד גברים ונשים תופשים את עצמם תפישות סטריאוטיפיות ופוגעים בכך ביכולת ההבעה הרגשית ובמרחב הפעולה החברתית, ואת הקשר של זה לתכנון השלום. כלומר את הקשר בין פחד של גברים מנשיות חדשה, לפחד שלהם מגיאוגרפיה חדשה.

ד"ר רמה חמאמי ופרופ' סלים תמרי מאוניברסיטת ביר זית, מנתחים את הייחוד הפוליטי והחברתי שגרם לפרוץ האינתיפאדה השנייה. במאמר ייחודי הם מראים כי ניכור השלטון מן האזרחים לא היתה רק בעיה שגרמה להתמשכות האינתיפאדה בישראל, אלא גם ברשות הפלשתינית בראשות ערפאת.

במאמר האחרון של הספר מצביע ח"כ מתן וילנאי על יחודו של צה"ל כגורם שיכול לקדם שלום, ועל תפקידיו בעידן כזה, כצבא המגן על ביטחון האזרחים.

מדוע נמשך המשא-ומתן לשלום עם הפלשתינים כבר שלושה עשורים? סיכם את המסר המשותף שעלה מן המאמרים אחד ממחברי המאמרים להלן;

"מטרתו של הספר היתה להכין את הקורא למציאות החדשה שתיווצר עם בוא הסכם השלום בין ישראל ופלשתין. היום ברור לכל שהסכם כזה בסופו של דבר ייחתם . אף קווי המתאר של ההסכם כבר גלויים לעיני כל: אפילו השמרנים שבינינו יודעים שמדינה פלשתינית תקום בצד מדינת ישראל, וגבולותיה יהיו כמעט חופפים את הקו הירוק המוכר.

מה שלא ידוע הוא כיצד יתפתחו יחסי השלום בין שתי המדינות, כיצד תשתלב ישראל במזרח התיכון, ועם אילו בעיות יהיה עליה להתמודד בעידן השלום. אלה נושאים הדורשים ליבון, כדי שאזרחי האזור יוכלו לשמור על השלום ולהפיק ממנו את מלוא התועלת. כי הסכמי השלום בין המדינות אינם אלא תחילה של תהליך עשיית השלום בין העמים ואין כל ודאות שהתהליך יעלה יפה.

חתימת הסכמי השלום עלולה להמשך שנים על שנים, שהרי המשא-ומתן מנוהל על-ידי נציגי ההנהגה המדינית של ישראל ופלשתין, על-ידי אישים אשר האינטרסים שלהם ושל תומכיהם עלולים להיפגע מההסכם.

בישראל, למשל, עלול הסכם השלום לגרום לזירוז תהליך הגלובליזציה ולהחלשת מעמדה של המדינה; הצבא יאבד את מקומו המרכזי; מנהל מקרקעי ישראל יצטרך להשיב אדמות שהחרים והפקיע מאז קום המדינה לבעלים החוקיים; תעשיינים וחקלאים עלולים להיחשף ליבוא מתחרה מהארצות השכנות. הגופים הביורוקראטיים השונים של המדינה יחששו לאבד חלק מסמכויותיהם, ויכבידו על השגת ההסכם. דבר זה נכון גם לגבי מדינת פלשתין. יתר על כן, לאחר חתימת ההסכם ישתתפו כל הארגונים הללו ביישומו, ויעשו את כל שביכולתם להגביל את מימושו.

משרדי הפנים בשתי המדינות יגבירו את הפיקוח על ההגירה של "אלמנטים בלתי-רצויים" מן הארץ השכנה; משרדי החקלאות ימנעו יבוא של תוצרת חקלאית ובשר "מפני החשש ממחלות"; כוחות הביטחון יפקחו על מעברי הגבול "כדי למנוע את כניסתם של אויבי המדינה"; והתעשיינים ידרשו להטיל מכסי מגן על "יבוא תעשייתי זול ופגום". תוך שנים מעטות עלולים צעדים כאלה למוטט את הסכמי השלום או, במקרה הטוב, לדרדר את שתי הארצות ל"שלום קר", כפי שאמנם קרה ליחסים של ישראל עם מצרים וירדן. רק חברה אזרחית חזקה ומגובשת עשויה לעמוד בפרץ. היא תדע להתמודד עם הכוחות הנוגדים את השלום, ותאפשר לאזרחים לפתח רשתות קשרים הדוקות בתחומים מגוונים עם תושבי הארץ השכנה ולהקים בכך תשתית יציבה ליחסי השלום.

