כנראה שעברתי שטיפת מוח יסודית, משהו בסדר גודל אירני או צפון קוריאני. אחרת, קשה לי להסביר את זה שנראה לי הגיוני לשלם במסעדה 49 שקל על כמה עגבניות, 90 שקל על סטייק בינוני ו-150 שקל על בקבוק יין סביר. והנה, מתברר שזה לא חייב להיות ככה. הטרנד התל אביבי של אוכל טוב ולא יומרני במחירים סבירים (שלא לומר זולים ואף מגוחכים) הגיע גם לעיר הבירה. ליתר דיוק למושבה הגרמנית. על כן, שמה של המסעדה-ביסטרו לבעלי תקציב מוגבל בירושלים הוא 'המושבה 54' - הן בשל המיקום והן משום שלמעט חריגים נדירים באגף ה"מיוחדים" שבתפריט, לא תמצאו בתפריט מנה יקרה מ-54 שקל.
המיקום והכשרות מושכים אל 'המושבה 54', או לפחות כך היה נדמה בערב בו ביקרתי במקום, בעיקר חובשי כיפה מכל הגילאים. עם זאת, איתרתי גם כמה זוגות בדייט ואנשים צעירים שבחרו לשבת על הבר המרווח. האווירה נעה בין מסעדה משפחתית לפאב רגוע, ולכך מתווספים העיצוב הצבעוני והשמח לצד המראות הרחבות הפרושות על הקירות. התפריט מחולק לפי מחיר המנה - מתחיל ב-10 שקל (תתפלאו, אבל אפשר להרכיב ארוחה של ממש מהמנות הקטנות והזולות האלה), עובר בכל המספרים העגולים ומגיע עד 54 שקל.
בת זוגי לזלילה, וגם לכל השאר, התלהבה מייד מקונספט מנצח של קינוח (25 שקל) המגיע גם עם שתייה חמה. כאילו לכל שאר המסעדות בארץ לא ברור שכשנזמין פאי שוקולד עם גלידה חמה נהיה זקוקים גם לאספרסו קצר. לצד האוכל ניתן למצוא גם אלכוהול במחירים שפויים ביותר (יין בכ-20 שקל לכוס, 1/2 ליטר גולדסטאר ב-22 שקל ועוד).
התחלנו ממתחם ה-10 שקל: שני כדורי פירה עם מיונז ביתי וסלסת עגבניות. הכדורים, שצופו בפירורי לחם פריכים, היו - מה כבר אפשר לצפות - פירה במעטפת חביבה, לא פסגת חלומותיי הקולינריים אך נשנוש מכובד ביותר. דווקא סלסת העגבניות, שהייתה טרייה ועשירה בחמיצות רעננה, סייעה לפירה הסטנדרטי לעורר לנו את התיאבון. לחם הבית שהוגש לוהט מהתנור לצד אותו מיונז עשיר וחמצמץ (איולי לפי התפריט, אם כי זה היה מיונז ביתי, ונעדרו ממנו מרכיבים רבים שיהפכו אותו לאיולי), היה מצוין ויעיל מאד בהמשך.
עברנו למתחם ה-20 שקל: כאן הגיעה המנה שביחס האיכות-מחיר סיימה במקום השני והמכובד (על המקום הראשון בהמשך). מחבת לוהטת הונחה על השולחן כשבה כמות מכובדת של פטריות שהוקפצו ברוטב עשיר של סויה, ג'ינג'ר ודבש עם עלי תרד טריים ושקדים מולבנים. הייתה זו מסוג המנות שנעות על ספקטרום צר בין נשנוש למנה ראשונה, אולם הפטריות היו מלאות טעם והרוטב עשיר וחם, באופן שדרש ניגוב מוחלט של כל תכולת המחבת בסיוע הלחם, עד שדי היה בכך כדי להפוך אותה למנה ראשונה רצינית ביותר.
דילגנו על ה-30 וקפצנו ישר ל-40 שקל: וכאן, ליידיס אנד גנ'לטמן, המקום הראשון. ב-40 שקל, מחיר של כוס יין או סלט טונה בבית קפה בקניון, קיבלנו נודלס עשוי כהלכתו עם חזה עוף. הנודלס היה אסייתי למהדרין, לצד כל התוספות המתבקשות לרבות בצל ירוק, למון גראס ובוטנים. העוף הפתיע, ועבר השרייה במרינדה וצלייה על הגריל שהצליחו לעורר אותו משעמומו הרגיל ולהותיר אותו עסיסי. בנוסף לאיכויות אלה היה מדובר במנה גדולה במיוחד, שמאפשרת לממש את חלומם של כל מי שגדל על סדרות אמריקניות, ולחזור הביתה עם נודלס בקופסת קרטון וצ'ופסטיקס.
עוד ברמת ה-40 שקל קיבלנו מנה של שיפודי סלמון - שני שיפודים עם קוביות עבות של סלמון שהושרו ברוטב סאקה וסויה עם מעט שומשום שחור, ונצלו על הגריל. הסלמון אומנם היה עסיסי, אך אני לא הרגשתי את טעמו של הרוטב המדובר, ומכיוון שאיני חובב נלהב של טעמו של הסלמון, השארתי את מלאכת החיסול לבת זוגי.
חרגנו אל מתחם ה-64 שקל: אכן, שמה של המסעדה הוא 'המושבה 54' ולא 64, אך תחת הפצרותיה של המלצרית הידענית הסכמתי לאתגר את גבולותיה המוצהרים, ולבחון את אחת המנות המככבות דרך קבע בתפריט המיוחדים: סטייק אנטרקוט ברוטב פירות יער ושום. מה אומר, הופתעתי לטובה מגודל ואיכות הסטייק, שנצלה על הגריל בדיוק לרמת מדיום והיה עסיסי ומלא טעם. גם הרוטב המתקתק היה תוספת מבורכת לבשר והלם את טעמיו מבלי להאפיל עליהם. סיימנו בקינוח ואספרסו (25 שקל כאמור): פאי תפוחים חם הצליח להתגבר על מגבלות הכשרות ויחד עם הגלידה (פרווה) שלצידו, הצליח לחלץ מאיתנו את ההנאה המקסימאלית האפשרית, בהתחשב בנסיבות.
בהערכה גסה, כל ערב בו יוצאים לבלות במקום אחר כרוך בהפסד מסוים, בשונה מאשר ב'מושבה 54' - שם ישנה אווירה שמחה (מצרך נדיר מאד בירושלים), אוכל טוב, וכמו שנהוג לומר "לא צריך לשבור קופת חסכון". אז יאללה, אספו את האגורות מהקופה שלכם (היזהרו לא לסדוק אותה) ומבין כריות הספה עד שתצברו 54 שקל, ורוצו למושבה.