אנו מצווים לראות את הנולד, ולתת את דעתנו לתהליכים שיעברו על ישראל ושכנותיה בשנים הקרובות. איננו מדברים כאן על עתידנות, אלא על בחינה מפוכחת של תהליכים המצויים בעיצומם היום. זו מלאכה לא קלה, כי אמצעי התקשורת מציפים אותנו בשלל של דעות קדומות המתיימרות לזהות את התהליכים העיקריים העוברים על החברה ולהציע פתרונות פשטניים לבעיותיה. למשל, הם משכנעים אותנו השכם והערב שבחברתנו מצויים "שסעים" עמוקים שיש לגשר עליהם. הלא הם השסעים בין אשכנזים ומזרחיים, בין דתיים וחילוניים, בין עניים ועשירים, ובין יהודים וערבים.

הם שוכחים שהמציאות יותר מורכבת, שבין הקטבים המדומים האלה נמתח רצף. למשל, יש קהילות רבות של יהודים דתיים, המתחרות זו בזו ומדי פעם גם משתפות פעולה עם יהודים דתיים פחות. כך נמצא יהודים חרדים ופמיניסטיות לוחמים יחדיו נגד הזנות והסחר בנשים. אך המציאות המורכבת הזו מעולם לא הפריעה לפוליטיקאים דתיים לאיים במלחמות קודש נגד העולם החילוני, כדי ללכד סביבם את קהל הבוחרים.

הסוציולוגים השמרניים המצביעים על שסעים עמוקים בחברה הישראלית פשוט חוזרים על דעות הרווחות בציבור הרחב. דוברים אחרים מתריסים על כך שהמדינה מפלה לרעה מגזרים שונים באכלוסיה, כגון הספרדים או המזרחיים, הערבים, החרדים, הילדים, הנשים, הזקנים, תושבי הנגב, העולים, צרכני הסמים, ההומואים והלסביות, החולים והנכים, והעובדים הזרים.

הם מתעלמים מכך שכל אחת מהקטגוריות הללו מקיפה מאות אלפי ואף מיליוני אנשים, שכל אחד שונה מחברו. יש ביניהם אנשים החיים באושר ועושר, ויש אחרים הסובלים מקשיים שונים ומשונים. צירופם לקטגוריה אחת מטשטש את הייחוד הזה, ואף גורם לכך שקשה להושיע להם: כי ככל שקבוצת המופלים גדולה יותר כן קשה יותר לסייע לה. דבר זה מעולם לא מנע מפוליטיקאים להציג את עצמם כמגני הקבוצות המדומות הללו, ומחוקרים ומומחים - להציע תוכניות כוללות לשיפור מצבם.

אנו מקווים שהקורא יזדהה עם הבעיות שהצגנו בפניו וימלא תפקיד פעיל בדיון עליהן. היינו רוצים שיתפתה להתווכח עם הדעות המובעות, ואולי אף יעורר דיון ציבורי בנושאים הקרובים לליבו. אם יעלו כמה מהנושאים לסדר היום הציבורי סימן שהצלחנו במלאכתנו."

סביר כי חלק מן התגובות יתקפו רשימה זאת. אוכל רק לומר למגיבים כאלו: קראו תחילה בית זה משירו של יהודה עמיחי בו נפתח הספר המתואר לפני שתכתבו את תגובתכם:


המקום שבו אנו צודקים / יהודה עמיחי


מן המקום שבו אנו צודקים

לא יצמחו לעולם

פרחים באביב


המקום שבו אנו צודקים

הוא רמוס וקשה

כמו חצר


אבל ספקות ואהבות עושים

את העולם לתחוח